Accabadora - Michela Murgia
מאיטלקית: סביונה מאנה
הוצאת כנרת, זמורה-ביתן 2012, 159 עמ' כולל תודות
"פילוס דה אנימה, ילדי חֵיק.
כך קוראים להם, לילדים הבאים לעולם פעמיים, מתוך דלותה של אישה אחת ועקרותה של אחרת. מלידה שנייה כזאת באה לעולם מריה ליסטרו, פרי חיקה המאוחר של בונריה אוראי." עמ' 7
הספר הזה הוקדש על ידי הסופרת לאמא שלה, לשתיהן. היא עצמה היתה ילדת חיק עד גיל 18.
בן למעלה מעשר שנים הספר הזה. בארץ ובספרייה שלנו הוא נמצא מ-2012. הסתכלנו זו על זה כבר אז, כשהגיע, אבל איכשהו, הוא נבלע בין כל הספרים האחרים, שב ליָדַּי, ושוב נזנח על המדף. בעקבות המלצה חמה שקראתי עליו לאחרונה זימנתי אותו אלי שוב. זה השתלם מאד. מאד. זה ספר מיוחד, המכיל סיפורים ממדורת השבט העממי של סרדיניה. חוץ מ"מחלת האבנים" המצויין של מילנה אגוס, וכמובן פאדרה פדרונה לא קראתי עד כה כלום משם. ואתם? יש לכם משהו נחמד לספר לי?
מריה נלקחת, כשהיא בת שש שנים, אל בונריה אוראי שעתידה להיות אימה מעתה. היא אינה יודעת לקראת מה היא הולכת, היא מרגישה שהיא אמורה לבכות כאן אבל היא לא מרגישה סבל מתקרב, או חשש כלשהו. הקשר עם אימה הביולוגית נשמר רק כאשר יש צורך בעזרתה של הילדה באירועים מיוחדים כמו בָּציר או שמחה משפחתית, וגם זה, רק באישורה של האם המאמצת. ככל שהיא יודעת, אימה המיועדת היא תופרת. משהו רוחש מתחת לפני השטח, משהו שמריה אינה מודעת לו, אבל הכפר כולו וכן אנחנו, הקוראים, מודעים לו מאד.
"באוזני שכנותיה הרבתה אנה-טרזה ליסטרו להתאונן על כך שבעלה לא השכיל להיות לה לתועלת אפילו במותו ולהתפגר במלחמה כדי להשאיר לה איזו קצבה קטנה. עמ' 9
הילדה מגיעה אל ביתה של אימה החדשה, ולאחר ליל שימורים אחד או שניים, מסולקים הצלוב המדמם מהקיר יחד עם חבר מרעיו המפחידים. בֵּיתה של בונריה הוא עכשיו בית נעים ומפנק, שופע בדים וחוטים כראוי לתופרת. בונריה יוצאת מעת לעת בחשאי, בלילות, כשהיא לבושה שחורים, ומריה מחכה לה וסופרת פעימות עד לחזרתה. מה שמריה אינה יודעת הוא שבונריה היא אקבדורה, האם האחרונה. בתפקידה זה, היא עוזרת לגוססים ולמי שמאס בחייו ואינו מצליח "להשתחרר מהם" לסיים אותם בכבוד ובלי סבל. נשים כאלה אכן היו קיימות על פי הידוע בסרדיניה עד שנות החמישים של המאה הקודמת. המתת החסד נוסח סרדיניה מוצגת כאן על השניוּת המוסרית שבה.
"חיים אחרים, חזרה ואמרה לה לוצ'אנה טלאני בהחלטיות, כאילו לידה מחדש היא עניין של מה בכך. אבל המילים עשו בכל זאת את שלהן, שכן המורות שומרות לעתים בצד מילים המיועדות למקרים מעין אלה..." עמ' 118
"...בעניין הירושה, אין ספק שמריה היתה יכולה לראות את עצמה כבת מזל, אבל מזלה לא נאמד דווקא בהיקף הנכסים הצפויים ליפול לידיה, אלא בעיקר במשך הזמן שתידרש לטפל באוראי הזקנה עד שבורא עולם יפסוק שאכלה די לחם על פני האדמה הזאת." עמ' 143
ספר נהדר, עם הומור סָרדּי מקסים, שזכה בפרסים חשובים ויוקרתיים, שאם תשאלו אותי - מגיעים לו כולם. אני כל כך שמחה שחזרתי אליו ומודה מקרב ליבי לכל הממליצות והממליצים עליו. הלוואי ויהיו עוד ספרים כאלה.
