יום שבת, 30 בספטמבר 2017

אחת עשרה שעות - פמלה ארנס



Eleven Hours by Pamela Erens
הוצאת כתר - הסדרה הקטנה
תרגום של אורית הראל. 192 עמודים מרתקים.


"לא, אומרת הבחורה, היא לא מוכנה להתחבר למוניטור. בתוכנית הלידה שלה כתוב "לא" לניטור במוניטור. הצעירות האלה, עם תוכנית הלידה שלהן, חושבת פרנקליין בינה לבינה. כאילו אפשר באמת לתכנן משהו שקשור בלידה." עמ' 5.
זהו סיפור של לידה, והוא נקרא כמו ספר מתח לכל דבר ועניין. הגיבורה הראשית היא לור טננבאום, שברחמה עובר/ית, והיא מגיעה לבית החולים לבדה, ללא בן זוג, בן/בת משפחה או חברה. היא כן מביאה איתה רישום מסודר של תהליך הלידה כפי שהיא רואה אותו, כולל התניות ודרישות מפורטות מאוד. האחות שמקבלת אותה לליווי היא פרנקליין, שהגיעה מהאיטי, והביאה איתה את מיטב האמונות המיוחדות לשם, וגם כמה רוחות שפה ושם משתתפות במהלך הבאת החיים החדשים לעולם. היא נשואה וגם היא הרה. קשר מיוחד במינו נקשר בין היולדת למיילדת. הן עוברות ביחד תהליך שהוא רק של שתיהן, המתאים לשתי הנפשות האלה בלבד. כל מי שנשאה עובר בקרבה מכירה את הקשר הזה מהמקום שלה, את ההתנהלות הלחוצה והדאגה פן משהו לא יעבוד כשורה, שמא משהו ייקרה לה או למי שנוצר בקרבה. 
הנובלה נקראת בנשימה אחת, ולמרות שבחלק מהזמן כאילו לא קורה כלום מבחינת תהליך הלידה, עדיין מרגישים את תחושות הקיצון. אבל אז אנחנו מצטרפים אל לור בסיפור הקשר שלה עם אסא בעלה ועם ג'וליה חברתם, אל האנשים שהיא פוגשת בבית החולים. בפעמים אחרות אנחנו מצטרפים אל פרנקליין, אל סיפורי ילדותה בהאיטי, אל ההתמודדות שלה עם הריונה. שתי הנשים עוברות טלטלות רגשיות משנות חיים. לא יודעת אם ראיתם את תכנית הטלויזיה שהיתה לאחרונה על לידות (בייבי בום קראו לזה?). מי שראה בוודאי יסכים איתי שהסיפורים מרגשים מאין כמותם. אין לידה אחת דומה למשניה, אבל כל סיפור הוא סיפור שמשנה את חיי המשתתפים בו. נשים שמשוחחות על לידותיהן, אתם יודעים, יכולות לשקוע בכך שעות ארוכות.  בספר הזה, שנקרא בהרבה פחות מ-11 שעות, יש תחושה של התרגשות גואה. כמעט אפשר היה לחוש את הצירים, את הכאב וחוסר הסבלנות, את האדרנלין מפעפע. 
נובלה נהדרת. אהבתי מאד את התמונה שנבחרה לספר בעברית. כשתקראו תבינו כמה הטבעת חשובה כאן.



יום ראשון, 17 בספטמבר 2017

ג'ונתן ללא רסן - מג רוסוף


ג'ונתן ללא רסן - מג רוסוף
Jonathan Unleashed - Meg Rosof
מאנגלית: יואב כ"ץ
הוצאת סימנים 256 עמודים.

בראשית היה צ'אפק. למרות שמו הספרותי היה הכלב הראשון שלי סוג של ערס. הוא רב עם כל כלבי השכונה, חוזר מרוט ופצוע לעיתים קרובות, ואוי לו למי שניסה להתרומם מעל חברתו לילי, הקוקר ספאניילית הג'ינג'ית של השכנים. אחריו בא נפוליאון. אבא שלי החליט שהשם הזה מתאים ליורקשיר טרייר הקטנטן בגלל שגעון הגדלות שמצא בו. בעצם הוא היה כלבלב חמוד, במיוחד אם מתעלמים מהכשרון שלו לגנוב קרמבו מהמכולת של השכונה מעשה יום ביומו, דבר שהיה נודע לנו כל פעם לפי הזקן הלבן שעיטר את פניו. אחר כך קיבלנו את ג'מייקה שהיה עוזב קיבוץ. קיבלנו אותו כי יואל היה אלרגי לפרוות של בעלי חיים. לא עזרו נסיונותיהם של הילדים במשפחה להסתיר את ג'מייקה. הפשרה היתה שהוא יחבור לנפוליאון הקשיש. את פוגל הייתי מעדיפה לשכוח. נראה לי שהיה לו איזה פגם מוחי, כי כל פעם שהבאנו לו אוכל הוא היה מסתתר ומנסה לברוח. ולא, זה לא שהיתה לו איזה שהיא דעה מוקדמת על אוכל של יקים. פוגל היה זאב לבן יפהפה ואולי בכלל היה בגלגולו הקודם דוגמנית שוחרת חסה...
הספר הזה, עם אהבת הכלבים המקסימה שבו התאימו לי מתמיד.

אבל מה שקרה הוא שדן כבר נרדם. אני אמרתי לעצמי שאין בעיה, הרי ג'יבריש זה לא תמיד מצחיק. אני יכולה בקלות להשתלט על זה. יותר מזה. אני יכולה לראות את הסיפור ברצינות מהזוית של הכלבים, שזה משהו שאני ממש אוהבת ומבינה. הרי לאורך כל ילדותי וגם הרבה שנים לאחר מכן היו כלבים בבית. באהבה גדולה אזכיר את ושתי, כלבת הרועים הגרמני שחיה בביתנו 16 שנים של נועם. אולי אפילו אשכנע את עצמי לחשוב על זה שהיא איננה כבר כל כך הרבה זמן, וזה עצוב כל כך... אולי אזכר בפלורה הגולדנית שנעלמה ועדיין אנחנו מחפשים אותה, למרות שאין סיכוי שמישהו מצאצאי צאצאיה עדיין נושם את האויר הזה שפה. כל הדברים העצובים האלה לא עזרו. פרצתי בצחוק פרוע. מכירים את הצחוק הזה שמנסים להחניק בכל דרך אפשרית ואז הוא מתחכם ויוצא מהאף?? אז טוב. בסוף ויתרתי על המאבק הזה. גם דן הסתובב לצד השני וכבר לא שמע את זה.

ג'ונתן הוא צייר קומיקס שעובד בעבודה משמימה בחברת פרסומות. הוא מקבל למשמורת לחצי שנה את שני הכלבים של אחיו, שיש להם אופי מאד מוגדר ומיוחד. הוא חי 4 שנים בזוגיות מאולצת עם ג'ולי שבמקום עבודתה מביימים/מעצבים חתונות. הם מתכננים חתונה כפרוייקט בעבודתה של ג'ולי בה היא הכלה וג'ונתן החתן. לוקח לו זמן להבין שזה הולך להיות אמיתי. הוא מתאהב חדשות לבקרים במי שאי אפשר. איך לומר בעדינות - החיים שלו לא משהו..

מכאן מתפתחת העלילה שאתם הולכים לקרוא לבד, כי למה לי לקלקל לכם. אוסיף רק כמה ציטטות כדי שיהיה לכם למה לצפות.

""ברנדי כפול בבקשה," אמר והניד ראשו בשלילה לקרח. הוא מעולם לא הזמין ברנדי לפני כן, אבל זכר שזה אמור להיות משיב נפש. ברנדי כפול בטח משיב נפש כפליים... שילם וקם על רגליו כדי ללכת, מתנודד כמו רקדנית הולה-הופ. הכלבים, שזיהו מצב חירום הקיפו אותו וגוננו עליו. באותו מבנה משולש ויציב יחסית, הם התנודדו חזרה לעבודה." עמ' 126
"דורה קמה ראשונה והרדימה את החדר במצגת פאוור פוינט בנאלית כל כך, עד שג'ונתן הרגיש את מערכת העצבים שלו מבצעת כיבוי יזום כאות מחאה." עמ' 144
""מטאפורה, גבר: מיני ואן קוריאני היברידי גדול ונוצץ, ארבע על ארבע עם חיישני גשם. מסיע שמונה אנשים מכאן ועד סיאול על מכל דלק אחד. מושבים מחוממים, מערכת בלמים נגד החלקה. זאת ג'ולי. הכל מצוין. אבל אתה צריך רק אופני כביש - הם לוקחים אותך לכל מקום, משמחים אותך בדרך. העניין הוא - אתה איתי? אתה כנראה אפילו לא רוצה מכונית. אם יורד גשם, סע באוטובוס."" עמ' 155.

הציטטה האחרונה הזו יושבת בין כמה דפים שיצרו את ההוכחה לכך שאני רעיה אכזרית במיוחד, שלא נותנת לישון.


     





יום ראשון, 3 בספטמבר 2017

אח שלי איוב - שמי זרחין

  

אח שלי איוב - שמי זרחין
הוצאת כתר 429 עמודים.

כולנו קראנו את "עד שיום אחד" של שמי זרחין. ואהבנו. אתם בטח תסכימו איתי. אז הסקרנות לגבי הספר הזה מובנת לגמרי, נכון? אבל המפגש הראשון איתו התחיל קצת צולע. לא כי זה לא זרם, ממש לא, להיפך. קראתי עד עמוד 160 ואז... בום. חסרים 30 עמודים. זהו פלוך רציני, תודו. אבל, למזלי בספרייה שלנו יש עותקים נוספים ומייד השתלטתי על אחד אחר. 
אהבתי את הכתיבה. ממש. את העלילה הסוחפת. את הדמויות. 
ילד קטן, יתום מאימו, עם שם בעייתי שגורר את הצורך שלו להתמודד, מיד עם ההיכרות הראשונית עימו. הוא גר עם אביו, הדוור, השותק. סוג של אילמות מרצון. דממה בבית. והילד לומד לא לשאול שאלות כי "הוא יודע את כל מה שהוא צריך לדעת". והוא גונב, הוא מפתח יכולת להיות שקוף ולחלוף בין האנשים כרוח. רוח נעימה, רכה, עדינה כליטוף, הגורמת להם לחיוך פנימי בלי דעת למה, עד שהם מבינים שנפגעו, ואפילו אינם יודעים ממי. האנשים שחיים בסביבתו הקרובה משולבים בחייו ביותר מדרך אחת. גם להם שמות תנכיים: יצחק, מרים, צפנת, אלישע - הילד הקירח..., דוד ואביגיל,  למה נבחרו דווקא השמות האלה בספר? האינטראקציות בין הדמויות היא אחד הדברים שעושים את הספר למרתק כל כך. כמה חבל שמתוך חשש לספוילר אני לא יכולה לספר לכם עליהן.  

מה גורם לנו להתחבר ולאהוב דמות כזאת, שהוא גנב, שאינו מוכן לעזור לחברים מסויימים שלו בטענה של "השומר אחי אנוכי?" ועוזר לאנשים אחרים? שיש לו שם כל כך בעייתי וסיפור חיים עלום? אולי זו חמלה. אולי זה סתם עניין. אבל אני, לפחות, כאחרון הקוראים, חשתי אמפטיה וקרבה אל איוב. הילד, וגם המבוגר. 
בחלקים רבים של הספר יש דינמיקה מהירה של התרחשויות וזה מושך ושואב. בחלקים אחרים ההתנהלות איטית יותר, כאילו על כל כמה צעדים קדימה המחבר פונה לאחור ומדליק זרקור על מה שסופר. ויש גם סוג של להג. חזרה שוב ושוב על רעיון במילים אחרות. בהדגשה יתרה. בספר אחר שקראתי חשבתי שזה מיותר, אבל כאן זה נראה לי כמו ריקוד שהקצב שלו מתגבר. כמו משהו רב רבדים ועמוק. תראו למשל:
"לו רק יכול היה אלישע לספר, שבעצמו עמד לידה כשבישלה, בשתי עיניו ראה כיצד היא קוצצת
ומלהיטה
ומערבבת
ומתבלת
ומרחרחת
וממליחה בדמעותיה,
ואז טועמת
ומפקידה בידיו את הסיר,
ואומרת,
"תביא לו שלא ירעב, ואל תגיד לו שזה ממני,..."" עמ' 264
וגם:
"... היו נושאים מקלותיהם כחניתות, מדמים בפיהם את קולות הנפץ והופכים למקהלה משונה המפזרת קולות טאח ובום ופאף וטראך ופלאך וחראך ועוד כהנה וכהנה." עמ' 270
וגם:
"נער ורך לבב, שמח ושר ורן ועולץ, הבית מלא את אורו." עמ' 392

בעבר שימשתי שנים רבות כאחראית המחשוב של ספרייה מקצועית. אהבתי מאד את העבודה, גם את המקום, בוודאי שאת החברים. הקשר לספרים ולמאגרי המידע היה לצורך המקצועי בלבד. לא מצאתי, לדאבוני, עניין רב בתוכן של מה שהיה לספרייה ההיא להציע. לספרייה הציבורית בה אני עובדת עכשיו - כספרנית - הגעתי רק בשנים האחרונות. בהתחלה הרגשתי כילד שנזרק לחנות שוקולד ואינו יודע במה לבחור קודם. הספר הזה הזכיר לי כמה אני ברת מזל בכך שהספרים, הסיפורת אם לדייק, ידידיי הטובים, כל כך זמינים ונגישים לי. זה לא אומר שלא קורה שחנות ספרים מסויימת קורצת לי. גם אני, כמוכם מן הסתם, קונה ספרים. לרוב כאלה שכבר קראתי, שנראה לי שהם חייבים להישאר בסביבתי הקרובה. לפעמים אני שבה וקוראת בהם אבל לא תמיד. ובכל זאת, הם צריכים להישאר איתי, על המדף הפרטי שלי. בספר הזה יש חלקים שעדיין אניגמטיים לי. זה לא פגם בהנאה ממנו. זה רק אומר שארצה לשוב ולקרוא בו. לחשוף את התעלומות שנותרו שם, ומזמינות אותי לשוב.