זהו סיפור על שחורים ושחורים פחות ושחורים עוד פחות, שהשחור שלהם "מדולל". שחורים שחיים טוב עם הצבע שלהם וכאלה שלא רוצים שיידעו עליהם, ששונאים את השחור הזה, מתכחשים ומתחבאים. זה סיפור מעניין ביותר, שמעורר מחשבה לעומק, סיפור שכתוב נהדר.
זוג תאומות זהות וחברות בנפש, סטלה ודזירה וינייה, בנות 16, קמות לילה אחד ועוזבות בחסות החשיכה את העיירה מולרד בה הן גרות עם אימן. במולרד גרים צבעוניים בהירים מאד, שהקפידו מאד לדלל את דמם הכהה כמו קפה בשמנת, ע"י חיבור עם אנשים בהירים יותר והולדת צאצאים כהים פחות. אף אחד לא עזב את העיירה הזו שבה היו יכולים לחיות מבלי שאיש ירים גבה באשר לרמת הבהירות של עורם. כולם חשבו ששתי האחיות תחזורנה מיד כשלא יוכלו לכלכל עצמן. "דזירה היתה תמיד חסרת מנוחה, כאילו כף הרגל שלה מסומרת לארץ והיא לא מפסיקה למשוך אותה; סטלה, החדה כתער, ודאי תלך לקולג' אם אמא שלה תוכל לממן את זה. דזירה וסטלה, בנות מולרד, ככל שהתבגרו הן כבר לא נראו כמו מישהי מפוצלת לשניים, אלא כמו שני גופים שהתמזגו לאחד, וכל אחד מהם מושך בכיוון שלו." עמ' 40
1968, ישר בתחילת הספר חוזרת אחת מהן, דזירה, למולרד כשראשה מורכן והיא אוחזת ביד של ילדה בת שבע או שמונה שהיתה שחורה כזפת. שחורה-כחולה. הרכילות חוגגת. לאן נעלמה דזירה, מיהו אביה של הילדה הכה-שחורה ומה גרם לה לחזור? ולא פחות מכך, איפה סטלה?
מכאן מתגולל סיפורן הנפרד של האחיות. דזירה נישאת לגבר שחור שהיא מתאהבת בו והוא מפליא בה מכותיו. היא בורחת והוא שולח "צייד", את ארלי (הדמות האהובה עלי כאן) למצוא אותה ולהחזירה אליו. סטלה מסתמכת על עורה הבהיר ומתחזה ללבנה. היא בונה לה חיים חדשים תוך הקפדה למחוק את עברה מול בעלה ומכריה החדשים, וגם לה יש בת.
שתי הבנות גדלות ומתפתחות. ג'וד, ביתה של דזירה עוזבת את מולרד, חוברת לידיד/אהוב ששמו ריס, עובדת ומתפתחת ומנסה למצוא את סטלה. קנדי של סטלה, לבנה בלונדינית, שחקנית בינונית מאד, מבולבלת וחסרת כיוון מנסה לתהות על קנקנה של אימה המסוגרת. ג'וד מתוודעת אל קנדי בדרך לא דרך ומכאן העלילה דוהרת אל הסוף.
הסיפור מוביל את הקורא.ת אל מקומות חסויים בנפשו. האם יש משהו בנו שאנחנו מעדיפים שלא היה קיים או לפחות שלא היה ידוע לסביבה? אם יש סוד שאת.ה שומר.ת מכל משמר שלא ייוודע לאחרים, איך הוא משפיע עליך? איך הוא משנה התנהגויות או תוכניות שלך? כמה אנרגיה תובעת ההסתרה? עד כמה המחיר כבד? מוצדק אולי? הנושא מתרומם במיוחד בימים אלה של מסיכות ותחפושות, אבל ממשיך להדהד אחרי קריאת הספר הזה גם בימים רגילים.
"היא הבינה באיחור, שזה בדיוק מה שריס עשה. הוא השיל מעליו את משפחתו יחד עם כל העבר שלו, ולא דיבר עליהם כלל." עמ' 196
"הריגוש בנעורים נובע מהמחשבה שאפשר להיות מי שרוצים. בקסם הזה בדיוק היא נשבתה בחנות הקמעות לפני שנים. אבל כשמתבגרים מבינים שהבחירות כבר נעשו והכל נגזר מראש. כל השאר הוא רק רעשי המשך... אולי אי השקט שלה שיקף את העובדה שחייה מבוססים על שקר. נדמה שהיא התבגרה, התחילה לגעת בעצים וגילתה שהם עשויים מקרטון." עמ' 215
ועוד שתי פנינים בקטנה:
"היא היתה אז רק בת עשרים וארבע, ועדיין החזיקה בתפיסה הרומנטית של סבל. " עמ' 259
"יש דרכים רבות להתנכר, ודרכים מעטות להשתייך." עמ' 261
מאד אהבתי ואני מאד ממליצה.
