המלחמה שבה סוף-סוף ניצחתי - קימברלי ברוביקר ברדלי

 

The War I Finally Won - Kimberly Brubaker Bradley

מאנגלית: אמנון כץ

הוצאת הקיבוץ המאוחד 2022, 328 עמודים

זהו ספר נוער, המשך לספר שכבר סיפרתי לכם עליו, המלחמה שהצילה את חיי. בספר-המשך יש תמיד חשש מנפילה לתסמונת הספר השני, אבל מכיוון שכל כך אהבתי את הראשון הייתי חייבת לקחת גם את זה אלי. אז החדשות הטובות הן שהוא לא נופל בפח הזה. הספר הראשון כתוב בסגנון של הקלאסיקות האנגליות לנוער, כמו הספר "שרה גבוהה ופשוטה" הזכור לטוב. גם כאן יש את הרגישות המיוחדת של הדמויות בהתמודדויות הקשות שעליהן לעבור, וסיפור העלילה כתוב היטב.

איידה בת ה-12 וג'יימי בן ה-7 נמצאים אצל סוזן, זו שקיבלה אותם בעל כורחה בספר הקודם, והצליחה במידה מסויימת להבקיע את חומת המגן המפוחדת של איידה. בתחילת הספר הזה סוזן לוקחת את איידה לבית חולים לניתוח מתַקֵן של הרגל הקלוטה שלה. זה אמור לאפשר לה, לאחר שיקום ארוך, ללכת בצליעה קלה בלבד, בהרבה פחות כאבים ובלי דימום. זוהי מתנה יקרה שסוזן, שמעולם לא היתה אם, מעניקה לאיידה. לאורך רוב הספר איידה עדיין חשדנית ומתקשה להאמין שמישהו באמת אוהב אותה. 

הם עוברים לגור במה שהם מכנים "המערה", בית קטן ששייך למשפחת תורטון שגרים באחוזה הסמוכה. ליידי תורטון הקשוחה בעלת פני הברזל נאלצת לבוא ולהתגורר איתם כי האחוזה שלהם הולאמה לטובת המלחמה. בגלל המלחמה, סוזן, ליידי תורטון וגם איידה, מתנדבות בשה"ן - שירות התנדבותי לנשים, ועורכות תצפיות ממגדל הכנסייה. לביתם מגיעה פליטה יהודייה, רות, שמביא הלורד תורטון לגור איתם, למורת רוחה של הליידי. גם איידה מאד חוששת מהילדה הגרמניה שאולי היא מרגלת. כאן מתגלה לקורא הצעיר, בצורה נגישה, פן אחד של שואת יהודי אירופה. איידה ורות מטפחות סוס פוני. יש סוסים נוספים בספר. הם מהווים מקור נהדר לחיזוק הילדות וגם לחיזוק הקשר ביניהן, וזה מתואר נהדר.

הספר מרגש עד דמעות. מאמציה של איידה לא לתת לרגשותיה להפיל אותה לאכזבות, נוספות על אלה שגדלה איתן, ההבנה שאימה הביולוגית עשתה לה עוול בל יתואר, והחשש שלה מלהאמין לאנשים הטובים אליה - כל אלה גורמים לקורא, גם המבוגר, לחמלה גדולה ולהערכה עצומה, למה שילדה בת 12-14 נאלצת להתמודד עימו. 

כמו בספר הקודם, גם פה דמעתי לא מעט, וגם פה חוויית הקריאה היא מצויינת. יש בו סגירה יפה של המעגל שנפתח בספר הראשון. מאד ממליצה גם על הספר הזה. 

  

  

 

חנות הספרים האחרונה בלונדון - מרטין מדלן

 

The Last Bookshop in London - Madeline Martin

מאנגלית: דורית בריל-פולק

הוצאת מודן, 2022, 301 עמודים

אנחנו הביבליופילים ניקח לידנו כל מה שעוסק בחנויות ספרים, בספריות, בספרניות וכיוצא באלה דברים נחמדים. נכון? אז כמובן שהתכנסתי מיד כששמתי עין על הספר הזה. אז בהתחלה, באופן מפתיע, שקלתי לנטוש אותו. הספר כתוב לאט ולוקח לו זמן להמריא. אבל בהמשך מצאתי שדווקא מתאים לי עכשיו סוג כזה של ספר טיסות, גם אם הוא כתוב צפוי וילדותי מעט. הדמויות הרעות גם הן זוכות לחמלה, כי הרי אפשר להגיש את הלחי השנייה רק עד גבול מסויים. יש בספר רכות ותמימות, וגם אהבה עדינה. 

שתי נשים צעירות, ויו וגרייס מגיעות ללונדון, להגשים חלום משכבר. גרייס נאלצת לעזוב את כפר מולדתה לאחר מות אימה, והיא מתכוונת, יחד עם חברתה הטובה לעבוד בחנות גדולה בעיר. מכיוון שמעבידה הקודם - הדוד הזעפן-הנרגן-הלא מרוצה שלה לא נתן לה המלצה, היא נאלצת להסתפק בעבודה בחנות ספרים מוזנחת ומאובקת, אליה היא מגיעה בהתערבות חברתה הטובה של אימה, גב' ותרפורד (לא, אין לה שם פרטי. היא אישה מכובדת...), שאצלה גם תתגוררנה שתי החברות. 

גרייס אינה אוהבת לקרוא והיא מתחילה לעבוד בחנות הספרים אצל מר אוונס האדיש-עד-זועף ולאט לאט מפלסת את דרכה בחנות ובקשר שלה איתו. דמויות אנגליות שונות מצטרפות לסיפור, כולן שטוחות למדי, ויש כמובן חתיך אחד, ג'ורג' (הכי אנגלי שיש) רזה וגבוה עם ריסים ארוכים, שמכניס אותה לעולם הספרים. 

הזמן הוא ערב מלחמת העולם השנייה. לונדון מתחילה בקיצוץ מזונות שונים, (לא שזה כזה אסון כשחושבים על הקולינריה הבריטית...), וכל אחד שיכול מתנדב לטובת המאמץ המלחמתי בלונדון. מתחיל הבליץ. לונדון מופגזת. ויו מתגייסת, גם חתיך הריסים מתגייס, וגרייס מנסה כמיטב יכולתה ליצור שיגרה הגיונית בחנות ובחייה בכלל. 

הייתי מגדירה את הספר הזה כספר נוער. ניתן ללמוד בו על הבליץ בלונדון, על הקשיים בתקופת המלחמה ועל נורמות ונימוסים בריטיים, כולל האצבע הקטנה שמורמת כששותים תה מספל חרסינה.

ספר חמוד. מעניין ברובו ומרגש מהרבע האחרון. בספרייה הייתי ממליצה עליו בקטגוריה של נוער בוגר. זהו ספר ביכורים בוסרי מעט, אבל יש למה לצפות.

   

  

  

  

  

העמק הירוק האחרון - מארק סאליבן

 

The Last Green Valley - Mark Sullivan

מאנגלית: שי סנדיק

הוצאת אריה ניר, 2022, 527 עמודים מודפסים

נקרא כעותק דיגיטלי באפליקציית עברית

הספר עב הכרס שלפנינו מתבסס על קורותיה של משפחה אחת, משפחת מרטל ששני בניה עדיין חיים היום. אבא, אמא, שני בנים, גרמנים טהורי דם, אבל לא שייכים למפלגה הנאצית. אדלין, אם המשפחה בת 28 ואמיל האב נאלצים לעזוב את הבית, בכפר החקלאי הקטן באיזור הכיבוש הרומני בטרנסניסטריה. הם מצטרפים לקבוצות של נאצים שרוצים להגיע למערב, בגלל פחד ממה שהם עלולים לחוות אם ישתלט על המקום הדוב הרוסי. הם בורחים, כשחלום על עמק ירוק ויפהפה מוצפן בליבה של אדלין. "אנחנו נוסעים לעמק ירוק ויפהפה מוקף בהרים ויערות. ושלג על הפסגות. ומתחת יהיה נהר מתפתל ושדות חיטה ללחם, וגנים עם ירקות שנוכל לאכול מהם, ואבא יבנה לנו בית שבו כולנו נחיה יחד לנצח ולא ניפרד לעולם." עמ' 16 

תלאות הדרך רצופות באיומים וסכנות מוות ממשיות, כשלפעמים כדורים ופצצות מתפוצצים מעל לראשיהם של הזוג ושני בניו. הם מתמודדים עם עבודות פרך, רעב קיצוני, קור של מתחת למינוס 30 מעלות, עם פחדים ובדידות. לעיתים הם מוצאים את עצמם ממש בשטח האש בין הכוחות הלוחמים. 

אדלין חדורת אמונה באל, מה שמאפשר לה לעזור לאמיל ולבנים ולעודד אותם. אמיל נושא בליבו סיפור כמוס שהוא מסתיר מכולם, גם מאשתו האהובה: הוא נקלע למפגש מסוכן עם קצין נאצי ונאלץ לבחור, כשאקדח מכוון אל רקתו, בין שתי בחירות בלתי אפשריות, כל אחת מהן ושתיהן ביחד משפיעות על ראיית העולם שלו, ועל התפיסה שלו את עצמו.

הם ממשיכים בדרך מערבה, מסע שנמשך שנים, עוברים דרך מולדובה, רומניה, הונגריה, צ'כיה ופולין של ימינו. כל תחנה בדרך מציבה סכנות חדשות ואתגרים חדשים. בתחילת הדרך הם נוסעים עם הוריו של אמיל ואחותו וגם עם אימה של אדלין ואחותה, אבל לאט לאט נאלצים להיפרד כל פעם ממישהו אחר. לבסוף הם גם נפרדים אחד מהשני, אדלין ממשיכה למערב עם הילדים ואמיל מועבר אל מחנה שבויים סובייטי ליד הגבול בין אוקראינה ובלרוס. לא ברור לאף אחד מהם אם יפגשו שוב אי פעם, ויש רגעים של ייאוש ותחושה של חוסר תוחלת.

בתחילת הספר מספר סאליבן על מה שהביא אותו לכתוב את הספר. לאחר שהספר הקודם שלו, תחת שמי ארגמן, שינה את חייו, הגיעו אליו סיפורים אנושיים מרגשים רבים מאותה תקופה. סיפורה של משפחת מרטל הקסים אותו והדבר מורגש מאד באופן הכתיבה. מאד ציפיתי לקרוא את הספר הזה, כי זכרתי חוויית קריאה טובה ומרתקת מהספר על פינו ללה. 

גם הספר הזה מעניין מאד וסוחף, הכתיבה אמנם לא אחידה ויש קטעים רדודים מעט. כמה מהדמויות שטוחות. חלקים מעטים בספר אף נראו לי כמעט מיסיונריים. זו לא ספרות גבוהה, יותר סוג של תיעוד היסטורי, אבל הסיפור מושך, מרגש, מעורר השראה ומבוסס על קורות משפחה אמיתית. בסוף הספר יש גם תמונות של בני משפחת מרטל. אומץ ליבם של ההורים וההחלטות שנאלצו לקחת, תחת אילוצים קשים מנשוא גרמו לי להישאב לסיפור הזה. כמובן שהמחבר נטל כאן חרויות עובדתיות מסוימות לטובת העלילה. אבל סיפורם של ארבעת האנשים הללו, שסופרו למחבר על ידי שני הבנים, מאיר חלקים פחות מוכרים, לפחות לי, בסופה של מלחמת העולם השנייה ומעט לאחריה.  ולכן, למרות ההסתייגות - אני  בהחלט ממליצה עליו. 

"חיוכה של ריסה התרחב עוד ועוד ככל שהתקרבה אליהם. היא הייתה רטובה לחלוטין וכל בגדיה היו מכוסים דשא, ובכל זאת אדלין הבינה שהיא מעולם לא פגשה מישהי כמו גיסתה. ריסה היתה יפה וחכמה ומצחיקה מאד. לא עניין אותה מה אנשים חשבו עליה כשעשתה דברים משוגעים כאלה. היא הייתה...טוב... חופשייה במידה שאדליין לא הכירה. כמו שאמיל אמר, מזהים חופש כשרואים אותו." עמ' 165

 

  

  

ללמוד לדבר עם צמחים - מרתה אוריאולס

Aprendre a Parlar amb les Plantes - Marta Orriols

מקטלאנית: יוסי טל

הוצאת הכורסא ומודן, ותשע נשמות 2022, 254 עמודים

זהו ספר שמתחיל לאט, ובהדרגה מתרומם ונוסק ובסוף נשארת תחושה של קסם עדין. 

ד"ר פאולה סיד היא רופאה בבית חולים, מומחית לילודים שחלקם שוקלים מאות ספורות של גרמים. היא בת 42, יש לה זוגיות יציבה ומספקת עם מָאוּרוּ, זוגיות של שגרה נוחה. פאולה פגשה במוות עוד בהיותה ילדה צעירה בת 7, כאשר התייתמה מאימה החמה, האוהבת. אבל כשהסיפור מתחיל - המוות מאד רחוק ממנה. הוא נשאר בה כזכרון עמום, והיא אומרת: "אנחנו היינו בחיים, המוות היה של אנשים אחרים." אלא שאז, מאורו מספר לה שהוא רוצה להיפרד ממנה, יש לו אהובה חדשה. היא בקושי מספיקה לעכל את הידיעה הזאת כשנוחתת עליה בשורה קשה חדשה. מאורו נהרג בתאונת דרכים. 

"אף שלא היה אָיום פחות בשל כך, המוות ההוא כן הודיע לנו על בואו, ובהודעה ההיא היה גלום מרווח הזמן שקדם לו, זמן לפרידות ולבקשות, לאפיסת כוחות ולהזדמנות להביע את כל האהבה. והיתה מעל הכל התמימות שבאמונה בשמים, המקום שאמרו לי שהיא נמצאת בו, והתום של שבע שנותי שהציל אותי מהבנת האמת הקשה והמוחלטת שבעזיבתה." עמ' 11

פאולה מתמודדת עם כפילות רגשית. מצד אחד, כלפי הסובבים אותה - היא ממש עכשיו איבדה את בן זוגה, והיא אבלה עליו, מעכלת את מותו. מצד שני משפחתה וחבריה אינם יודעים שבעצם נעזבה על ידו כבר טרם מותו, וגם עם זה עליה להתמודד. ולבסוף עליה גם ליצור לעצמה חיים חדשים. 

 הסיפור מסופר בגוף ראשון. בקטעים רבים פאולה פונה אל מאורו המת ומשוחחת איתו. אנחנו, הקוראים, כמו מקשיבים מהצד אך מאד מודעים למה שעובר על הגיבורה שלנו בפנים. 

"הייתי כל כך רוצה לדעת מה אתה חושב, אם לדעתך אני מגזימה, לדון איתך בכך עכשיו, כשאנחנו כבר לא שני אנשים שחולקים זה עם זה זכרונות משותפים...היית מרים את קולך כדי שאוכל לשמוע מהחדר השני ואומר שכן, פאולה, זה פרח ממשפחת המורכבים שגדל בקבוצות קטנות בשטחי המרעה האלפיניים ובאדמות טרשים גבוהות ברכסי ההרים האירופיים, לאונטופודיום אלפינום, את שומעת? ואני, בזמן שהייתי יושבת על המיטה ומסירה את הגרביים, הייתי מחייכת, לגמרי לבדי, ומפיקה את אותו קול שמזכיר את הרוגע,... עמ' 217

זהו מין ספר חרישי, הוא בעיני סוג של טעם נרכש. יש בו המון מקום למחשבה והמון רגש. דווקא הקשר של פאולה עם אביה המוסיקאי, המתקשה להביע רגשות, היה מאד נוגע בעיני. יש את הקשר שלה עם אנשי הצוות שלה, במיוחד עם פילי, האחות הותיקה והחכמה, עם נאצ'ו, חברו הטוב של מאורו, ואפילו עם קרלה המאהבת שלו, כל אלה יוצרים מן תחושה של שמיכה עוטפת ומכילה, של מנעד רגשי מיוחד. אפשר ואולי רצוי לקרוא את הספר הזה יותר מפעם אחת, יש בו רבדים שמתגלים לאחר קריאה נוספת. היופי הזה לא נעלם גם מהקוראים בעולם, שזכו, כמונו לפחות, לכריכות יפהפיות.