תגידו לזאבים שחזרתי הביתה - קרול רבקה בראנט
Tell the Wolves I'm Home - Carol Rifka Brunt
מאנגלית: דנה אלעזר-הלוי
הוצאת אחוזת בית 2016, 403 עמודים
אתם לא מתארים לכם כמה זמן לקח לי למצוא את הזאב בתמונה הזאת. יעלי מצאה מיד. אתם מצאתם?
בסניף אחד של סטימצקי לא היה את הספר, ואמרו שכן, הם יודעים מה זה, זה ספר נוער נכון?
אז כן, אפשר לומר כך, כי המספרת, ג'ון (June) היא בת 14 כשהסיפור מתרחש, אבל השפה בשום אופן אינה מתיילדת, וכמובן שהיא עשירה בהגיגים יפים שהייתי רוצה לשמור לעצמי, והלואי שהייתי חושבת עליהם בעצמי..."כל כך הרבה שכבות של מבוכה היו ברגע הזה". עמ' 228 וגם:"את לא יודעת? זה הסוד. אם אתה מקפיד להיות תמיד מי שאתה רוצה להיות, אם אתה מקפיד תמיד להכיר רק את האנשים הכי טובים, אז לא אכפת לך גם אם תמות מחר" עמ' 230.
שני הוריה של ג'ון הם רואי חשבון ויש תקופה בשנה, שהיא מכנה "עונת המס" שבה היא ואחותה גרטה הן סוג של "יתומות קש". יוצאות לבד להסעה לבית הספר, מחממות לעצמן אוכל במיקרו וכאלה...לעומת זאת בשאר ימות השנה ההורים הם אכפתיים וקשובים. אבל גרטה, פעם היה ביניהן קשר עמוק ומאד משמעותי (מאד משמעותי בסיפור), ואז פין, הדוד האהוב כל כך והסנדק של ג'ון, נפטר מאיידס. (זה לא ספוילר, זה קורה די מהר בתחילת הספר.) עכשיו, תחשבו על איידס בשנות ה-80. מגפה חדשה, מפחידה ביותר. לוקים בה הומואים בלבד. צריך ממש להיזהר שלא יקרה מגע עם אלה. ויש אשמה גדולה הרובצת מעל החולה וסביבתו הקרובה. מה עושים עם זה? מה מותר? מה אסור? ואיך יוצרים קרבה לאדם כל כך אהוב, ממש נפש תאומה, כשיש כל כך הרבה פחד ברקע? "לא משנה מה לבשתי או כמה ניסיתי להיראות מגניבה, ידעתי שאני כאילו מסתובבת עם שלט שכתוב עליו וסטצ'סטר. אבל לא כשהייתי עם פין. פין היה כמו כרטיס כניסה למועדון העירונים האמיתיים". עמ' 232
אז גרטה, שהיא בת 16 ומתבגרת טיפוסית, מתרחקת. מצד אחד היא רוצה מאד לקרב אליה את אחותה ומצד שני - כל כך לא. כי ג'ון היא סוג של חנונית, בוגרת לגילה, מתלבשת כמו מבוגרת, חצאית ארוכה וחולצה סגורה...
ג'ון מתחברת בחשאי עם ה"חבר המיוחד" של פין, טובי, שבני משפחתה כועסים עליו כי הוא כביכול אשם במחלתו ומותו של פין. את הסוף המפתיע כמובן שאין בדעתי לספר לכם. מה גם שהספר הוא מין כזה ששווה לקרוא אותו לאט לאט. בכל החנויות שחיפשתי אותו לאחר שקראתי, נדלקו המוכרים והחליטו לקרוא גם. דבר אחד הפריע לי קצת, וזה שהספר מודפס על דפים דקים או שההדפסה כהה מאד ויוצא שקצת רואים את הדף הבא דרך הדף שקוראים. אבל, בינינו, זה לא מה שימנע מאיתנו את החוויה המדהימה שבלקרוא אותו.
"פין היה במצב רוח כל כך טוב באותו יום. זה הזכיר לי איך מרגישים בשנייה שגומרים פאזל ענקי, כזה עם אלף חלקים קטנטנים שכולם נראים כמעט אותו הדבר... שמח בסוג כזה של שמחה." עמ' 127
"או שפשוט לא היה אכפת לה. אולי פשוט לא הייתי שווה את הטרחה. הלכתי לישון עם המחשבה העצובה הזאת, וכשהתעוררתי בבוקר, היא עדיין הייתה שם, כמו חור שחור וקר באמצע הכל."255
"באמת לא הבנתי למה אנשים עושים תמיד דברים שהם לא אוהבים לעשות. החיים נראו לי תמיד כמו מנהרה שהולכת ונהיית צרה. כשאתה נולד, המנהרה ענקית. אתה יכול להיות כל דבר. ואז, כאילו ממש שנייה אחרי שאתה נולד המנהרה נהיית צרה בחצי. נולדת בן, אז כבר ברור שלעולם לא תהיה אמא......ואז אתה מתחיל לגדול, וכל דבר שאתה עושה סוגר את המנהרה עוד קצת..." עמ' 285
ואחרון חביב: "הבית הוא הבית הוא הבית." עמ' 395
הספר, כאמור, מלא פנינים. כשקראתי אותו שוב בשביל הפוסט הזה הוא נראה פחות או יותר כמו מניפה בגלל כל הסימניות ששמתי בו. אבל חסתי עליכם, והשארתי לכם עוד המון למצוא לבד.
אביעד קיסוס המליץ על הספר הזה כאן, בדקה 45:43 בתכנית הבוקר של טל ואביעד, וכן, גם אני חושבת שאסור לפספס את הספר הזה.
אז כן, אפשר לומר כך, כי המספרת, ג'ון (June) היא בת 14 כשהסיפור מתרחש, אבל השפה בשום אופן אינה מתיילדת, וכמובן שהיא עשירה בהגיגים יפים שהייתי רוצה לשמור לעצמי, והלואי שהייתי חושבת עליהם בעצמי..."כל כך הרבה שכבות של מבוכה היו ברגע הזה". עמ' 228 וגם:"את לא יודעת? זה הסוד. אם אתה מקפיד להיות תמיד מי שאתה רוצה להיות, אם אתה מקפיד תמיד להכיר רק את האנשים הכי טובים, אז לא אכפת לך גם אם תמות מחר" עמ' 230.
שני הוריה של ג'ון הם רואי חשבון ויש תקופה בשנה, שהיא מכנה "עונת המס" שבה היא ואחותה גרטה הן סוג של "יתומות קש". יוצאות לבד להסעה לבית הספר, מחממות לעצמן אוכל במיקרו וכאלה...לעומת זאת בשאר ימות השנה ההורים הם אכפתיים וקשובים. אבל גרטה, פעם היה ביניהן קשר עמוק ומאד משמעותי (מאד משמעותי בסיפור), ואז פין, הדוד האהוב כל כך והסנדק של ג'ון, נפטר מאיידס. (זה לא ספוילר, זה קורה די מהר בתחילת הספר.) עכשיו, תחשבו על איידס בשנות ה-80. מגפה חדשה, מפחידה ביותר. לוקים בה הומואים בלבד. צריך ממש להיזהר שלא יקרה מגע עם אלה. ויש אשמה גדולה הרובצת מעל החולה וסביבתו הקרובה. מה עושים עם זה? מה מותר? מה אסור? ואיך יוצרים קרבה לאדם כל כך אהוב, ממש נפש תאומה, כשיש כל כך הרבה פחד ברקע? "לא משנה מה לבשתי או כמה ניסיתי להיראות מגניבה, ידעתי שאני כאילו מסתובבת עם שלט שכתוב עליו וסטצ'סטר. אבל לא כשהייתי עם פין. פין היה כמו כרטיס כניסה למועדון העירונים האמיתיים". עמ' 232
אז גרטה, שהיא בת 16 ומתבגרת טיפוסית, מתרחקת. מצד אחד היא רוצה מאד לקרב אליה את אחותה ומצד שני - כל כך לא. כי ג'ון היא סוג של חנונית, בוגרת לגילה, מתלבשת כמו מבוגרת, חצאית ארוכה וחולצה סגורה...
ג'ון מתחברת בחשאי עם ה"חבר המיוחד" של פין, טובי, שבני משפחתה כועסים עליו כי הוא כביכול אשם במחלתו ומותו של פין. את הסוף המפתיע כמובן שאין בדעתי לספר לכם. מה גם שהספר הוא מין כזה ששווה לקרוא אותו לאט לאט. בכל החנויות שחיפשתי אותו לאחר שקראתי, נדלקו המוכרים והחליטו לקרוא גם. דבר אחד הפריע לי קצת, וזה שהספר מודפס על דפים דקים או שההדפסה כהה מאד ויוצא שקצת רואים את הדף הבא דרך הדף שקוראים. אבל, בינינו, זה לא מה שימנע מאיתנו את החוויה המדהימה שבלקרוא אותו.
"פין היה במצב רוח כל כך טוב באותו יום. זה הזכיר לי איך מרגישים בשנייה שגומרים פאזל ענקי, כזה עם אלף חלקים קטנטנים שכולם נראים כמעט אותו הדבר... שמח בסוג כזה של שמחה." עמ' 127
"או שפשוט לא היה אכפת לה. אולי פשוט לא הייתי שווה את הטרחה. הלכתי לישון עם המחשבה העצובה הזאת, וכשהתעוררתי בבוקר, היא עדיין הייתה שם, כמו חור שחור וקר באמצע הכל."255
"באמת לא הבנתי למה אנשים עושים תמיד דברים שהם לא אוהבים לעשות. החיים נראו לי תמיד כמו מנהרה שהולכת ונהיית צרה. כשאתה נולד, המנהרה ענקית. אתה יכול להיות כל דבר. ואז, כאילו ממש שנייה אחרי שאתה נולד המנהרה נהיית צרה בחצי. נולדת בן, אז כבר ברור שלעולם לא תהיה אמא......ואז אתה מתחיל לגדול, וכל דבר שאתה עושה סוגר את המנהרה עוד קצת..." עמ' 285
ואחרון חביב: "הבית הוא הבית הוא הבית." עמ' 395
הספר, כאמור, מלא פנינים. כשקראתי אותו שוב בשביל הפוסט הזה הוא נראה פחות או יותר כמו מניפה בגלל כל הסימניות ששמתי בו. אבל חסתי עליכם, והשארתי לכם עוד המון למצוא לבד.
אביעד קיסוס המליץ על הספר הזה כאן, בדקה 45:43 בתכנית הבוקר של טל ואביעד, וכן, גם אני חושבת שאסור לפספס את הספר הזה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה