ללכת בשדות הכחולים - קלייר קיגן

ללכת בשדות הכחולים קלייר קיגן

Walk the blue fields - Clair Keegan

תרגם ארז וולק

הוצאת זיקית 2015, 224 עמודים

אוריאל קון, אחד משני מייסדי הוצאת זיקית, אמר פעם שהכוונה שלו בבחירת הספרים שהוא מגיש בזיקית היא להביא לקוראים משהו אחר, חף משיקולים שאינם ספרותיים. לעומת ספרים שקוראים שבוע וחושבים עליהם שעה, הוא רוצה להביא לנו משהו שקוראים שעה וחושבים עליו הרבה זמן. יכול מאד להיות שלא דייקתי במילים כאן אבל את הכוונה - אתם הרי מבינים. הרבה ספרים של זיקית עשו לי את זה. כמה חבל שהתפרקו...

בדרך כלל, אני לא כל כך אוהבת סיפורים ומעדיפה, באמת ובתמים, ספרים שקוראים אותם לאורך זמן. אבל ריבוי ההמלצות על הספר הזה, ומאנשים שאני מאד מכבדת את דעתם - קראו לי לכאן. 

יש כאן נובלה אחת, האור השלישי - קסם טהור על ילדה ממשפחה מרובת (לא ממש ברוכת) ילדים שנשלחת לזמן מסוים למשפחה אחרת, ועוד שלושה סיפורים מצויינים: מתנת הפרידה, ללכת בשדות הכחולים וליל החוזרים. מאחורי הספר יש חוות דעת על הספר. באחד מהם כתוב שזוהי כתיבה פנימית מזוקקת. ככה אני מרגישה כלפי הספר. מדויק, נוקב, בכל משפט מתגלה עולם ומלואו. איזה יופי. 

לא אכביר מילים על תוכן הסיפורים והנובלה, חבל, זה ממש קצר וכל תיאור יעשה לו עוול. תוך כדי הקריאה היתה לי התחושה הזו שבה מצטיירת לי אירלנד. משהו ערפילי כאילו, אבל ישיר ולא מצועצע. ממש שווה. תקראו. 

    

הבלתי נראים - רוי יקובסן

הבלתי נראים - רוי יקובסן

Usynlige - Roy Jacobsen

מנורווגית דנה כספי

הוצאת כתר 2015, 234 עמודים

התלבטתי מאד אם לכתוב כאן על הספר הזה. כי מצד אחד יש את הספר הראשון של רוי יקובסן, ילדת פלא, שכל כך אהבתי... זוכרים אותו? 

וגם, זהו ספר איטי, איטי מאד, ומה שקורה בספר הוא כמעט כלום ושום דבר.
אבל רגע, אל תברחו לי, לא סתם קראתי לכם לפה. אז הנה הצד השני.  זהו ספר נורדי, נורווגי ליתר דיוק, ואלה, אתם יודעים, לא נוטים לחפירות מיותרות כמו אחדים מאיתנו (ואני בתוכם). הם מתנסחים בצמצום ואני אוהבת את זה.
יחד עם זה, הספר משובץ כולו בפנינים של חוכמה ופה ושם אתה מרגיש כאילו יש לך ביד חתיכת אומנות ראויה ביותר.
דוגמאות? בבקשה:

• "שורשיו של מרטין הזקן כאן באי הם העמוקים ביותר, הוא המקור בעל המעמד הגבוה ביותר, והרי לו יש דעות משלו על הסיבות להיעלמותה של התרבות האבודה והעת שבה זה קרה...אבל הוא כבר אינו האמין ביותר בהם בשל גילו המבוגר וההיחלשות הטבעית, שלא רק שהיא מכרסמת בזיכרון, אלא אף מביאה עמה מיני גחמות משונות ומוזרויות שהופכות גבר זקן למגוחך בעיני הצעירים, וכך יכול כל דור לזכור מה שהוא רוצה וללכת בדרכיו שלו. גם הדרכים החדשות הללו ודאי מובילות למקום כלשהו, במקרה הגרוע לתוך אותם מעגלים, אלא שעד שזה יקרה יחלוף עוד זמן רב." (32)
• "...אבל דממה באי היא שום דבר. איש אינו מדבר עליה, איש לא זוכר אותה או נותן לה שם, ולא משנה עד כמה היא משפיעה על נפשותיהם. הדממה בשבילם היא המבט החטוף למוות בעודם בחיים." (90)
• "בעולם כולו אין עוד ילדה בת שתים-עשרה שיודעת דברים רבים כמו אינגריד, היא בתו של הים ואינה רואה בגלים המתנשאים סכנה ואיום כי אם דרך, פתרון למרבית השאלות." (129) 

זהו סיפורה של ילדה אחת מיוחדת, ומשפחתה. דרך התפתחותה והתבגרותה, לומדים על חייהם הקשים של תושבי האיים באיזורי הפיורדים של נורווגיה.  מצטייר לכם בראש, (כמו שלי הצטיירו) כל התמונות המוכרות עם המים המנצנצים ומסביבם נופים ירוקים מרהיבי עין? אז זהו - שלא. פה רוב הזמן הכל קפוא. לבן, חום, אפור. וצריך לשרוד את מזג האוויר הנוקשה, האכזרי, גם צריך לדאוג לבעלי החיים. צריך לדאוג למלאי של מזון.
זהו גם סיפורו של האי בראיי (כשם המשפחה המתגוררת בו). אי מבודד, שקומץ תושביו יודעים שלכל אחד מהם תפקידים מוגדרים, ועל כל אחד מהם מוטלת האחריות לתרום את חלקו כמידת יכולתו. ועם זאת כשמישהו חסר או נפגע, מקבלים את פגיעתו כנתון חדש שצריך להתאזן בהתאם אליו כדי לשמר את השגרה, את החיים התקינים. המשפטים, גם אלה החשובים ביותר, נאמרים בקטנה, כאילו ברפרוף, וצריך לשים לב טוב. לפעמים מדובר בזבנג קשה שנאמר כאילו כלאחר יד. לכאורה, לא דרמה גדולה, אבל ממש כן.
יחד עם אינגריד גרים באי אביה, הנס, הדמות היציבה והמנהיגה באי, אמה מריה הלנה, סבה מרטין ודודתה, אחות אביה, ברברו שהיא "לא כמו כולם". מקומה של האישה בקהילה הקטנה מוגדר היטב גם הוא, וגם הוא מתפתח. תשימו לב, אל תפספסו לי את זה בטעות. זה כתוב נהדר.
במהלך הסיפור נוספים אנשים נוספים לאי, לא בהכרח אלה שהוזמנו אליו. ילד אחד שנולד, שני ילדים שהובאו אל האי ע"י אינגריד, ויש גם איש אחד עשיר וחשוד שמטופל בדרך מיוחדת ע"י הגברים באי. ויש שעוזבים, וכמאמר השיר רקמה אנושית של מוטי המר: "ואם אחד מאיתנו הולך מעימנו, משהו מת בנו - נשאר איתו." 
"אינגריד יוצאת ונכנסת, ובוכה כשהיא בחוץ ומחייכת כשהיא בפנים." (217)
עוד בונוס קטן לסיום: "להתחרט על חלום זה הדבר ההרסני ביותר שאדם יכול לעשות."(227)

 כאן יש ביקורת של עלית קרפ ב"הארץ" לספר. הביקורת ממש שווה. לא שהייתי יכולה לספר לכם בעצמי את כל מה שכתוב שם על הסמלים המיתולוגיים והסמלים הדתיים בספר. אין לי על זה מושג ירוק...

 

 

טליה

ברוכים הבאים

ברוכים הבאים לבלוג החדש שלי!

אני רוצה להזמין אתכם לבלוג הזה, שיעסוק בספרים, לטוב ולרע. כמובן שבעיקר לטוב. אני מתארת לעצמי שאם בחרתם להיכנס לכאן, אתם בטח אוהבים לקרוא. אשמח מאד לשמוע מכם המלצות, ביקורות, ובמיוחד תגובות לפוסטים שהועלו כאן.

נשתמע בקרוב.

טליה

איש ושמו אובה - פרדריק בקמן

 

איש ושמו אובה - פרדריק בקמן

En Man som heter Ove - Fredrik Backman

משוודית: יעל צובארי

הוצאת משכל ידיעות ספרים 2014, 314 עמודים

יכול להיות ששמעתם על הספר הזה כי אני למשל, שעובדת בספרייה, כבר שמעתי עליו הרבה לפני שקראתי אותו, ולא התאפקתי, ולא חיכיתי עד שיגיע אלינו לספרייה, ורצתי לקנות אותו בעקבות המלצות שונות שקראתי עליו.

זהו ספר שוודי, לא המנטליות שאנחנו מכירים כל כך. הדמות הראשית היא דמותו של אובה (מן הסתם) ואומרים את זה בלי דגש בב' (Ove). אובה הוא איש לא צעיר, הסופר מתייחס אליו כאל מבוגר ממש (59). הוא "משוחרר" מהעבודה שלו, התאלמן לא מזמן מאשתו האהובה, הוא כועס ורוגז פחות או יותר על כל מה ומי שזז. הוא רוצה כבר למות. זה לא כל כך מצליח לו. פתאום מתפרצים לחייו בדיוק האנשים המרגיזים ביותר לפי אמות המידה שלו. הם חביבים, הם לא נשמעים לחוקים הנוקשים של השכונה שאובה כל כך מקפיד לשמור, יש להם שתי ילדות מתוקות... יש לאובה חבר טוב שנעשה לאחרונה מעין אויב שלו. יש שם גם חתול אחד, מקולקל כולו שאובה מנסה להיפטר ממנו ללא הצלחה...

אין לי שום כוונה לכתוב כאן ספויילרים על הספר ולקלקל לכם. ממש לא. מצד שני אין מצב שאני לא מספרת עליו כי, באמת, נו, צריך וכל כך כל כך כדאי לכם. לכן אסתפק בזה שזה אולי הספר המקסים ביותר שקראתי לאחרונה, ותאמינו לי, קראתי הרבה.

תפנו לכם זמן לזה. תעשו לעצמכם טובה גדולה.

המלצות נוספות:

http://simania.co.il/book_reviews.php?itemId=971989

    

תפילות לחטופות - ג'ניפר קלמנט

תפילות לחטופות - ג'ניפר קלמנט

Prayers for the stolen - Jennifer Clement

מאנגלית יואב כ"ץ

הוצאת פן 2014, 247 עמודים

על העטיפה כתוב שזהו רומן קסום וקורע-לב. חברה המליצה לי והוא שכב הרבה זמן בבית עד שהיה לי אומץ לקרוא אותו. מכירים את העניין הזה שיש לכם כמה ספרים בבית ששוכבים ליד המיטה, ומחכים ומחכים. עד שהם לא מזמינים אתכם - אי אפשר לקרוא אותם. כך אני מרגישה, לפחות. אני צריכה שהספר יקרא לי מתוך הערימה ואז זה קורה.

הספר הזה קרא לי באמצע ספר אחר שקראתי וכשהתחלתי אותו לא יכולתי לעזוב אפילו לרגע.

מיד בהתחלה הספר מכניס אותך לעולם אחר, עיר בחור שכוח אל בהרי גררו שבמקסיקו. הגברים שם נטשו את הנשים והמשפחות שלהם לטובת מקומות טובים יותר. המקום נשלט על ידי ברוני סמים. הילדות מחופשות לבנים וכשאי אפשר להסתיר עוד את נשיותן הן מקבלות "טיפול כיעור" ע"י אימותיהן, ומכינות לעצמן בור להסתתר בו מחשש להיחטף על ידי בריונים למקום ממנו אין חוזרים.

המספרת קרויה ליידי-די גרסיה מרטינז. אימה נתנה לה את השם של הנבגדת המפורסמת ביותר, והיא מתמודדת עם השם כמו גם עם האימה, החום, החרקים והסביבה המאיימת. היא עושה זאת בחן, בעיניים מפוקחות ובאהבה. בספר תפגשו אכזריות ורוע צרוף וגם הישרדות,  כמו גם חמלה, אהבה ורעות מדהימה, בלי גלישה מיותרת לשמאלץ.  ככה אני אוהבת את זה.

קריאה בספר זה היא סוג של אגרוף בבטן. הוא מעניין מאין כמותו, והוא מעשיר, מחד במידע על חברה אחרת, שונה כל כך משלנו, מידע שפחות זמין במחוזותינו, ומאידך - בהיכרות חדשה על רמות של חברות ורגש במצבי סיכון.

     

   

מתנת המספרים - יוקו אוגווה

                                            

מתנת המספרים - יוקו אוגווה 

Hakase no Aishita Sushiki - Yoko Ogawa 

מאנגלית עדנה קפלן 

הוצאת שוקן 2010, 192 עמודים 

הנה ספר קטנטוש בגודל אבל ענק בתוכן. דפדוף בספר עלול להבהיל את חלקינו מפני שפה ושם משובצים בו תרגילים בחשבון, ויש כאלה בינינו שרואים דבר כזה ובורחים רחוק. אז אני אומרת לכם מראש. תישארו. זה ממש שווה את זה.
זהו סיפור יפני על פרופסור למתמטיקה, שאיבד את הזיכרון הקצר בגלל תאונה שעבר, ברמה של 80 דקות בלבד. הוא זוכר כל מה שהיה לפני התאונה ואת פרק הזמן הקצר הזה בהווה. סוכנת בית צעירה, מסוכנות של עובדים, נשלחת לעזור לו והיא באה עם בנה הצעיר, אותו מכנה הפרופסור “שורש” בגלל מבנה ראשו המרובע. גיסתו האלמנה הקשישה היא זו שמראיינת את הסוכנת לקראת עבודתה וניכר שסוכנות רבות לא החזיקו מעמד שם. הפרופסור מכסה את עצמו בפתקים בהם הוא נעזר כדי להיזכר, ואלה מצויות על כל חלק על גופו ובגדיו. האישה צריכה להציג את עצמה כל בוקר מחדש, כשהיא מגיעה. בסוף היום הראשון שלה היא רואה על שרוולו פתק עם מעין ציור שלה וכתוב בו מנהלת משק הבית החדשה. העיסוק של הפרופסור במתמטיקה יקר לו מאד וצריך לתת לו את הזמן לזה, לא להפריע לו ולא להיכנס לחדרו כשאינו פנוי לכך. האנושיות שבו מתגלה תחילה כאשר הוא נפנה להרגיע בעדינות ילדה בוכה בארגז החול. אמה מופיעה לפתע, הודפת אותו, מרימה את הילדה ובורחת איתה ממנו בפחד, והלב נכמר.
תחשבו כמה קשה לבנות מערכת יחסים כלשהי במצב כזה. זה מתחיל מדברים טריויאליים ויומיומיים ביותר, כמו מה אתה אוהב? האם אתה אלרגי למשהו? מצד שני, איך תמצא נושא לשיחה עם איש כזה שהמתמטיקה היא עיקר השמחה שלו? ובכל זאת, הקשר המיוחד שניטע בין הפרופסור לסוכנת ובמיוחד אל בנה הוא מדהים ועמוק. הוא נבנה תחילה דרך שאלות במתמטיקה. הם מנסים לפתור את השאלות שהוא מציב לפניהם והוא נהנה ומשועשע יחד איתם מהתשובות הנכונות כמו גם הלא נכונות שהם מציגים בפניו. דרך המתימטיקה מתוודעים הסוכנת ובנה למשחק הבייסבול, שהפרופסור מכיר להם. הם הולכים איתו למשחק כדור בסיס באצטדיון. הפרופסור מאושר. הוא מתרגש מאד, תוך שהוא צועק מספרים ותבניות מתמטיות, וקולו משתלב בקולות הקהל הנלהב. הוא מרצה בקול על מספרי הכיסאות למשל, על האפשרויות בזויות שונות של קליעה לרשת, או על שיאים של שחקני בייסבול בעבר, ושוכח לשבת במקומו. עם זאת, אתה רואה את האנושיות שבו גם פה, כשהוא אינו מסכים לקנות לשורש מיץ ממוכרת אחת ומבקש דווקא לקנות ממוכרת אחרת משום שהיא יפה יותר, מוכרת שאגב מתעלמת לחלוטין משלל הפתקאות שעל גופו של הפרופסור. המשחק מחבר בקשר אמיץ עוד יותר את הפרופסור אל הילד, ובהמשך יש קטע מיוחד בהקשר הזה, שלא אספר כאן כדי לא לקלקל לכם, שהעלה לחלוחית בעיני.
בשלב מסוים נאלצת הסוכנת לעזוב את משרתה בבית הפרופסור . היא יודעת שהוא לא יזכור אותה כלל והיא מקווה שהסוכנת החדשה שהסוכנות תשלח תהיה דומה לדיוקן שיש לו על פתק על החולצה. היא מוצאת את עצמה חושבת עליו בכל פעם שהיא נתקלת במספר ראשוני, ומסתקרנת לדעת לגבי מספר שמצאה על מקרר שהיא מנקה אם הוא ראשוני או לא. היא אומרת כאן: “…דומה שהתענוג שהפקתי מן הגילויים המתימטיים הלכו ונמוגו – אף על פי שידעתי מן הפרופסור שהמספרים עצמם המשיכו פשוט להיות שם, כתמיד, בלי להתחשב בשינויים שהתרחשו בעולם”. (עמ’ 118)
זהו סיפור של ידידות בלתי אפשרית לכאורה, במקום שהכי פחות היינו מצפים לה. הוא לא מציע כמעט שום רגש מופגן. אדרבא. הרגש מבצבץ כאן בזהירות בין תבניות נוקשות של תפקידים מוגדרים מאד. ובכל זאת, החום זורם ממנו לאט ובטוח ומחלחל לחלקים הטובים שיש בנו בפנים.
וביפן היה גם סרט:

                   

    

    

ילדת השלג - איווין אייווי

ילדת השלג - איווין אייווי
The Snow Child - Eowyn Ivey
מאנגלית: ארז אשרוב
הוצאת כנרת, זמורה-ביתן 2014, 347 עמודים

        לספר הזה מתאימה יותר המילה "קסום". לא רק שהוא מקסים (יש אחרים מקסימים מן הסתם, ולא הייתי רוצה לבזבז את המילה הזאת בקלות רבה מידי),  אבל הספר מבוסס על אגדת ילדים רוסית, שיש בה אלמנטים שהעולם שלנו הממשי, הגשמי, לא תמיד משתתף בהם. זהו סיפור של חורף באלסקה של תחילת המאה, והתחושה במהלך הקריאה היא של הזמנת החום לתוך הבית, לתוך התא הקטן הבודד הזה, המתמודד עם קשיי הקור וההישרדות בחווה קפואה.

       זהו סיפור על ילדה שחיה בשלג, שמה פאינה. היא צדה למחייתה, היא בודדה, עצמאית ושורדת. היא לא תמיד נגישה ולפעמים אנחנו פוגשים רק את הצעיף האדום שלה, ממרחק, במרומז. זהו גם סיפורם של שני אנשים בני 50 שהיה להם בן אחד שמת ומאז הם עריריים ומתגעגעים אליו ולתחושת ההורות שאיבדו. המפגש ביניהם הוא מופלא. הוא נרקם בזהירות, בחשש, על קצות האצבעות. הוא כאן לרגע ונעלם, אך משאיר תמיד ערגה, גם בעיני הקורא. ג'ק ומייבל, בני הזוג, מנסים בכל כוחם לקרקע את הילדה הקסומה הזאת. רוצים לאחוז בה כילדתם האהובה, והיא -מתמסרת לרגע ונעלמת.

       כשקראתי את הספר הזה, הרגשתי כל הזמן כמה אני רוצה לעזור להם ולילדה, ליצור ביניהם חיבור טוב, שיביא את החום לביתם. לא היכרתי את האגדה על סנגורוצ'קה. מסתבר שזהו סיפור שהילדים ברוסיה פחות או יותר גדלים עליו. על פי האגדה, הילדה היא בתם של כפור ואביב והיא כמהה לחברת בני אלמוות, וכמהה לאהבה. הסיפור הומחז ואף זכה למוסיקה משלו מאת צ'ייקובסקי הגדול וגם לאופרה מאת רימסקי קורסקוב. לא ידעתי את זה אלא רק לאחר שקראתי את הספר והייתי מוכרחה לחטט ולנבור ולמצוא עוד מידע.

     הספר הזה מתאים לקור הזה שיש עכשיו, בחוץ ובנשמה. כדאי לשבת מכורבלים בשמיכה, (אם יש לכם אח בבית, מה טוב...) עם איזה משקה חם ומפנק, ולחגוג עליו.

ילדת השלג - הפרק הראשון מתוך האופרה של רימסקי קורסקוב

עוד כמה הוצאות ממקומות שונים בעולם בחרו להוציא את הספר הזה, והכריכות כל כך יפות... תראו:
  

   

    

      

מועדון גרנזי לספרות ולפאי קליפות תפודים - מרי אן שייפר ואנני בארוז

מועדון גרנזי לספרות ולפאי קליפות תפודים - מרי אן שייפר ואנני בארוז

The Guernsey Literary and Potato peel pie society - Mary Ann Shaffer and Abbie Barrows

מאנגלית יעל אכמון

הוצאות זמורה-ביתן ומטר, 2009, 271 עמודים

נכון שרק השם של הספר הזה כבר מסקרן? נכון שהוא אחר כזה? אולי שמעתם על מועדוני קוראים שקמו בעקבות הספר הזה ובהשראתו? כי אני מכירה כמה...

יש הרבה ספרים נהדרים שכתובים בצורת מכתבים. לא כל אחד אוהב את זה,  אני יודעת, אבל הספר הזה, הוא כזה כזה שווה שכדאי לכם להתגבר על ההתנגדות לסוג כזה של ספרות ולקחת אותו אליכם.  כששואלים אותי איזה ספרים אני אוהבת במיוחד זהו אחד הספרים הראשונים שעולים לי בראש.

גרנזי הוא אי אנגלי  שמתאושש מהמלחמה ומהכיבוש הנאצי. תושבי האי משתמשים במועדון כאליבי להגנה על חבריו ממעצר ע"י הגרמנים. הכל מתחיל כשהמספרת, הסופרת ג'ולייט אשטון מקבלת מכתב מתושב האי ובו היא נשאלת על סופר מסוים, שבעטיפה של סיפרו מוזכר שמה. מכאן מתחילה התכתבות ארוכה, דרכה היא מתוודעת לחברי הקבוצה, על אופיהם המיוחדים, אל הדינמיקה ביניהם, על המעשים הקטנים שיוצרים את ההרמוניה המופלאה של המקום. היא מכירה את הטיפוסים ואת השיטות שלהם לשרוד תחת הכיבוש, בסיפורים מלאי חן והומור, והיא נקשרת אליהם בקשר מיוחד ויחיד. אני נשאבתי למקום, התאהבתי באנשים, באווירה. כל כך רציתי להיות איתם שם, שיזמינו אותי גם...

שני ציטוטים כדי שתדעו ממה אני כל כך מתלהבת:

- "ואז הציעה סוזן שאקנה שמלה חדשה. הזכרתי לה שהמלכה מסתפקת בשמחה במלתחה שלה משנת 1939 אז למה שלא אסתפק אני בשלי? היא אמרה שהמלכה לא צריכה להרשים אנשים זרים - אבל אני כן. הרגשתי כמו בוגדת בכתר ובמולדת.... אני נראית רעננה, מקסימה, מאולגנטת (אם אין פועל כזה, צריך להיות) ובת שלושים".

- "לא חשבתי שאשרוד את השבוע האחרון... הנשמה שלי חיה רק כמה דקות ביום, כששכבתי על הדרגש שלי. בפעמים הללו ניסיתי לחשוב על משהו משמח, משהו שחביב עלי - אבל לא משהו שאני אוהב, כי זה רק היה מחמיר את המצב. רק דבר קטן, כמו פיקניק בבית הספר או נסיעה באופנים במורד הגבעה - ביותר מזה לא הייתי מסוגל לעמוד".

וזה ממש רק טעימה מרומזת, כי, למה לקלקל לכם את ההנאה? 

הסופרת שכתבה את הפנינה הזאת נפטרה בעת עריכת הספר ולפני פרסומו, והאחיינית שלה השלימה את המלאכה המבורכת הזו. חבל כל כך שלא יהיו עוד ספרים כאלה.