סבתא שלי מוסרת דרישת שלום וסליחה - פרדריק בקמן
Min mormor halsar och sager forlat - Fredrik Backman
הוצאת משכל 2016, 391 עמודים
הבשורות הטובות, מבחינתי, הן שכפי הנראה יש המשך לספר הזה. כמובן שזהו מידע בערבון מוגבל, שכן על השוודית שלי, כבר סיפרתי לכם, אין הרבה קופצים. אבל ראיתי תמונות של עוד ספר מפרי עטו של הסופר המאד שווה הזה, ובו מככבת אחת הדמויות שמופיעה בספר שלפנינו, בריט-מארי שמה. (זה לא כמו משה כהן, אתם יודעים, שהוא שם שיש רק אחד כמוהו...) כך שאם יירצו האנשים הנכונים במקומות הנכונים לתרגם גם את ההמשך, בודאי נצא נשכרים. גם בגב הספר כתוב שהספר הזה הוא שני מתוך שלושה.
על איש ושמו אובה כבר דובר פה, וגם בכל מקום שמסתובבים בו שוחרי ספרים שפגשתי. גם אני כתבתי עליו, אם כי, עלי להודות, מגיע לו יותר ממה שכתבתי. אז אין להתפלא ששמחתי עד בלי די כשהגיע הספר הזה. זהו ספר אחר לגמרי, אם כי ההומור האיכותי וההארה הרגישה של תכונות אנושיות מככבים גם כאן. הגיבורה הראשית, אלסה, היא ילדה בת כמעט שמונה. יש לה הורים גרושים שלכל אחד מהם יש בן זוג חדש. אמה של הילדה בהיריון והיא מצפה להולדת "חצי" (כך נקרא הילד ע"י אחותו). הילדה היא חריגה, או, כפי שמגדירה אותה סבתה - מיוחדת, והיא זוכה להתעללויות וכאפות מצד חבריה לבית הספר. הסבתא היא דמות שנלקחת לעיתים קרובות למשטרה בשל התנהגותה הלא-נאותה. יש לה הרבה על מה לבקש סליחה, אבל גם הרבה מאד דברים שנזקפים לזכותה המבורכת. לסבתא הזו, שהיא רופאה כירורגית, ועומדת למות מסרטן, יש כללי התנהגות שונים מהמקובל, והיא משאירה לנכדתה האהובה את המשימה להפיץ מכתבי התנצלות שכתבה, לאנשים שהיא רוצה שאלסה תתחבר אליהם לאחר מותה. העלילה מתפתחת ככל שמכתבים נוספים נמסרים וחושפים את כאביהם של הנמענים. במקביל נחשפת אישיותה המקסימה של הסבתא, אישיות מן הסוג שהיינו רוצים בסביבתנו הקרובה.
גילוי נאות - זהו ספר שדי נקטל ע"י "הארץ". אני בד"כ מעריכה את הכותבים שם, אבל הפעם אני רוצה לצאת חוצץ. כי יש כאן הומור מקסים, יש פנטסיה של אגדות שהיא מופלאה, בעיני, וכן שיקוף של בעיות יומיומיות של ילדה חכמה במיוחד, שהיא דיירת מכובדת בבניין של אנשים שהם מיוחדים אף הם, ושאומרת בתבונה עמוקה את מה שכתוב על הלוח באותיות קידוש לבנה - ובכל זאת אף אחד לא רואה. התמהיל של האגדה והמציאות, השימוש בדימיון לצורך הבנת העניינים שקורים, מאד דיברו אל ליבי. אני רוצה לשתף אתכם כאן בכמה כפתורי חן שמשובצים בעלילה, והם באמת קומץ מזערי ממה שיש בספר הזה.
"וסבתא לא אוהבת שאנשים טוענים שהיא ממציאה דברים, היא מעדיפה את המונח המתנשא פחות "מאתגרת את המציאות"..." עמ' 21
""אתם יודעים של מי זה?" היא שואלת ומצביעה על עגלת ילדים הקשורה למעקה המדרגות מתחת ללוח המודעות. רק כעת אלסה מבחינה בעגלה. וזה מצחיק שהיא ניצבת שם כי אין ילדים קטנים בבניין פרט לחצי, והוא עדיין מתנייד לכל מקום בתוך בטנה של אמא. אך נראה שבריט-מארי לא מעריכה את הרובד הפילוסופי בסיטואציה." עמ' 78
"הוא מבטא את המילה "אהבה" כפי שנהוג לבטא מילים כמו "מוצרי יסוד" או "בורג משולב"." עמ' 218
"אנשים בעולם האמיתי תמיד אומרים שכשמשהו נורא קורה, העצבות והגעגועים וכאבי הלב "הולכים ונחלשים עם הזמן", אבל זה לא נכון. העצב והגעגועים הם קבועים, אבל אם היינו צריכים לשאת אותם על כתפינו לשארית חיינו לא היינו מצליחים לשרוד. העצבות היתה משתקת אותנו. ולכן אנחנו אורזים אותה לבסוף במזוודה ומחפשים היכן להניח אותה.
וזה הייעוד של מיפלוריס, ממלכה שאליה מגיעים נוסעים בודדים מכל קצוות תבל, גוררים אחריהם מטענים כבדים של עצב. זה מקום שבו אפשר להניח את העצב ואחר כך לחזור לחיים. וכשהנוסעים סבים על עקבותיהם הם עושים זאת בצעד קליל יותר, כי מיפלוריס בנוייה כך שהשמש תמיד תאיר את פניך ותהיה לך רוח גבית." עמ' 234-5
