למחרת היום - מליסה דה קוסטה

Les Lendemains - Mellisa Da Costa

מצרפתית: אביגיל בורשטיין

הוצאת תכלת 2023, 301 עמודים

"עכשיו אני כאן, קפואה ליד החלון, לא יודעת מה לעשות. הפרפר התעופף לאי שם, לא יודעת לאן. הספקתי לראות רק שתי נקודות צהובות על כנפיו. אני חושבת שהשאר חום. אולי חום אדמדם, פרפר זה הרבה יותר מדי חיים בבת אחת.." עמ'78

זהו ספר שמדבר על שבר גדול, אובדן ואבל - ואז שיקום איטי ומדורג אבל עקבי. אין כאן עלילה גדולה, ומכיוון שכל הדמויות חיוביות עד מאד, זה קצת נזל לי לשיעמום אחרי כשני שליש של הספר. 

אמנד היא אלמנה טרייה שגם איבדה את בִּיתה בלידה שקטה. היא שבורה ואבלה ובורחת אל בית ישן ורעוע, משתדלת להינתק מכל חברה אנושית או אחרת. היא נתונה במעין בועה של אֵבֶל ולא מעוניינת ליצור שום קשר עם אף אחד. אבל היא מוצאת יומנים ולוחות שנה של הדיירת הקודמת של הבית בו היא גרה, היא מוצאת שם הערות שגורמות לה לצאת אל החצר ולהתחיל להקים גינה של ירקות ופרחים. יש גם חתול אחד שמאמץ אותה, בהתחלה בניגוד לרצונה ואחר כך, מתוך חמלה, הוא נכנס לליבה.

בני המשפחה וגם חברים של בעלה שנהרג מנסים לעטוף אותה בכל טוב, כך, גם ביתה של בעלת הבית הקודמת. והיא נפתחת לאט לאט עד שהיא מוצאת נחמה. אין שום דמות בעייתית בספר הזה. כולם טובים עד מאד. המון רגש, 

יותר משזה ספר קריאה זוהי מין המלצה למי שעבר משבר, מין קריאת עידוד, ובתור שכזה, הוא ממש טוב. אבל העלילה קצת מקרטעת לטעמי. זה קצת יותר מדי מתוק.

"במרוצת הימים, החתול האפור ואני מפתחים אסטרטגיה כדי להימנע מלהפחיד זה את זה. המגורים המשותפים לא קלים, אבל אני מרגישה שאני מתחילה להתרגל. חוץ מזה, איך אפשר לסלק אותו החוצה, לקור הגובר?" עמ' 125

יצויין, שכמו שתראו פה למטה, לא מעט הוצאות בחרו להדפיס אותו בעולם. גם בספרייה שלנו אהבו אותו מאד.

 

  

 

משהו קורה לבלה - אוריין צ'פלין

 

Something is Up with Bella - Orian Chaplin

הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2023, 216 עמודים

הסיפור כאן מזכיר בהתחלה את הסיפור של פינקס הקטן, השיר שכתב דן אלמגור. כשקראתי אותו התנגן לי השיר הזה באוזן בחלקים גדולים מהספר.

בלה רוזנבאום היא דיווה. היא זמרת גדולה מהחיים. ככה חונכה וגודלה על ידי הוריה, בעיקר אביה, שחזר ושינן באוזניה שהיא אחת ואין זולתה. היא ממלאה אולמות רבים בקולה הגדול והמצויין, והיא מנהלת את חייה מתוך תחושה שהעולם זכה בה, ושכולם צריכים להבין זאת ולהעריץ אותה. אלא שכשאנחנו פוגשים אותה כאן, בלה היא כבר בת 84, עדיין יפה ומטופחת, אך פחות מופיעה ופחות מבוקשת. סוג של "לשעבר" כזה. והיא נעשית דמנטית. היא מבולבלת לעיתים קרובות ולא ממש מזהה את סביבתה, מדמיינת שהיא מופיעה בפני קהל גדול, עם שפתיים אדומות וצמה עבותה שהיא הסמל המסחרי שלה.

בעלה, יענק'לה זליג הוא העבד הנרצע שלה. הוא חי למענה ומטפח אותה, מקדיש את חייו להאדיר את האישיות האגוצנטרית שלה, גם כאן, מתוך תחושה של שליחות, של זכות גדולה. היא לא משגיחה בקיומו, רוב הזמן, מתנהלת כאילו הוא חלק ממי שהיא. היא מקבלת את השירותים הקטנים והגדולים שלו בשיוויון נפש.

ויענק'לה עמל קשות להמשיך להחיות את האגדה, שלא יידעו שהיא יורדת מהפסים, שלא ייפגע שמה הטוב.

כארבעים שנים לפני כן בלה ילדה לו את נעמי. בלה לא מתעניינת בביתה בכלל. כשזו האחרונה מתבגרת היא בוחרת לחיות באמריקה ולספר על בן זוג שמתאים בדיוק לתבנית המצופה ממנה. 

בצר לו, פונה יענק'לה לעזרה רפואית. ד"ר גליה שעשוע היא רופאה פסיכוגריאטרית. היא מטפלת בבלה ומוקסמת אף היא מההילה שכמו זורחת ממנה. משפט אחד שבלה מטיחה ברופאה מטלטל אותה וגורם לה להסתכלות פנימית מערערת.

הספר כתוב בצורה סוחפת וקולחת, קראתי אותו בנשימה אחת. היו פעמים שכעסתי על הדמות של בלה, מין תחושה של רתיעה, ומצד שני חשתי חמלה כלפי יענק'לה, על התפקיד שלקח על עצמו, על היותו נעלם כזה. גם המרד, כביכול, או, אולי נכון יותר לומר בריחה של נעמי הכעיס אותי במידה מסויימת. אבל זה נקרא כל כך אמיתי והגיוני לדמות שלה, לדמות של אימה המתנכרת. 

הספר מכניס את הקורא לעולם המפחיד של חולי הדמנציה, של הקשישים שכבר לא ממוקדים ויש להם עולם מבולבל וחסר שורשים. דמותה של הרופאה שמצד אחד מכילה את רגשותיו של יעק'לה, הנבגד על ידי מחלתה של אשתו, ומצד שני בורחת מתפקידה ומחייה לרגע, היא, לדעתי החולייה החלשה בסיפור. אבל הספר נקרא ביעף, מכניס את הקורא למשפחה מתמודדת. הוא מאיר את הזקנה במקומות פחות נעימים אבל רגישים ומכמירי לב. בלה, יענק'לה ונעמי נכנסים ללב ומשאירים את הקורא מהורהר ומחבק. מומלץ.

הקוסם - קולם טויבין

 

Colm Tóibín - The megician

מאנגלית: ניצה בן-ארי

הוצאת שוקן, 2023, 416 עמ' כולל תודות

זוהי ביוגרפיה על חייו של הסופר הדגול, חתן פרס נובל, תומס מאן, שאיננו כבר איתנו (1875-1955) אבל ספריו מוכרים מאד: בית בודנברוק, הר הקסמים, מוות בונציה, דוקטור פאוסט, יוסף ואחיו.

מאן היה נשוי באושר לקטיה פרינגסהיים, שחקנית ממוצא יהודי, אב לשישה ילדים, והומוסקסואל בארון רוב הזמן. אשתו יודעת ומכילה את זה. בענווה, בשקט ובחוכמה רבה היא מנהלת אותו ואת חיי שניהם תוך פתיחות לאופיים המיוחד של ילדיהם. לטעמי, הילדים הם החלק המעניין בספר, בשל אופיים והתנהלותם. 

ספריו של מאן תורגמו לשפות רבות, והוא נחשב לגאון מוערך, סוג של סלבריטי, בכל מקום אליו הגיע. הוא נהג לתת הרצאות ולהביע את דעתו המלומדת בכל העולם, אבל, איך לומר, עם כל ההערכה לכשרונו הבלתי מעורער, האיש לא היה מי שהייתי רוצה בסביבתי הקרובה. הוא אהב מאד את תשומת הלב סביבו, את חיי הנוחות והפאר, ולא התייחס יותר מדי אל ילדיו, אפילו כשבגרו. כשעבד, היתה דלתו סגורה - ואף אחד לא הורשה להפריע לו. שום דבר לא יכול היה לשנות את השיגרה שלו, את הטיול היומי עם אשתו, את שלוש הארוחות המסודרות. קטיה ליוותה את זה בהסכמה, ולא אחת ייצגה אותו טוב משהיה עושה זאת בעצמו. היא הכילה את נטייתו ואפשרה לו אפילו להיפגש עם אנשים יפים שהשתוקק אליהם. 

ילדיו כינו אותו "הקוסם".

"ימים ספורים לאחר מכן נכנס לחדר של קלאוס, כשהילד חלם חלום בלהות על אדם הנושא את ראשו תחת זרועו. תומס אמר לקלאוס לא להביט באי, ורק לומר לו בלשון שאינה משתמעת לשני פנים שאביו הוא קוסם ידוע, והוא מוסר שחדר שינה של ילד אינו מקום לשיטוטיו וכי עליו להתבייש בעצמו....למחרת, בשעת ארוחת הבוקר, קלאוס אמר לאמו שלאביו יש כוחות קסם והוא יודע אילו מילים מתאימות לגירוש רוח רפאים." עמ' 125

 

ההתחלה של הספר היתה קשה לי מאד. לא אהבתי את הדמות של הסופר כפי שהצטיירה בספר, מה שכנראה היה בהחלט תואם למציאות. לא אהבתי את זה שהוא כולו סופר, כלומר, שכל דבר שקורה סביבו, מנוקה מהרגש שלו אליו ומחושב כנתון שיכול או לא יכול להתקבל בספר.  כשקטיה היתה מאושפזת: "הוא שאל את עצמו אם בין לוחות הצילום (רנטגן) יש להם גם תמונות של קטיה, תמונות שיעשו אותה יקרה עוד יותר ללבו, לאחר שידע איך היא תיראה בנצח הגדול. בהבזק של רגע ראה מה דבר כזה עשוי לתרום לספר, כמה דרמטי זה יהיה..." עמ' 108  

מאמצע הספר העלילה התאוששה לי. הנאציזם עולה לשלטון ופורצת מלחמת העולם השנייה. משפחת מאן נודדת באירופה ולבסוף מגיעה לארצות הברית. אחיו של תומס, בנו ובִיתו הם בעלי דעות לא מקובלות בגרמניה ומעוררים את זעמם של השלטונות. הסופר לא אוהב את זה. הוא נאלץ ללמוד אנגלית כדי לחיות באמריקה. וזה מאד קשה לו. את זה קל להבין. כאיש שהשפה היא מטה לחמו ומרכז חייו, המעבר לשפה אחרת הוא קושי משמעותי. מזה כשנה אני לומדת גרמנית. סדר המילים במשפט בגרמנית מאד שונה מאנגלית, גם מעברית. 

 

הוא דואג למכירות של ספריו, גם ממקום של קנאה לתרבות הגרמנית, לרוח הגרמנית או הבווארית של פעם. הבוז שהוא זוכה לו מקרוביו על החומרנות שלו ואהבתו לפאר ונוחיות, גם כשהוא עצמו מודע להגזמה שבכך, אינו מפריע לו לחיות כך. ההתלהבות מספריו, הפרסים שהוא זוכה בהם, אלה מחפים, מן הסתם. 

במכתב שכתב לתומס אחד מבניו נכתב כך: ""אתה אדם גדול. ההומניזם שלך זכה לכבוד ולתשואות. אני בטוח שאתה נהנה משבחים רמים בסקנדינביה. לא מפריע לך כלל, אני מניח, שרגשות הערצה אלה אינם נחלת ילדיך..."" עמ' 378

כבר קראתי ספרים שלא אהבתי בהם את הגיבור הראשי, זה לא תמיד מפריע לעלילה. אבל, איך לומר? אולי זה לא הוא, זו אני. וזה הזמן הזה שמסביב כשהמוזות שותקות והראש לא מצליח להיפנות לקריאה. זהו ספר שמתאר תקופה ארוכה בחייו של סופר אגדי, ואני ממליצה עליו בהסתייגות. הרבה שמות מהברנז'ה התרבותית של התקופה צצים פה ושם בסיפור, ולא תמיד ברור היה לי מהי חשיבותם לעלילה. הקריאה לא תמיד קולחת ויש עליות וירידות ברמת הכתיבה. 

עם זאת, בעולם וגם כאן היו ביקורות מעולות על הספר. 

לשיקולכם.