הסיני שקרא עיתון בתור לגרדום - ריקרדו סטרפאסה

En Chick que Leila el Diario en Fila del Patibulo - Ricardo Strafacce

מספרדית - סוניה ברשילון

הוצאת תשע נשמות 2016 - 116 עמודים

פה ושם נופל לידינו מעדן ספרותי משעשע, כזה שמורח לנו על הפרצוף הרציני, היודע-כל שלנו, חיוך מאוזן לאוזן. לעיתים אף משחרר מהפה, אף, אוזניים - צחוק כזה, שאם יש אנשים מסביבנו אנחנו מרגישים קצת נלעגים. מצד שני - יש כיף גדול יותר מזה?

אני כבר הייתי במיטה למעלה ודן עדיין היה למטה בסלון. ואני צחקתי... כל כל צחקתי. עכשיו, הוא כבר מכיר מה יש לו בבית, אז לא ממש היה מופתע, אבל בכל זאת...

זה מתחיל מבחורה יפה, מאד יפה, ששתתה קצת יותר מדי בירה. דבר זה גרם לה להסכים לפגישה עם סופר כושל שכתב רק ספר אחד (שגם הוא לא פורסם) ואשר סובל מאד מחוסר יכולת לנסח נושאים לשיחה. הגברת לא ממש יודעת איך להשתחרר מהטעות שעשתה, וכשהפגישה מתחילה, והאיש מגיע, מסתבר שהנפילה עוד גדולה יותר ממה שחששה. 

מה עושים? 

ממציאים סיפור. ככל שהסיפור הזוי יותר כך נכנס הסופר למערבולת גדולה יותר, ומשקיע מאמצים כבירים, גדולים עליו בכמה וכמה מידות, כדי למצוא חן בעיני הגברת. העלילה מתוקתקת במהירות, אין רגע דל, וגם הגופות נערמות בקצב. אני לא ממשיכה לספר לכם את העלילה, חבל לי, למרות שגם אם הייתי כותבת את העלילה כולה כאן, הייתם צוחקים בכל פה. כל עמוד, תוכלו לראות, מבדח יותר מקודמו..

"אוי, לא, רק לא זה, חושבת גבריאלה, זועפת כפי שרק היא יכולה לזעוף. כשהיא עונה, נתלה על פניה חיוך מזויף יותר מהתנ"ך... אפילו כלב ים לא היה מאמין לחיוך שמתנוסס על פניה של גבריאלה עכשיו. אבל הסופר שכתב רק ספר אחד (שלא פורסם) סבור שהוא אמיתי" עמ' 15

"פניה של גבריאלה היו חגיגה נוספת...אם בסואלדו לא הציע לה בו ברגע אחת מבין האפשרויות המוחלטות שצצו במוחו (נישואין או התאבדות מיידית), היה זה רק משום שלא יכול להתאפק עוד והיה מוכרח לספר לה על המידע שהשיג." עמ'  54

זהו ספר קטן - 117 עמ', כולל הסבר של ההוצאה (כדאי לקרוא) וגם קומיקס קטנטוש. הוצאת תשע נשמות הביאו לנו תופין שמדגדג את כל הרמ"ח והשס"ה. אל תתפלאו אם הלבלב שלכם יתחיל לצחוק.

רקמת סתיו - טרו מימוטו

Teru Miyamoto - Kinshu

תרגום מיפנית ואחרית דבר: דורון ב' כהן

הוצאת מודן 2010 -217 עמודים

תמיד כשאני קוראת ספר שמדבר על מחוזות רחוקים, על תרבות פחות מוכרת, אני מרגישה ששומה עלי להקשיב טוב יותר. להעמיק ולחפש את הכתוב בין השורות, לשים לב לכל נימה חבויה בשיח וכן, גם לצורת הכתיבה. 

כבר קראתי בעבר ספרים שנכתבו בצורת מכתבים, וברור לי לגמרי שלא כל אחד מתחבר לכתיבה כזו. (מועדון גרנזי לספרות ולפאי קליפות התפודים הוא אחד היותר מוצלחים שבהם, לטעמי.) המתרגם של הספר, דורון ב. כהן, כתב לו אחרית דבר מקיפה ומעניינת, ובחר, בין היתר, להקביל את הספר לספר "קופסה שחורה" של עמוס עוז. נראה לי שהביבליופילים שבינינו ימצאו עניין גם בהשוואה לספרים ישראליים אהובים אחרים שהובאו כאן. חכמים ממני קוראים לזה כתיבה אפיסטורלית. (טוב, בסדר...). התוספת של המתרגם, כמו גם ההערות בתחתית כמה מהדפים היו מאירות ומעניינות, וקרבו אותי למנטליות וצורת החשיבה היפנית. זהו, מבחינתי בהחלט ערך מוסף גדול לספר. מבחינת הצורה, למשל, שמו של הנמען כמו גם תאריך הכתיבה מופיעים בסוף המכתב, (כמובן שניתן לדעת מי הכותב גם לפני סוף המכתב, הסירו דאגה מלבכם.) אבל, אתם יודעים, זה מיוחד. זה מביא אותנו הרחק, לשם. גם מבחינה אנתרופולוגית אני אוהבת את זה.

מעולם לא הייתי ביפן. 

אישית, אני מכירה רק יפני אחד - דני, חבר ילדות יקר שלי, וגם הוא - נולד בארץ וראיתי אותו לאחרונה לפני כמה שנים כבר. הוא מפרסם לא מעט בפייסבוק, רק שבד"כ אינני מבינה דבר ממה שהוא כותב. ובכל זאת, דני תרם הסבר לשם הספר: "שם הספר בעברית הוא רקמת סתו וזהו תרגום מילולי של שם הספר היפני, אך במקור, השימוש במילה סתו, הוא יותר עמוק מסתו כעונה. ליפנים הסתו אומר שלכת ושקיעות מיוחדות, אך כאן הסופר משתמש במילה NISHIKI שפירושה יותר מתאר את הסתו כרקמה בחוטי זהב וכסף על גבי קימונו, או אובי (חגורת קימונו) ולא במילה AKI שהיא הסתו כעונה." יפה, נכון? 

בעיני היפנים, כמו שאתם רואים, העונה הזו היא היפה בעונות. גם בעיני, אם לא אכפת לכם... צבעי העלים בשלכת מתוארים כאן באמת כתמונה מיוחדת ומורכבת. "כתמי הארגמן חלפו על פני הקרונית משני צידיה, מתערבים לסירוגין בעצים ירוקי עד, עצים חומי עלים, ועלי הזהב של עץ הדומה לגׁינְקְגוׂ. על הרקע הזה בלטו העלים האדומים עוד יותר, כאילו הם בוערים באש. הם נדמו בעיני ללהבות גדולות המתנשאות בקלילות מתוך חרכים במגוון אין-סופי של צבעים. חסרת קול המשכתי להתבונן בדממה במרקם הגוונים של העצים הצפופים."  עמ' 15

השיח בספר הוא פסיכולוגי-פילוסופי משהו, ויפני מאד, אם אפשר כך לומר. מקום נרחב מוקדש ל"קרמה" של האדם, הבנויה בתוכו אבל בנויה גם ממה שעושים אנשים הקרובים לו. לגמרי ברור שיש חיים לאחר המוות. 

"לא היה זה רק סך כל המעשים שעשיתי, מפני שנכלל בו גם מה שטרם התבטא בפעולה, גם התגבשותן של מחשבות ותחושות, של טינה, כעס, חיבה וטיפשות, וכל אלה נחרטו בבירור על גבי חיי, סימנו אותי בסימן שלא ייעלם..." עמ' 115

מדובר באיש ואישה גרושים הנפגשים לרגע פתאומי אחד, 10 שנים לאחר שנפרדו. רק אז מתחילה ההתכתבות ביניהם. שניהם כבר חיים בזוגיות חדשה, טובה במידה זו או אחרת, האישה היא גם אֵם לילד עם שיתוק מוחין והיא עמֵלה בכל כוחה לעזור לו ולהכין את הילד הזה לתפקוד וחיים נורמליים ככל שניתן. הקשר בין בני הזוג נקטע בצורה חדה, לאו דווקא בגלל בחירה שהם עצמם עשו. גם כאן מעניינת מאד הגישה היפנית לפרידה ולסיבות לה. 

הרגשתי כאילו אני מצויה בחדר בו משוחחים שני בני הזוג האלה, ואני צופה בהם מן הצד. מידי פעם נכנסים אנשים נוספים לחדר, חלקם מעניינים אף יותר מהגיבורים הראשיים, כמו בת זוגו בעבר של הבעל, ובת זוגו הנוכחית. ברקע מתנגנת מנגינה של מוצרט, הנשמעת מבית הקפה הסמוך. כשתקראו, תבינו למה אני מתכוונת. 

המכתבים הם ארוכים, מאד מעניינים, שואבים אפילו. צורת החשיבה היפנית מרתקת כאן. גם החלקים הבוטים והאלימים בספר מוארים באורו היפה של הסתיו, של הצבעים היפים שלו. עם זאת יש קטעים שהם עדינים ורגישים מאד, כמו רקמה על בד עדין. כמו שיר. 

                      

ואז הגיעה פולט... - ברברה קונסטנטין

ואז הגיעה פולט - ברברה קונסטנטין

... Barbara Constantine - Et Poi, Paulette

מצרפתית - אביגיל בורשטיין

הוצאת כנרת זמורה ביתן 2014 - 208 עמודים

פעם בכמה זמן נופל לידיך ספר שמלטף לך את הנשמה. כן, פשוט כך. מזיז לך את כל הציניות שצברת כל החיים, שובר לך את המשקפיים השחורים, הורס לך את הגנים הפולניים שהבאת - לא חשוב מאיפה - וקורא לך למעלה, אל המחוזות הבהירים והאופטימיים, בהם מושלת אהבת החינם.
אז כשספר כזה נופל לידיים שלי - אני מספרת לכם עליו כדי לנחמד לכם את היום, ואולי אף יותר מזה. 
את פולט אנחנו לא פוגשים מיד. צריך להתכונן לבואה, להתמרק ולהצטחצח נפשית. את זה עושים תוך כדי מפגש עם כל מיני יצורים, אנושיים ואחרים, שאופיים המיוחד תורם לאוירה הכל כך נעימה, הרכה והמוארת בספר הזה. 
זה מתחיל מפרדיננד, אלמן שמתגורר לבד בחווה גדולה וריקה. הבדידות שלו נמצאת שם, אבל לא היא שמניעה אותו. למעשה, מה שקורה סביבו מזמין אותו להגיב, וכן, כשההתלבטות גדולה עליו הוא מזמן את אשתו שנפטרה וגם היא מנחה אותו לפי הצורך. וכך, כשהכלב של שכנתו קורא לו ובביתה יש ריח חריף של גז הוא נאלץ לפעול. 
לצערי, כבר כאן אני בוחרת להפסיק לדווח לכם, כי העלילה מתחילה להתרומם פה, ואין לי שום כוונה לקחת מכם את החויה המלאה. אני חושבת על חברתי חוה, שיש בה מידה כפולה של חוכמה וסובלנות משל אדם רגיל, ובזכות זה היא מצליחה לקיים בהרמוניה מופלאה משפחה של ניגודים. גם כאן, בספר, סובלנות וחוכמה הם שמות המשחק, וזה עושה לך מתוק מאד על הלב לקרוא את זה. 
תסתכלו טוב על התמונה של הכריכה. אתם רואים בה רק חלק קטן מהמשתתפים בספר, אבל גם בתמונה אתם רואים את השלווה המכילה שיש בין אנשים טובים. כמובן שלא רק אלינו בארץ הגיעה פולט...
כדאי לכם לקחת איזה פסק זמן מהחדשות, מהפוליטיקה, מהנאחס. תקראו את זה. זה ממש יעשה לכם טוב.