אליס ואלפי מאושפזים בבית חולים. הוא בעקבות תאונת דרכים קטלנית שבה איבד את רגלו וגם את שני חבריו הטובים ביותר, היא בגלל שריפה שפרצה במקום עבודתה ובה נכוותה בחלקים נרחבים מגופה. אליס שוכבת במיטה שליד אלפי, ולבקשתה היא סגורה בוילון כך שאף אחד אינו רואה אותה, מלבד הצוות המטפל. כשהיא יוצאת לטיפולי פיסיותרפיה - כל המטופלים מתבקשים שלא להביט בה וכך הם עושים.
אלפי הוא סוג של ליצן המחלקה והוא מרגיש חייב לשעשע את אליס ואת שאר המאושפזים. אבל גם הוא צריך להתגבר על פצע גדול בנשמתו. הוריו, ובמיוחד אימו משמחים אותו, את שאר המאושפזים וגם את הצוות, בעיקר על ידי אוכל טעים ומנחם בכמויות אדירות.
אלפי מנסה לאט לאט ליצור קשר עם אליס, הם שופכים את הלב אחת מול השני וההיפך, אבל עד סוף הספר כמעט, אלפי אינו מצליח לראות אותה.
נסתפק בזה.
"ברגע שהמילים יצאו מפיה, אליס הרגישה איך העול מוסר מעל כתפה ולו במילימטר." עמ' 319
"כששמע את המילים נאמרות בקול הוא רצה לזחול לאיזו פינה ולבכות, אבל ברגע שבקעו מפיו הוא לא הצליח להתעלם מתחושת ההקלה ששטפה אותו." עמ' 323
הספר הוא מסחטת דמעות רגשני, שטחי למדי, אבל חביב ומשעשע לפרקים.
לדעתי אפשר לוותר.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה