""אז שאלתי אותו אם הוא מומחה לעניין. לעניין הנס קפה והערבובים, כן? והוא הבין מיד את השפה. זה דבר שכבר יותר מפעם אחת בלבל אותי אצלו, שהוא מבין את ההומור שלי. 'אני ערבבתי להנאתי כשאת עוד ערבבת למחייתך, אלה,' הוא גיחך. זה היה משפט כל כך מטומטם, ובכל זאת הערכתי את זה שהוא מבין שכל העניין כאן הוא לערבב."" עמ' 180
כמה דברים אהובים עלי בספר הזה, אבל מה שבמיוחד תרם להנאה שלי הוא ההומור המשובח. יש לי מקום חם בלב לקיבוצים בכלל ולקיבוצניקים בפרט, בגלל ההתמודדות שלהם עם סיר הלחץ שהם חיים בתוכו, בגלל המשהו הנוסטלגי שמתנגן לי בלב מהמילה קיבוץ, וגם בגלל משהו עכשווי וירוק מאד, כי משפחתה של סתו גרה בקיבוץ בבית שמשקיף על עמק יזרעאל. הספר הזה כתוב בהרבה אהבה להווי הקיבוצי, גם אם מתנפנפת מעליו הטראומה של הלינה המשותפת. המון עוולות ובעיות נפשיות של בני הקיבוצים שזורות באותן שנים בילדות שבהן השעות עם ההורים היו מצומצמות, וכשהילד בוכה בלילה מי שיגיע אל מיטתו היא המטפלת ולא אף אחד מהוריו. מכירה את הדיונים האלה מהתקופה של המלחמה הגדולה בעד ונגד בקיבוץ בארי, שהתלקחו לא פעם גם בביתנו.
אריאלה צביאלי (המכונה גם צביאלה, או פשוט אלה), היא בת קיבוץ ממשפחה מכובדת בקיבוץ עין הנוטר. יש לה אחות גדולה, ערבה, נשואה עם שני ילדים שהיא מזכירה בכירה, מעין עסקנית פוליטית בקיבוץ. אלה מספרת בגוף ראשון על הלימודים המדשדשים שלה, על ההחלטה שהיא צריכה לקבל, אם להמשיך ללמוד במימון המשק או להתקבל כחברה בו. לא. אי אפשר גם וגם.
אלה גם רוצה לזכות בדירה של אחד, יהודה סמש, שעומדת להתפנות בקרוב. היא רוצה לעזוב את החדר שבו היא גרה עכשיו, למרות הנדנדה שיש בכניסה, שהיא נקודת תצפית אהובה. החדר שלה שורץ חולדות ונמאס לה. אבל על הדירה המתפנה יש קופצים רבים. אלה היא רווקה ולא ממש מנהלת חיים משמעותיים בקיבוץ, גם אין לה קריירה מפוארת באופק, ולכן, היא ממש לא עומדת בתחרות עם אנשים אחרים שמועמדים לקבל את הדירה הזאת. מי שתמיד מכן להקשיב לה ולהושיט יד לעזרה הוא דורי - ידיד נפש, כמעט אח.
בתזמון מושלם מגיע לקיבוץ מנהל-קהילה-חדש, גבע שמו, שהוא גם חתיך, גם לא חבר קיבוץ וגם לא פנוי, והיא מנסה להיעזר בו כדי לקבל את הדירה הנחשקת. האם יש כאן סימנים לניצנים של רומן מתהווה? הגיבורה שלנו, זו שהכל נופל לה מהידיים, וקורים לה כל הדברים המצחיקים האלה, מחליטה לקחת על עצמה פרוייקט ענק: לכבוד מלאת 60 שנה לעין הנוטר היא רוצה להפיק את חג המשק. חברי המשק גועשים ורועשים. גם למרכז הקהילה החדש יש דעה מוצהרת בנידון. בתוך כל זה מתגלה נושא חדש שגם הוא מזעזע את אמות הסיפין וקשור ל"גזרייה" ולמנייה של קוקה קולה. כל מה שהיה ספון ומוחרש מתחת לקרקע עולה ומתרומם, וכל העקרונות והנושאים החשובים וגם החשובים פחות מקבלים פתאום נפח נוסף. מיקומים במעמדות שונים בקיבוץ נבחנים מחדש.
האם יהיה לאלה רומן עם גבע-מנהל-הקהילה-החדש? איך היא תתמודד עם כל המרגיזוֹת: היפוֹת, הרזוֹת, המצליחות האלה? האם תצליח להרים את הפרוייקט החשוב הזה, ומה יהיה עם הדירה המיוחלת?
ספר מחוייך, כייפי, הומור טוב. לא יודעת עד כמה "עירניקים" מושבעים יתחברו אליו, אבל בעיני הוא מקסים. תקראו, כדאי לכם.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה