יום רביעי, 30 בדצמבר 2015

נפילים על פני הארץ - אולה אדורט רלווג






נפילים על פני הארץ - אולה אדורט רלווג
Giants in the Earth - O.E. Rolvaag
מאנגלית: יהודית בן צבי הלר
הוצאת הקיבוץ המאוחד 2012, 336 עמודים


ברור לי לגמרי שאני מפילה אתכם כל פעם עם השמות הבלתי אפשריים האלה של הסופרים הסקנדינביים. אבל מה לעשות שהם כאלה מוכשרים? שהם כותבים כל כך כמו שאני אוהבת...
בספר הזה אנחנו פוגשים מהגרים, אנשים שהם בדרך, נטשו את המוכר, במובנים רבים גם האהוב, והולכים אל הלא-נודע, אל התקווה הזורחת לפניהם כמין עמוד ענן, ומלווה אותם. גיבורי הסיפור הזה הם דייגים שהולכים להיות איכרים ומגדלים חיטה וירקות בארץ סחופת רוחות וקור, בבדידות בה התא המשפחתי הוא לעתים הקשר החברתי היחיד. הם דתיים פרוטסטנטיים וככל שהעלילה מתקדמת רואים את הצורך שלהם במנחה רוחני דתי. כשהתחלתי לקרוא לא ידעתי שהספר הזה הוא סוג של קלסיקה של צפון אמריקה. הוא נכתב ב- 1924 ע"י אולה אדוורט רלווג שהיגר בעצמו, מנורווגיה לצפון ארה"ב. הסופר זכה באות האביר הנורווגי, ותאכל'ס, עם כל הכבוד, ויש כבוד, לא בגלל זה אנחנו אוהבים ספר, נכון? אז קשה לי להסביר למה הספר הזמין אותי אליו מלכתחילה. גם אהבתי את הכריכה, גם ידעתי שסדרת הצפון (למרות שקראתי רק את גבר זר בא למשק המצויין מלבד זה), היא סוג של כוס התה החביבה עלי. 
כאן תקבלו קצת רקע על הספר ועל הסופר, (וגם על חבר/יריב שלו, שכתב אחרת על הנושא הזה, הורשיו אלגר).

הזוגיות כאן היא הלב הפועם של הסיפור, לדעתי. פֶר הֶנסָה ובֶרֶֶט הם החלוצים הנורווגיים שבאים להתגורר בערבות דרום דאקוטה, מקום שם גרו בני שבט הסיו, שעכשיו גרים בשמורות. הם ושלושת ילדיהם, מצוידים בעגלה מקרטעת, פרה ושור, ונעזרים בשעון ובשמש כדי להגיע למחוז חפצם העלום. הקשר ביניהם הוא קשר של אהבה ביישנית מחד, וחברית ופרקטית משהו מאידך. "פר הנסה הסתכל על אשתו בחיבה, ובאור הקורן מפניו נראה כמעט נאה... הנה אשה כלבבך!..."(64) ובהמשך: "ברט הסתכלה עליו בתוכחה. התנהגותו נראתה לה סרת טעם..."אולי תשתוק אם זה מה שיש לך לומר?" ... פר הנסה נדם באחת ופניו סמקו כסלק... דבריה הדהדו באוזניו ואכלו אותו עמוק מבפנים"(65). בהמשך, לאחר מפגש מאד מרגש (שהעלה דמעות בעיני...) עם הילידים האינדיאנים: "פֶר הנסָה פער את עיניו, ומבטו חיבק את אשתו. להט ורכות גאו בו." (73) 
ברט מתקשה מאד להתמודד עם קשיי הדרך וההתאקלמות שלה מורכבת וקשה. היא מתגעגעת לנורווגיה ולמשפחה שהשאירה מאחור ודעתה משתבשת והולכת. היא חווה חרדות קשות ובני משפחתה מלווים אותה ומגוננים עליה. שכנים טובים מציעים לקחת אליהם את התינוק החדש שנולד, אך פר הנסה עומד בפרץ ומסרב. "נדיב מאד מצדכם, אבל צריך להניח לעניינים להסתדר מעצמם. היא אמו, ואני רואה כמה היא קשורה אליו. במשך כל האביב דאגתי, חשבתי מה אעשה בבוא הקיץ, אבל החלטתי שהילד יישאר איתנו. מצבה אולי לא ישתפר הודות לכך, אבל אין ספק שלא ישתפר אם ירחיקו ממנה את הילד. פעם כבר סיכנה למענו את חייה, ויהיה אשר יהיה, אין לגזול ממנה את האושר שנוכחותו מעניקה לה. זו יד הגורל, והיא תעשה בנו כבשלה גם להבא, פה או שם." (303). בהמשך אומר פר הנסה לשכנו: "החיים פה מתאימים לך ולי, אבל יש אנשים מורכבים יותר מאיתנו שאינם מתאקלמים כאן. הם בכל זאת טובים לא פחות מאיתנו. יש דברים כה רבים שאיננו מבינים." ועוד: "אתה אמנם חד הבחנה, אבל אפילו אני שחייתי איתה כל השנים האלה, עדיין איני מכיר אותה. נפשה מורכבת ועשירה מאין כמוה." (304).
ספר עדין ומרובד מאד, ועם זאת יפה ורגיש. זוהי קלסיקה במיטבה, שלכאורה אסור לגעת בה... אבל לא חבל שלא תחשפו ליופי הזה?

זוהי הכריכה המקורית (החלק ממנה שמצאתי):






ואלה הוצאות נוספות: 

     Giants in the Earth: A Saga of the Prairie   

    

    


יום חמישי, 17 בדצמבר 2015

מהירות החושך - אליזבת מון

מהירות החושך / אליזבת מון

מהירות החושך - אליזבת מון

 The Speed of Dark - Elizabeth Moon
תרגום: יעל סלע-שפירו
הוצאת גרף 446 עמודים.



הוצאת גרף  היא הוצאה של ספרי מדע בדיוני וקצת חששתי, כי בד"כ פנטסיה עוד עשויה להתקבל אצלי בברכה, אבל בידיוני זה לא ממש כוס התה שלי. לגמרי פחות. אבל מעבר לכל הסופרלטיבים הצורניים, הספרותיים וכאלה, שהספר זכה לו בעולם, זהו ספר מאד קריא, מאד מזמין, שוטף, מרתק.  
 אליזבת מון, הסופרת, היא אם לנער אוטיסט, (הנה הוא כאן, עם עוד אנשים מוכשרים מאד), שנתן השראה לספר. על הרצף האוטיסטי, כמו שאתם יודעים, יש כל מיני רמות תפקוד. לו ארונדייל הוא אוטיסט בוגר, שמתפקד באופן מושכל ועצמאי, עובד ומשתלב היטב בחברה. יש לו דירה ומכונית, הוא למד להתנהג "כמונו", להסתכל בעיניים, ללחוץ יד כשצריך... והוא חובב סיף (ועוד תראו למה זה רלוונטי לסיפור) ועם זאת הוא ניחן באותן יכולות מיוחדות שבהן זוכים הרגישים במיוחד שבינינו. יש לו בעיקר מסוגלות גבוהה ומיוחדת לראות דפוסי נתונים ולנתח אותם.
                    

"אני יודע כמה מהדברים שהיא לא יודעת... בכל פעם שהיא שואלת אותי במה אני עובד ואני אומר לה שאני עדיין עובד בחברת הפרמצבטיקה, היא שואלת אותי אם אני יודע מה המשמעות של פרמצבטיקה... היא משתמשת במילים גדולות כשהיא מדברת עם הרופאים והאחיות והטכנאים האחרים, מלהגת עוד ועוד ואומרת דברים שהיה אפשר להגיד יותר בפשטות. היא יודעת שאני עובד על מחשב, היא יודעת שלמדתי בבית הספר, אבל היא עוד לא תפשה שזה לא מתיישב עם האמונה שלה שאני לא יודע כמעט קרוא וכתוב ושאוצר המילים שלי שואף לאפס... מה שאני מתכוון הוא שמהירות החושך מעניינת לא פחות ממהירות האור, ואולי החושך מהיר יותר, ומי יברר את זה?" (10).
"כאשר היא עונה לטלפון אני סוקר את המשרד שלה ומוצא את הדברים המנצנצים שהיא לא יודעת שיש לה. אני יכול להזיז את הראש שלי הלוך וחזור כך שהאור בפינה מהבהב שם ... אם היא שמה לב שאני מזיז את הראש הלוך וחזור, היא כותבת הערה בתיק האישי שלי... כשאני עושה את זה קוראים לזה סטריאוטיפיה, וכשהיא עושה את זה קוראים לזה להרפות את הצואר." (11)
הספר הוא עתידני, ומתרחש כביכול בעוד כמה עשרות שנים, כאשר אוטיזם מטופל בתינוקות עוד ברחם אימם, ובוגרים אוטיסטים מקבלים טיפול שיאפשר להם לחיות חיים רגילים. לו עובד במחקר, יחד עם עוד אוטיסטים בעלי יכולות מיוחדות דומות לשלו. הטיפול שהוא מתבקש לעבור אמור לעשות אותו "נורמלי", כמו כולם. למעשה, מופעל עליו לחץ מצד החברה בה הוא עובד לעבור את הטיפול הזה, כי החברה מקבלת על כך תגמולים שאינה מוכנה לוותר עליהם. השאלה, כמובן, מהו המחיר האישי שלו ארונדייל צריך לשלם אם יעבור את הטיפול. אילו מהיכולות שלו הוא עלול להפסיד בגלל זה... הלחץ שמופעל עליו מאלץ אותו לפעמים להשתמש בידע הסייף שלו. הספר מתפתח כאן בצורה מותחת כל כך שאי אפשר לעזוב אותו. עוד תראו.
יש גם את האהבה שהוא חש אל מרג'ורי. "אני צריך לדעת אם מה שאני מרגיש הוא מה שאנשים נורמלים מרגישים כשהם מאוהבים... אז זה היה מגעיל. עכשיו... הניחוח שנודף מהשיער של מרג'ורי אחרי שהיא מסתייפת גורם לי לרצות להתקרב  אליה." (105)
"מה שיש לי בראש הוא אור וחושך וכבידה וחלל וחרבות ומצרכים וצבעים ומספרים ואנשים ודפוסים יפהפיים כל כך עד שכל גופי נרעד... תמיד חשבתי שהשאלות שלי הן שאלות לא נכונות מפני שאף אחד לא שאל אותן. אולי אף אחד לא הגה אותן. אולי החושך הגיע לשם ראשון, אולי אני האור הראשון שנוגע במפרץ הבורות הזה. אולי השאלות שלי חשובות." (298)
יפה, נכון?

מה קורה בסוף? הוא עובר את הטיפול? הוא מצליח להתגבר על המנסים לפגוע בו? מרג'ורי? שאני אגיד לכם? לא, לא. זה לא ייקרה. תקראו לבד ותדעו.

כל כך הרבה הוצאות הדפיסו את הספר הזה שחשבתי לי שאולי קטונתי מלכתוב עליו משהו, גם אם הוא חיובי ביותר. למטה תראו דוגמאות, אבל כאן הוא לא ממש מוכר, וחבל. אחרי שתקראו אותו אולי תבינו, שזה היה חשוב לי מאד מאד להגיד לכם: תקראו, שלא תפסידו.