יום חמישי, 31 בדצמבר 2020

השזלונג הויקטוריאני - מרגניטה לסקי

 


The Victorian Chaise-Longue - Marghanita Laski
מאנגלית: תומר בן אהרון
הוצאת הכורסא, מרץ 2020, 140 עמ' כולל אחרית דבר מאת פי-די ג'יימס.

זה הספר הכי מבהיל ומפחיד שקראתי מזה שנים. הגיבורה, מלאני, חולה בשחפת כבר שמונה חודשים ארוכים, והיא מתאוששת עד כדי כך שהרופא מאשר לה, סוף סוף, לרדת ממיטתה ומחדר השינה בו היתה ספונה - אל חדר האורחים, כדי לשנות אוירה. מלאני היא אשה צעירה, טיפשונת משהו, כמצופה מאשה בעת ההיא, אם לתינוק ונשואה באושר לבעל אהוב, מוקפת במשרתת ומטפלת לילד. העתיד נראה דבש ושושנים. מלאני יורדת אל חדר האורחים ושוכבת על השזלונג הויקטוריאני המכוער, שקנתה פעם מתוך גחמה רגעית.
מלאני נרדמת על השזלונג וכשהיא מתעוררת היא נמצאת בחשכה במקום לא מוכר נודף ריח רע, ומסביבה אנשים שמטפלים בה והיא אינה מכירה. קוראים לה מילי עכשיו. מלאני לא מבינה מה קרה ואיך, אך היא מודעת לכך שהיא נמצאת בסוג של חיים קדומים, האנשים סביבה כנראה מתים והשחפת שלה היא סופנית. תדמיינו לכם תמונה גותית אפלה, מוסיקת רקע מפחידה, ואיום לא ברור שנמצא בחדר ומזהם את האוויר ואת הנשמה. מלאני מרגישה שעליה להילחם בכל דרך אפשרית כדי להיחלץ מהמצב הבלתי אפשרי והמסוכן שהיא מצוייה בו, כדי לחזור לביתה, לבעלה ולבנה האהובים, ולבריאותה המתחזקת.
אני לא כל כך מתחברת לספרי אימה, אבל זו הבעיה עם היותך ספרנית: אנשים מאיצים בך לקרוא ספרים מסויימים ואז, כשהם נופלים לידייך, את מדפדפת לתומך, לא מרגישה איך קורי העכביש האלה סוגרים עלייך ואת נלכדת. וזהו. עד סוף הספר. אלא שאלה בהחלט קורי זהב. כי הכתיבה מצויינת ומאד שימח אותי לחזור לספר שנולד לפני והיה ועודנו פנינה ספרותית אמיתית. 

    

    

    









יום שני, 14 בדצמבר 2020

מציאה - גרהם נורטון

 



A keeper by Graham Norton
תרגם מאנגלית (אירית) - שי סנדיק
הוצאת לסה ספרות צפונית, 2020, 378 עמודים

הוצאת הספרים לסה חדשה לי. היא מתמקדת בספרות איסלנדית, וקסם לי הרעיון של ספרות צפונית. כבר סיפרתי לכם שאני אוהבת את הספרות המינימליסטית הזו, שמשאירה הרבה מקום למחשבה ועומק. הספר הזה הוא דווקא אירי, אבל הוא מזכיר אותם בעומק ואיכות הכתיבה והוא יפהפה עד מאד. ספרות מתח היא בדרך כלל פחות כוס התה שלי אבל פה נשאבתי ונהניתי. הסיפור מתחיל ב"לפני", נע בין "אז" ל"עכשיו", ומסתיים ב"אחרי". 
פטרישיה היא אישה מרירה ובודדה, שחברתה הטובה רוזמרי - דמות מקסימה כשלעצמה - שולחת בשמה מכתב למדור שידוכים בעיתון מקומי כדי לנסות את מזלה. היא יוצאת אל האיש שהכירה כך, ונעלמת. הלשונות הרכלניות בכפר לחשו שנישאה לַאיש ולא תשוב עוד, אבל לאחר כמה חודשים היא חוזרת במפתיע לכפר, עם תינוקת בחיקה.
לאחר מותה, מגיעה  בּיתהּ אליזבת לאירלנד אל הכפר בו גדלה, כדי למהר ולהיפטר מהבית והזיכרונות הלא נעימים שבו, ולחזור לניו יורק ולחייה. צרור מכתבי אהבה שהיא מוצאת בבית ילדותה ממישהו ששמו אדוארד מביא אותה לחקור את מוצאה שלה ואת עברה של אימה. אליזבת התגרשה לא מזמן ויש לה בן מתבגר, זק, שמדאיג אותה. ""זה בסדר. אבל זק, ובבקשה אל תכעס עלי שאני אומרת לך, בסדר?" היא הביטה בו כדי לוודא, והוא הנהן. "ילדים יכולים לטרוק דלתות, הורים לא."" עמ' 358

האווירה הכללית בספר היא אפלולית משהו, מעוננת ומלנכולית, ויש בה מסתורין ומתח מחלחל. "הוא חזר להרגיש אשמה ועצבות כמו מישהו שחוזר בעייפות אל מיטה לא מוצעת. העתיד, כל עתיד, נראה בלתי מתקבל על הדעת כשהביט אל הלילה נטול הכוכבים." עמ' 289. כל החורף הזה התאים לי מאד עכשיו. הוא קצת מפתיע, אם חושבים על כך שהסופר, גרהם נורטון, ידוע כשחקן וקומיקאי, מנחה שיחות ואירוויזיונים, שיש אומרים שהוא מוסיף ערך מוסף הומוריסטי לכל מפגש אתו. דוגמא? בבקשה. כאן קצת פחות מצאתי את הפן הזה שלו, אולי רק דרך דמותה של רוזמרי, אבל עדיין, מהר מאד נשאבתי אל כתיבתו של נורטון. 

הספר מגיע בפורמט מיוחד שמאד נעם לי. הוא סוחף ומסקרן, כתוב נהדר והעניק לי כמה שעות של הנאה צרופה. ממליצה עליו מאד. 


    

   







יום שני, 23 בנובמבר 2020

מנצחת - ישי שריד

 


Victorious - Yishai Sarid
הוצאת ספרים עם עובד, 2020, 195 עמ'

ספר קצר ועמוק, שלכאורה לא ייקח לכם הרבה זמן לקרוא אותו אבל הוא בהחלט אחד מאלה שישקעו בכם ויישארו עמכם. תמי המליצה לי ראשונה, ואחריה גם ג'ני ואז עוד. קראתי גם ביקורת אחת לא מחמיאה לגביו. בהחלט אי אפשר להישאר אדישים למה שקורה כאן, ולדמויות המככבות בסיפור הזה.  
אביגיל היא פסיכולוגית מוסמכת להרג ושבי. היא מאמינה מאד בצורך הצה"לי להכשיר לוחמים להרג כך שלא יסבלו מהלם קרב ומחיים של התמודדויות עם טראומות של מה שחוו בצבא. אביה של אביגיל, גם הוא פסיכולוג, אבל "מהדור הישן" מגדיר אותה כשייכת אל המערכת, מייצגת אותה ומשמשת ככלי בידיה. הוא מציג בפניה סוג של מראה, שבה היא נראית שלמה לגמרי עם הדוקטרינה הצבאית, עם הצורך של החיילים להרוג כדי להיות גברים, כדי לנצח, ויחד עם זה היא אכזרית וקשוחה, ונהנית ממה שקורה בצבא, במלחמה. אימה של אביגיל היא דמות אנמית ואינה מוערכת על ידה, דמות האב, לעומתה, הוא מושא להערכה, אך גם לתחרות מצידה. 
"הוא אף פעם לא שיתף את המטופלים בבעיות שלו, וכשישב מולם היה כמו אל שירד מהשמיים. זה מה שלמדתי ממנו." עמ' 63.
דמות האב היא דמות שמייצרת אמפטיה מיידית, אבל כלפי אביגיל הייתי אמביוולנטיות. היא אישה חזקה, ומוכוונת מטרה, מניפולטיבית. כשהיא עוברת מהידע האקדמי של הדברים שהיא מרצה ומחנכת להם אל הצד המעשי שלהם היא חווה התרגשות מהנה. 

"אדם רגיל לא אוהב להרוג בני אדם אחרים. בשביל זה אתם קיימים, לכן נתנו לכם דרגות, כדי לגרום להם להרוג... אתם חגורת ההצלה הנפשית של החיילים שלכם. בלעדיה הם סתם רוצחים." עמ' 86
 קטעים כאלה מבחינתי מצריכים הפסקת קריאה לנשימה, והיו בספר לא מעט כאלה. 

רוזוליו הרמטכ"ל, שבתחילת הספר היה עוד מח''ט, חבר אז לאביגיל, ביזמתה, וכך נולד שאולי בנה, ששניהם מחרישים את אבהותו זו. רוזוליו רוצה בכל מחיר ניצחון מוחץ במלחמה הבאה. הוא נעזר בשירותיה של אביגיל כשהוא שפוף וחסר ביטחון, וכשהוא מרגיש שהקצינים שלו צריכים חיזוק. במקרים כאלה הוא מזעיק אותה אליו. אביגיל היא סא"ל במילואים, היא מלווה את תרגיל השבי בקורס טיס (שאחי ז"ל היה מתעורר בצעקות בגללו בלילות) ומכירה שם את נוגה, לימים טייסת הליקופטרים מצטיינת ומושא להערצתה של אביגיל וגם, כפי שהיא מגדירה את זה, הצלחתה המקצועית. בניגוד למה שאנחנו יודעים על יחסי פסיכולוג-מטופל, אביגיל מקיימת יחסים בינאישיים קרובים עם נוגה ועם מטופל נוסף, מנדי, הלום קרב שבביתו היא אפילו שוהה לפעמים.
שריד לא פותר את כל הדילמות שהוא מציג בספר, גם לא סוגר את כל הקצוות. הקורא נשאר מהורהר ומוטרד. דמותה של אביגיל מורכבת מאד והבחירות שהיא עושה אינן תמיד עולות בקנה אחד עם מה שהיינו רוצים לראות במי שמשמשת כפסיכולוגית של חיילים צעירים. זו אולי אחת האיכויות של הספר הזה, שנקרא בעניין רב. לא הבטיחו לנו גן של שושנים, אבל יש לא מעט נחמה גם בגן הזה, בעיקר בשל הכתיבה הקולחת והמשובחת. דמותה המאתגרת והשנויה במחלוקת של אביגיל בניצחונה המריר תלווה אותי בוודאי עוד זמן רב.




יום שישי, 13 בנובמבר 2020

הציידת - קייט קווין

 


The Huntress - Kate Quinn
מאנגלית: שי סנדיק
הוצאת אריה ניר, 2019, 575 עמודים

מבחינתי זה היה ספר מתח לכל דבר ועניין. נכון שהוא מבוסס על סיפור אמיתי, על דמויות שהיו באמת, ונכון שהעלילה נעוצה בתקופת מלחמת העולם השנייה, אבל חוויית הקריאה שלי היתה של מתח. ניגשתי אליו בחשש, לא קראתי בו לפני השינה, והוא סחף אותי אליו בלי יכולת להניח לו. בתקופה של סגר - יש מתאים יותר מזה?
הסיפור מסופר בשלושה קולות: קולו של איאן גרהאם, כתב בריטי שאיבד את אחיו במלחמה והפך לצייד נאצים, קולה של נינה מרקובה, טייסת קומוניסטית בשירותו של סטאלין, וקולה של ג'ורדן מקברייד, בִּיתו בת ה-17 של סוחר עתיקות אלמן, שלאחרונה התארס לאישה שעומדת להיות אם חורגת לג'ורדן. האישה, אנליזה, היא אם לילדה קטנה ואסור לדבר על עברה כדי לא לצער אותה. הספר נע מאפריל 1946 ועד אוקטובר 1959.
כשאביה של ג'ורדן מביא את אנליזה היפה בעלת המבטא הזר, אל ביתם של משפחת מקברייד ומודיע על אירוסיו לה, ג'ורדן מרגישה אי נוחות וחשדה גואה עם התפתחות העלילה. לא ברור מי היא באמת אמה החדשה של ג'ורדן. במקביל, איאן גרהם וחברו הטוב טוני מחפשים את הרוצחת הנאצית המכונה הציידת, די יגרין, שרצחה את אחיו של איאן, סבסטיאן. סבסטיאן היה שבוי נמלט והגיע אל ביתה של הציידת שם האכילה אותו ואז רצחה אותו. מי שמבקשת לעזור בידי איאן למצוא את הציידת היא נינה, ילדה-אישה קשוחה שאינה פוחדת מכלום חוץ מטביעה, ושגדלה ליד אגם המכשפות ברוסיה. חלומה הגדול של נינה הוא לטוס והיא אכן מצליחה להגשים את חלומה ולהטיס מטוסים בגדוד מכשפות הלילה של סטאלין. את הטיסה היא אוהבת יותר מכל דבר כמעט. 
בשירותי בחיל האוויר וגם מחוויותיו של אחי בטיסות, למדתי כי הטיסה היא אכן סוג של התמכרות עבור הטייסים. בדיקות הכושר פעם בחצי שנה הילכו עליהם איימים. החשש להיות מקורקע היה, וכנראה עודנו, משתק. כאן, נינה מדברת על האהבה לטַיִס כמשהו גדול יותר מהאהבה בין אנשים שהיא מסוגלת לה. זה מטיל אור על הגיבורה המיוחדת הזאת, שיש בה פן רגיש אבל גם קשיחות שבאה מהצורך לשרוד. משתי האהבות שהיו לנינה, הטיס והרצון להצטיין בו מופיעים כאן כמשהו מוחשי ביותר, צורך קיומי.
כאמור, הספר סוחף ומהפך דפים. החוויה שנשארת לאחר הקריאה בו היא גם של מתח טוב, גם של הנאה מהקריאה אבל בהחלט גם רכשתי ידע שלא היה לי. 
אם אתם רוצים להקשיב להקראה נהדרת של הספר, תוכלו לעשות זאת כאן.
מרתק ומומלץ.

  

  


 

 
 



 

יום חמישי, 29 באוקטובר 2020

האשליה - עמנואל ברגמן

 


Der Trick - Emanuel Bergmann
מגרמנית: יוסיפיה סימון
הוצאת ידיעות אחרונות, ספרי חמד, 2019, 326 עמודים

"מוישה הבין מיד שהיה זה הרגע הקריטי. קודם, כאשר איש החצי-ירח דיבר, היו הצופים עדיין זרים. אבל אז הוא קסם את הציפורים מתוך הלא-כלום ובאותה שנייה הפכו כולם למשתפי הפעולה שלו. זה היה הרגע שבו החליט כל אחד אם לקבל את המתרחש מולו או לא. והם קיבלו, כולם כאחד. הם מחאו כפיים, הם הריעו, בבת אחת הפכו לחבריו, לילדיו, למאהביו, לקהל מעריציו הנלהבים. לפתע השתוקק מוישה לקהל מעריצים משלו." עמ' 76
זהו ספר ששמעתי עליו ממש מעט, והכריכה נראתה לי מוזרה משהו. פנים של ילד עצוב שמחזיק כרטיס כניסה צהוב מאד וקרוע לקרקס. גילוי נאות - אני לא אוהבת קרקסים. עוד לפני שידעתי שזה כרוך בבעלי חיים מעונים לא אהבתי את זה. עם השנים, כשלמדתי על חייהם העלובים של אנשי הקרקס, על הסכנות וחיי הנדודים בעוני שהם חלק מהיום יום הפחות זוהר שלהם, עוד פחות אהבתי. ובכלל, מדובר באחיזת עיניים, באשלייה. יש מי שאוהב ויש מי שלא. 
אבל ספרים על קרקס זה משהו אחר. זוכרים את אהבת שבע הבובות של גאליקו שבקישור הזה תוכלו לראות עיבוד מקסים שלו, ושאולי נדבר עליו פה בהמשך? את מים לפילים? ועכשיו זה.
זה ספר עם הרבה קסם ולא מעט קסמים.
הסיפור הוא סיפור של שניים. האחד, מוישה גולדנהירש, בנם של לייבל ורבקה מפראג, שלימים נקרא זבטיני הגדול. השני - מקס כהן, בנם של הארי ודבורה, ונכדהּ של סבתוש, שהיא ניצולת שואה, מאלה שמשתפים בזה גם את מי שאינו רוצה לשמוע. 
הוריו של מקס עומדים להתגרש. 
על עטיפת תקליט ויניל שנופל לידיו של מקס במהלך עזיבתו של אביו את הבית, כתוב שהקוסם הגדול זבטיני יכול לעשות את "קסם האהבה הנצחית". מקס מחליט למצוא את הקוסם הדגול, כדי שיקסום את הקסם שיחזיר את האהבה בין אביו ואימו. הילד מוישה הופך לַקוסם זבטיני הגדול והמפורסם, עד שנחשפת יהדותו ע"י הנאצים והוא משלם על כך מחיר כבד. בזקנתו הוא נעשה שתיין וחובב פורנוגרפיה, חסר פרוטה ונכה. הילד מנסה למצוא את הקוסם הזקן והסיפור נע בין שני אלה בצורה מושכת ומרתקת, אם כי ברמת איכות ספרותית משתנה. הביטוי מגב הספר "גדוש הומור מושחז" נראה לי מעט מוגזם, אבל באשר להגדרה "סיפור מרגש עד דמעות",  יש בספר קטעים לא מעטים כאלה, במיוחד בחלק אחד, כשזבטיני הגדול נמצא באושוויץ. מצאתי את עצמי תוהה איך הדמות הזאת של זבטיני, דמות מחוספסת, נרקסיסטית, מאד לא ערכית, מלאת בוז כלפי חלשים ממנו, פטתית ותחמנית, בכל זאת מעוררת אהדה וחמלה.  
"באשר לדבורה, הרי היא לא היתה מתנגדת שמקס יישאר ילד קטן לתמיד. לעולם לא תשכח כיצד שכב בזרועותיה בבית החולים לאחר הלידה, קטן, ורוד, זר באופן מוזר ובכל זאת מוכר היטב בדרך בלתי נתפסת." עמ' 236
בריאיון שערך אורן נהרי עם הסופר מדבר עמנואל ברגמן על ילדותו שלו, שהרבה ממנה משתקף בספר. הוריו שלו התגרשו בילדותו ובגילו של מקס יצא לנדודים עם אימו. הוא יהודי מצד אביו, וחווה אנטישמיות כמו מוישה. כמו מקס - ומן הסתם כמו ילדים רבים אחרים להורים גרושים - תמיד רצה למצוא את הדרך להחזיר את הוריו אחד אל השנייה. זה כשלעצמו רעיון שאפשר לעשות איתו הרבה בספר, וכאן מובא כיוון מיוחד, שאהבתי. הספר תורגם, כמו שתראו למטה ללא מעט שפות והוא מומלץ בהחלט. לפי הריאיון מסתמן ספר המשך מסקרן. 


    

    

    

    

    



יום חמישי, 8 באוקטובר 2020

השבועה הנמהרת שלנו - ברין גרינווד

 




The Reckless Oath We Made - Bryn Greenwood
תרגמה מאנגלית: מרב זקס-פורטל
הוצאת עם עובד 2020, 395 עמודים

זה ספר מהסוג שכשמסיימים אותו נותנים לו עוד חיבוק, כי קשה מאד להיפרד ממנו. להגיד שאהבתי אותו יהיה סוג של הערת המעטה, כי באמת, לי הוא התאים בהמון אופנים. 

אתחיל מג'נטרי שהוא מבחינתי הגיבור הראשי בספר. ג'נטרי (ומוטב סר ג'נטרי) הוא אביר ימי ביניימי בן 24, עם שפה מתאימה וגינונים הולמים. הדמות השניה, שמובילה את העלילה - למרות שאני מתעקשת שג'נטרי הוא הגיבור המשמעותי יותר פה - היא ז'ורז'ה או זִי, (באנגלית כותבים את זה Zhorzha  ומבטאים זורזה, כך למדתי מראיון עם הסופרת שתוכלו, וכדאי לכם, להאזין לו). סר ג'נטרי הוא אוטיסט והוא מלוּוֶה בכמה דמויות שרק הוא רואה ושומע, והוא משוחח איתן מעת לעת: הילדגארד השופטת, סר גאווין שהוא מאיץ ומעודד, האביר השחור  האסטרטג והמכשפה שמייעצת ומדריכה. זו האחרונה בוחרת למען ג'נטרי את זי שתהיה לאורך כל הספר הגבירה שעליו לשרת ולבצע את מבוקשה בכל עת נתונה.

עכשיו תראו, זי היא האחרונה שיכולה להיות ליידי, לפי כל אמת מידה חברתית. היא ג'ינג'ית גדולת מימדים, מתקשה בהליכה, בד"כ היא עובדת כמלצרית אך משמשת גם כסוחרת סמים זוטרה, ולעיתים גם אינה נמנעת מתשלום בסקס. אביה מת בכלא לאחר שרצח מישהו בעסקת סמים שמעורבים בה אנשי קו-קלאקס-קלאן, אִימהּ אגרנית כפייתית ששוקלת 280 ק"ג ואינה מסוגלת לזוז, אחותה מתנדבת בבית הכלא בו היה כלוא אביהן, ובתחילת הספר היא נחטפת על ידי שני אסירים, אף הם אנשי  קק"ק שברחו מהכלא. לא מסוג האנשים שאנחנו פוגשים ביומיום שלנו. ומצד שני - גם "ג'נטרים" כאלה לא פגשתי מעודי.

למזלה של זי הוא מופיע פתאום, האביר הגיבור. הוא מציע את עצמו ויוצא איתה למשימה המסוכנת לשחרר את אחותה מידי החוטפים ולהשיבה אל בנה הקטן. 

זו מסגרת העלילה, שכמובן מסתבכת והולכת והמתח עולה ועולה בהתאמה. הדמויות כולן מורכבות ומעניינות, לכל אחת תרומה משלה לעלילה החד פעמית הזו (למרות שהייתי ממש שמחה אם היו עוד כאלה). היא כותבת מעולה, הסופרת הזו, הסיפור שונה ואחר מכל מה שהיכרתי, מסקרן ומושך, הרגשתי שאני נמצאת בעולם אחר, ומבחינתי, כשיהיו לגברת גרינווד עוד ספרים - אני אהיה שם. אולי אתם זוכרים את הספר הקודם שלה: כל מה שקרה שם באמת, גם הוא ספר בלתי נשכח. גם הוא מסוג הספרים שיש שיאהבו ויש שלא, אבל להישאר אדישים אי אפשר ובעיני זו חווייה ספרותית מבורכת.

הספר הקסים אותי מכמה כיוונים. ראשית, אהבתי את ההומור שהתלווה אל השוני הגדול בין שפת הרחוב הנמוכה מאד של זי לשפה הגבוהה של ג'נטרי. ""הינך פצועה, גבירתי, ואני חפץ לשרתך."... "זה הטנדר שלך?" שאלתי כי לא דיברתי בשפת הלשאת אותך למחוז חפצך."" עמ' 25. שנית, אהבתי מאד את הדמויות המיוחדות האלה, השבורות באיזה אופן, שרציתי לאמץ אלי לא פעם במהלך הקריאה. שלישית, יש בספר עלילה סוחפת, שמגיעה למתח שאני לא רגילה בו מהספרים שאני בד"כ קוראת. המון דברים מסתבכים, וגם אחרים שנפתרים בדרך לא צפוייה. 

לאחרונה יצא לי לקרוא כמה ספרים טובים מאד, וסיפרתי לכם עליהם כאן. הספר הזה הוא בהחלט אחד היותר טובים בעיני. 

  





יום חמישי, 1 באוקטובר 2020

חיי השקר של המבוגרים - אלנה פרנטה

 


La vita bugiarda degli adulti - Elena Ferrante
מאיטלקית: אלון אלטרס
הספרייה החדשה (ספרי סימן קריאה / הקיבוץ המאוחד), 2020, 314 עמודים

"שנתיים לפני שעזב את הבית אמר אבי לאמי שאני מכוערת מאד." זהו משפט הפתיחה של הספר הזה, שכולם מדברים עליו עכשיו. המשפט הזה יחד עם צמיד אחד מיוחד במינו מהווים לדעתי את עמוד השדרה של הספר הזה שכתוב לעילא ולעילא ומכיל בתוכו עולם ומלואו. 
הסיפור מתחיל בשני איזורים בנפולי. זה המבוסס והנחשב, שבו גרים האינטלקטואלים, החשובים והנחשבים, והשני, זה של אנשי הביבים, תחתית התחתיות של החברה הנפוליטנית. 
ג'נובה היא ילדה טובה מבית טוב, ששני הוריה אוהבים אותה מאד. היא תלמידה טובה ומחונכת. אומרת רק את הדברים שיאה לומר אותם במילים הנכונות. אבל המשפט הזה שאמר אביה סדק את התמימות שלה ופקח את עיניה לראות דברים שנעלמו והוסתרו מפניה עד כה. היא מחליטה לפגוש את ויטוריה, דודתה הדחויה והשנואה על ידי הוריה הנאורים, זו שגרה בנפולי הלא נכונה, בניגוד גמור למה שמצופה ממנה.
הספר כתוב בהידוק רב ומתפתח כמו שביל שהקורא ההולך בו משתוקק לדעת לאן הוא מוביל. אותה אמירה של אביה של ג'נובה מכתיבה לה התנהלות לא צפויה, מפגישה אותה עם עולם שמושך אותה בחבלי קסם על האפל והמואר בו. תתארו לכם טיפות צבע שנכנסות לכוס מים. לאט ובהדרגה המים משתנים לפי קצב הטפטוף והכיוון שלו. כך מתפתחת אישיותה של ג'נובה - המכונה ג'אנינה או ג'אני ע"י אנשי העיר התחתית - מילדות לבגרות, דרך המפגשים שלה עם השקרים שהיא מגלה בחיי המבוגרים, ועד להתפכחות שלה וההחלטות שהיא מחליטה בגללם.
המונח "דיאלקט", ניב, מובלט כאן, כמו גם בקווארטט הנפוליטני המפורסם. בדקתי את המשמעות שלו. זה לא כמו הסלנג שאנחנו מכירים. זה הרבה יותר מזה. האתר באיטליה מראה בצורה יפה עד כמה הדיאלקט הנפוליטני הוא משמעותי בחיי הקהילה שם. "הניב הנפוליטני נחשב לאחד מה"שפות המשניות" המפורסמות בעולם. גם אם התורמים לכך הם כנותו הייחודית, שמחת החיים הפורצת או חיוניותו העזה, ישנו מאפיין אחד שבו נבדל הניב הנפוליטני מכל ניב אחר: המוזיקליות." (כך באתר, עם דוגמאות של שירים נפוליטניים אהובים). השיח בספר נע בחלקים רבים בין הדיאלקט הנפוליטני והאיטלקית המכובדת, וזה נותן מימד נוסף שאני, לפחות, לא מכירה משום ספרות אחרת שקראתי. זוהי באמת מוסיקה במילים. כתיבתה של פרנטה מיוחדת וחדה כל כך עד שהיא מסוגלת לגרום לקורא להיכנס למתח בגלל טלפון אחד שעושה ילדה לדודה שלה שגרה באותה עיר.

מניחה לפניכם רק שלושה משפטים מבין אלה שאהבתי במיוחד:

"בינתיים למדתי יותר ויותר להסתיר מהורי את מה שקורה לי. או נכון יותר, שיפרתי את דרכי לשקר באמצעות אמירת האמת." עמ' 75

"... אבל לעולם לא יגיע עד כדי שיסטור לי, חשבתי, אין לו צורך בכך. הוא יכול לאיין אותי באמצעות מלים, הוא יודע לעשות את זה,..." עמ' 204

בבוקר ההוא עלה בדעתי לפתע משהו שנראה לי בלתי-נסבל ובו-בזמן משעשע: לא אני, לא ויטוריה, לא אבא שלי, איננו יכולים לחתוך באמת את שורשינו המשותפים, וכך, בסופו של דבר, אנחנו בעצם אוהבים ושונאים – בהתאם למקרים – תמיד אותנו-עצמנו." עמ' 260

מומלץ ביותר.