עד שהגשם יחזור - סלעית שחף פולג

 

Till it Rains Again - Saleit Shahaf Poleg

עורכת הספר: אורנה לנדאו

עיצוב העטיפה שממש אהבתי ולכן אני מציינת את שם המעצב פה: עודד פיינגרש

הוצאת שתיים, 2021, 235 עמודים

"...ואולי זה השקר שרבץ עליה, כמו משקולת כבדה וחלודה של מאזני מכולת ישנים, מניע אותה מצד לצד, הכף הימנית נוטה לגלות ולספר ולהשתחרר והשמאלית מגייסת עוד משקולת לטובת ההסתרה." עמ' 96-7

עד שהגשם יחזור מתרחש לאורך שלושה החודשים שבהם מחכים אצלנו לגשם. היישוב שבו מתרחשת העלילה, כפר קטן בעמק, סובל מבצורת קשה כבר 12 שנה. הגשם לא נראה באופק ואפילו החשיבה שאולי יגיע נראית כתלושה ובלתי אפשרית. העסקנים והפוליטיקאים של המקום דואגים לקיצוב של מים  כשניהול הקיצוב הזה משתמש להם לצרכיהם האישיים ולהאדרת כוחם. התנהלות כזאת אולי זה מוכרת לכם? לאו דווקא בענייני מים?

שלושה דורות כאן בסיפור: סבא יוסקה וסבתא סופי, ענתי ובנצי, יעלי וגלי. יוסקה הוא איש עקרונות, מלח הארץ, סבא מסור אבל דמנטי ונעזר במטפלת, סופי זוגתו, אשה חזקה ודעתנית, הנהנית מרכישות טלפוניות של מוצרים שאין להם דורש בסביבתה. ענתי ובנצי נסעו לאנגליה בגלל הקריירה המתפתחת של ענתי. יעלי ההרה חוזרת לכפר למרות התנגדותה העזה לכך בעבר, וגילי, גם היא חוזרת לכפר, מקנדה, כדי להינשא בכפר, אבל לא ברור לגמרי אם החתונה הזאת אכן תתרחש.  לכל אחד מאלה יש סוד שהולך איתו.

"נשיקות וחיבוקים, וסוד גדול שפוסע לצדן בלי שמי מהן תחוש בו עדיין." עמ' 82

ויש אותנו. את "אנחנו". אנחנו מין מקהלה יוונית, שיודעים הכל, מכסים על מה שלא רצוי שייוודע, אך במהלך העלילה מגלים כל פעם טפח נוסף מהסוד הזה הגדול, וגם מסודות אחרים, חלקם קרדינליים לא פחות לחיי הקהילה הקטנה של הכפר. 

""הדחקנו, אטמנו את עינינו וכיסינו את אוזנינו ולא ראינו גם אותו כשיצא בלילות לשוטט, גם כשחלף על פנינו כמו צל בזמן חליבות הלילה, גם כשהדרכים מלאות הבוץ היו זרועות במאות דמויות נייר מקופלות. לא התערבנו, זה לא קשור אלינו, יש דברים שהשתיקה יפה להם, ואנחנו שתקנו הרבה..." עמ' 129

""דווקא יש הרבה מה לעשות במצב כזה," אמרה סופי, "אפשר לדוגמה להתקשר למשטרה." לא ענינו לה, עם כל הכבוד לא את הקול שלה אנחנו צריכים בהחלטות של האגודה,..." עמ' 199

הספר הזה פוגש אותי בכמה מקומות אישיים. ראשית, סתו, בתי הבכורה והיקרה מאד גרה בעמק יזרעאל, בהרחבה של קיבוץ, והיא חלק משלושה דורות שם. לעיתים מזדמן לי לפגוש בהתנהלות החברתית שבמקום. בחופשות של ילדותי הייתי מתארחת לא פעם בכפר ויתקין אצל חברי ילדות יקרים שלי, ימים שזכורים לי באהבה. אולי בגלל אלה ואולי, ובעיקר, כי הסיפור המיוחד והרגיש שמסופר פה ננעץ לי בלב בעוצמה רבה. הכריכה המלבבת, הנראית כנוסטלגייַת כפר בהתגלמותה, הדמויות שהרגישו מוכרות, כן, גם איש העגורים בדרכו, ובגדול גם האווירה בספר והכתיבה הטובה. הכל הרגיש כמו חיבוק. משהו מוכר וידוע, על האור והכאב שבו, שמעורר מנעד רחב של רגשות, זכרונות, תמונות... 

ספר שארצה לקרוא שוב. 

" כאן בדיוק בנקודה הזו, עם השקיעה הרכה שיורדת על העמק ואלפי הציפורים שנוחתות על העצים ומפטפטות את עצמן לדעת עד שיירדמו, היה צפוי שהיא תישבר." עמ' 173

 

 

הגיע הזמן להדליק את הכוכבים - וירז'יני גרימאלדי

 

Il Est Grand Temps de Rallumer les Étoiles - Virginie Grimaldi

מצרפתית: מיכל אסייג

הוצאת כתר, 2020, 309 עמודים

אנה היא אם יחידנית לקלואה בת ה-17 וללילי בת ה-12. היא עובדת שעות רבות ביום עד שהמעסיק שלה מחליט שהוא מעדיף להעסיק את המאהבת שלו על פניה. זה מציב אותה במצב בלתי אפשרי כלכלית, ומכיוון שקיבלה פיצויים נאים על פיטוריה, ומכיוון שאביה ובת זוגו בדיוק קנו קרוון, הגיעה אנה לתובנה שזו העת להשליך את כל הצרות מאחורי גבה ולברוח עם הבנות לטיול. הסיפור מסופר בגוף ראשון לסירוגין מפי כל אחת מהנוסעות. כל אחת רואה (ומראה לנו) מהזווית שלה את מה שקורה בין כל אחת מהן לשנייה, על רקע הנופים היפהפיים של סקנדינביה. אבי המשפחה אינו בתמונה בשלב זה ורק מאוחר יותר הוא מתקשר ומתבהרת הסיבה להיעדרו. 

הכריכה וגם שם הספר הצביעו על רומן מתוק וקליל, ממש מתאים לעכשיו. אסקפיזם מיטבי. נוסף על כך המליצו לי עליו קוראים רבים וטובים, ולשם כך התכנסנו הערב.

יש פה הומור חביב, ציני מידי פעם, שמסופק בעיקר על ידי לילי הצעירה, המגדלת בהחבא את מתיאס העכברוש, והמתכתבת עם היומן שלה המכונה מרסל (כן. היומן.). יש את סיפור ההתבגרות וההתפכחות של קלואה דרך הבלוג המשעשע שהיא כותבת, ולבסוף, יש את סיפורה של אנה העצורה, המתחברת לבנותיה מחדש אחרי זמן רב של ניתוק מכורח. יש גם שותפים לטיול שמאירים את האינטראקציה המיוחדת בין כל המשתתפים, במסעם אל הזוהר הצפוני.

יש מי שיגדיר את הספר כספר לקוראים צעירים. גם בעיני זה מתאים בהחלט. אין כאן עומק מיוחד אבל בצוק העיתים, זה יופי של ממתק, בלי ערך קלורי מוגזם. 

"הימים נמשכים לאט, יש לי הרגשה שמיציתי את כל נושאי השיחה עם אמא ולילי. השתיקה היא הנוסעת הרביעית בקרוון." עמ' 91

"לואיז היא הבת של הבורגנים, בדיוק תרגלה את תנוחות היוגה שלה. ...הגיל הוא הדבר היחיד שיש לנו במשותף. היא לובשת שמלות צמר וגרבונים תואמים, היא מחייכת לכל מי שהיא נתקלת בו, כנראה גם לאלה שיש להם גזע וענפים, היא מדברת בקול רך של שטיח ובעיקר, היא מתעטשת בשקט." עמ' 101

היה ברור שהכריכות בעולם יהיו מתוקות גם הן, ולכן הבאתי אותן כאן לכבודכם. קריאה נעימה.

    

    

    

  

 

לֵידה - עמנואלה ברש רובינשטיין

Delivery - Emanuela Barasch Rubinstein

הוצאת הקיבוץ המאוחד 2018, 196 עמודים

נדמה שאין אף אחד, מעל גיל מסוים, שיתייחס בשוויון נפש לתהליך הזה, שכמעט כל אחד היה מעורב בו בשלב מסוים של חייו. כשאשה יולדת, מיד נערכת השוואה על ידי חברותיה ובנות משפחתה עם לידותיהן שלהן. מין קטע קהילתי נשי מקרב. כשנתקלתי במידע על הספר הזה בדקתי אם יתאים לחדר העיון שלנו בספרייה, ואז התחלתי לקרוא באתר עברית על הספר ונשאבתי.

זהו רומן פוליפוני שמתרחש מאז שנודע על ההיריון ועד שהתינוק, תומר, בן שנה. שישה אנשים משתפים אותנו כאן בחוויה המיוחדת שלהם, בגוף ראשון, כל אחד מזווית הראייה שלו. דפני ואמיר, הזוג המוביל בספר הם זוג צעיר, והם רוצים להקים משפחה. דפני היא עובדת סוציאלית מסורה האוהבת את עבודתה המאתגרת, ואמיר בעל קריירה מצליחה גם הוא. הם מביאים לעולם ילד ראשון. אביגיל וגיא הם חברים ותיקים של דפני ואמיר. למעשה יש איזו קנאה עמומה מתחת לפני השטח של גיא באמיר שזכה בדפני היפהפייה. אביגיל בת זוגו של גיא אינה מעוניינת בילדים, דעתה מאד מוצקה בעניין הזה ועל הבסיס הזה יש ביניהם חילוקי דעות משמעותיים. בני הזוג השלישי הם רבקה ואהרון, הוריו של אמיר, בדרכם אל הסבאות והסבתאות. האינטראקציה בין שלושת הזוגות הללו יוצרת מארג עלילתי מרתק. 

"למדתי שהכאבים הולידו חולשה אחרת, חדשה, לא מוכרת... גיליתי שהכאב חושף את האדם בפני עצמו, מוכיח לו עד כמה הוא שברירי, מותיר אותו רפה יותר, מפקפק בכוחותיו." עמ' 111

"... אבל הגיע הזמן שייטוש את הצורך הילדותי הזה להיאחז בטראומות של ראשית חייו. גם אם אני אשמה באיזה שהוא פגם שיש בו, הרי עתה הוא אב, גבר נשוי, בעל משרה ראויה - למה הוא מתעקש לדבוק במה שנדמה לו שמצדיק כל דבר שהוא עושה?" עמ' 122

 

הספר מטפל דרך שש הדמויות העיקריות שבו, בכאב הלידה שרבים פוטרים אותו כלאחר יד. יש את הדעה הרווחת שהכאבים מתגמדים ואף נשכחים לאחר בוא התינוק לעולם, אבל הספר נותן לכאב הזה את המקום המכובד, ומפנה אליו זרקור שיש לו חשיבות משלו. כדי לא להניח פה קלקלן אומר רק שהפתרון שדפני מצאה ליחסו של אמיר אליה לפני ואחרי הלידה הוא ממש לא מה שציפיתי לו. תקראו ותגידו לי. מה דעתכם? 

הזוית של הסבא-סבתא כאן מיוחדת ושונה מהמקובל גם היא. רבקה חוותה טראומה קשה בעקבות הלידה הקשה שלה, שבגללה, אהרון הסבא יצא מבית החולים עם אמיר התינוק והאם אושפזה. ממש לא טריוויאלי היום, ובטח שלא אז. התהליך שעובר הזוג הזה, הדור הראשון של המשפחה, הוא קו מעניין במיוחד ברומן, שלא ראיתי עליו התייחסות בספרות אחרת שקראתי.

זהו ספר שלדעתי כל אחד ימצא בו את עצמו, הוא קריא מאד, מעורר מחשבה וזיכרון אישי. מומלץ. בהחלט.