יום רביעי, 24 באוגוסט 2022

אנומליה - אֶרוֶה לֶה טֶלייֶה



Herve Le Tellier  - L'Anomalie
מצרפתית: רמה איילון
ספריית פועלים, 2022, 294 עמודים

זה ספר שיש בו כל כך הרבה שאני ממש מתקשה לחשוב ממה להתחיל לספר לכם עליו. הדמויות, הנרטיב, העלילה, האפשרי והבלתי אפשרי, והסקרנות והדחיפות בקריאה שלו. כשבחנתי ספרים חדשים שכדאי להזמין לספרייה נתקלתי בספר הזה באתר עברית והתחלתי לקרוא את הפרק הראשון שנקרא בלייק. הספר נפתח בזרקור על בלייק, והמשפט הפותח בספר הוא שלו: "להרוג בן אדם, זה לא כזה עניין. צריך לתצפת, לעקוב, לשקול, הרבה, וברגע הנכון, לחצוב באֵין." בלייק הוא שף שמנהל חיים כפולים כרוצח שכיר. הוא מקצוען להלל, אם אפשר כך לומר, קר מזג עד מאד, והוא מתאר איך התחיל לעסוק בהריגת אנשים לפי הזמנה. 
זה לא הז'אנר החביב עלי בדרך כלל אבל הייתי דבוקה לטקסט באופן קשה ולא אחראי כלפי הסובבים אותי. היה ברור שאני רוצה לקרוא אותו בהקדם וגם להביא אותו אל הקוראים שלנו. 
בהמשך אנו מכירים את ויקטור מייזל, סופר כריזמטי ומעוטר אבל לא מוֹכֵר. הוא כתב את הספר "אנומליה" שנעשה ספר פולחן. כן. בדיוק זה שאנחנו קוראים עכשיו. תשע דמויות נוספות, כל אחד מאוד מעניינת בדרכה, יצטרפו לסיפור וכולן ביחד עם עוד יותר ממאתיים איש יעלו על טיסת אייר פרנס רגילה לגמרי שתיתקל במהמורות וכיסי אוויר מהסוג היותר מפחיד שיש. בניגוד לציפיות המטוס יוצא מזה בשלום, אבל כשהוא מתקשר למגדל הפיקוח לקראת נחיתה מסתבר שקרה פה הבלתי ייאמן. 
הטיסה, על נוסעיה, שוכפלו. 
חכו. רק התחלנו. 
כל החוקרים עומדים משתאים ובוחנים ובודקים ושואלים שאלות. מי הם האנשים האלה, האמיתיים כביכול, ומי הם הכפילים שלהם? האם כולנו בעצם מופע גנטי מתוכנת? התעוררה, למשל, השאלה הדתית: האם אדם משוכפל הוא יציר האל? הסוכנת הבכירה של ה- FBI מכנסת את בכירי שלוש הדתות, מזרמים שונים, ומחליטים שצריך להכיל את האדם המשוכפל. הוא אינו יציר שטן. אבל מה עושים עם 243 כאלה? 
ומה טיב הקשר של כל אחד מהכפילים אל זה שמולו? איך אמורים להתייחס אליהם אנשי החברה מסביב. מטריד? אפילו מאיים? משמח אולי? מעודד? אולי כולנו רק כלים במשחק וירטואלי חדש? כן, יש כאן עומס. יותר מפעם אחת עצרתי לסדר את התאים האפורים שלמעלה, אבל לא יכולתי להפסיק לקרוא. כל כך רציתי לדעת מה קורה איתם, עם כל אחד מהם. 

""אבל מאיפה צץ המטוס הזה?" הוא נאנח. " בטח יש לך איזו תיאוריה, פרופסור ואנג? פרופסור בלי תיאוריה זה כמו כלב בלי קרציות."" עמ' 122

"המראיינת התעקשה: "אם כך, את אתיאיסטית," ... ג'יימי פודלובסקי משכה בכתפיה: "זה לא מעניין אותי; אלוהים בשבילי הוא כמו ברידג', אני לא חושבת עליו אף פעם. לכן, אני לא מגדירה את עצמי על סמך העובדה שלא מעניין אותי ברידג', ואני גם לא נפגשת עם אנשים שמדברים על כך שגם אותם לא מעניין ברידג'."" עמ' 159

""את יודעת מה זה הדמיה, הילרי?" שואל המנחה את החקיינית. "פיטר," משיב קולה של הילרי קלינטון, " כל אישה באמריקה יודעת מהי הדמיה, או לפחות זיוף."" עמ' 267

תראו כאן, את זה עוד לא היה לנו כאן בבלוג: הקטע הראשון מוקרא בכמה שפות.

מעניין, פילוסופי, עתידני, גם מפחיד. זהו ספר אינטלקטואלי וחכם. יש בו גם משפחה, גם רומנטיקה ואהבה, גם מתח, וכמו שראיתם פה גם הומור. מלא ידע. גדוש עובדות שצריך לעצור ולהפנים, לחילופין - לדמיין. הרבה מאד על מה לחשוב יש פה. רעיון מטורף? אולי לא... לקרוא. לקרוא. ושוב לקרוא. 

      

   

         

                             


יום רביעי, 3 באוגוסט 2022

לזמן קצר יש בנו קסם - אושן וונג

 

On Earth We`re Briefly Gorgeous - Ocean Voung
מאנגלית: אסנת הדר
הוצאת מטר 2022, 222 עמודים כולל תודות

כשראיתי לראשונה את הספר הזה באתר של נורית משך אותי בעיקר הסיפור הוויטנאמי. מאז קראתי את נערים בהירי שיער של קיין נגויין המעולה, לא נפלו לידי ספרים על וייטנאם ואני אוהבת לשוטט בעולמות ספרותיים אם הם כתובים טוב. כשראיתי את התקציר מאחור, וראיתי שמדובר במכתב שכותב בן בן 28 לאימו שאינה יודעת לקרוא, רציתי בו יותר. 
הספר מאד לא פשוט לקריאה. יש בו משפטים פיוטיים, מלאי קסם, פילוסופיים ורגישים, שצריך להקדיש להם זמן. יש קטעים אחרים שהיו מפוזרים וקופצניים, מנושא לנושא, מדמות אחת למישנה, מזמן אחד לאחר. צריך להימצא בזמן של מלוא הריכוז כדי להינות מהכתיבה הזו.
"באותו ערב הבטחתי לעצמי שאף פעם לא אחריש כשתצטרכי שאדבר במקומך. כך החלה הקריירה שלי כמתורגמן הרשמי של משפחתנו. מאותו רגע והלאה הייתי ממלא את החסר, את השתיקות, הגמגומים שלנו בכל פעם שיכולתי. עברתי משפה לשפה. פשטתי את השפה שלנו ולבשתי את האנגלית שלי כמו מסֵכה, כדי שאחרים יוכלו לראות את פני, וכך את פַּניִיך." עמ' 36

השם שבחרה לו לַאן סבתו של הילד הוא "כלב קטן". זהו שם מקטין ומאד לא מכבד שנועד לגרום לכל השדים והרוחות להתעלם מהילד ולהותירו ללא פגע. הוא נושא בליבו את מוראות המלחמה, עם האכזריות הקשה שהיתה בה. עם הזלזול המכוון, כלפי בעלי חיים ואנשים. הוא חווה את הכל ממקום של פליט מתנצל, וגם מוכה מבית. אבל הוא כותב לאימו את הזכרונות הטובים ממנה, את המסירות שלה, את המאמצים הרבים שעשתה כדי לכלכל אותו ואותה, כדי לשרוד באמריקה לאחר הבריחה ממולדתם. הוא שונא את מה שעשו הכימיקלים לידיה של אימו כשטיפחה ידיים של נשים זרות."מפני שאני בנך, מה שאני יודע על עבודה, אני יודע גם על אובדן. ומה שאני יודע על שניהם, אני יודע על ידייך." עמ' 77 

 ובעיקר, הוא מוביל את העלילה כך שאימו תוכל לספוג ולהכיל את הסוד הקשה שהוא רוצה לספר לה.

זהו ספר קשה לקריאה. היו ימים שהסטתי אותו ממני אבל נאלצתי לחזור אליו. הרבה סבל יש בו, והאושר מועט. אני מתקשה להחליט אם אני ממליצה לכם עליו, כי מצד אחד יש בו פיוט מקסים, שפה של משורר, ומצד שני - הלב נשבר. 

""תזכור", אמרת לי כל בוקר לפני שיצאנו לאוויר הקר של קונטיקט, "אל תמשוך תשומת לב. אתה כבר וייטנאמי."" עמ' 199


  

  

   
     





יום שני, 1 באוגוסט 2022

מאז שהלכת, זכרונות מהמוות ומהחיים שאחריו - ליאת לוינהר בי

 


 Ever Since You Left - Liat Levinhar Be
עורכת הספר: אורנה לנדאו
שתיים בית הוצאה לאור, 2022, 160 עמודים
ציור העטיפה היפהפה - איל בי


בדרך כלל אני לא מציינת את שם המאייר של העטיפה בכתיבה על ספר, אבל כאן התמונה שבתה את ליבי. חושך בניו יורק סיטי ושני הבניינים עומדים על תילם עדיין. כי מי חשב, באמת... והדמות שיוצאת אל האור אבל צל גדול נמשך מגופה. יש כאן הכל. נפלא בעיני.

זהו סיפורה הכואב של ליאת אם צעירה לתינוקת פעוטה בת שישה שבועות, ששכלה את בעלה, אהובה, חברה הטוב והמגן שלה באסון התאומים. זה כמובן לא נתפס בהתחלה. גם כשהיא יודעת שהבניינים קרסו היא עדיין מאמינה שֶשַי שלה, החזק, שתמיד היה שם בשבילה ובשביל אחרים - ישרוד. כל הסיטואציה בלתי נתפסת. כשזה קרה העולם השתנה. אמריקה הבטוחה, המובנת, החופשית - כבר לא כזאת. כל אמות המידה שידענו - התערערו לבלי הכר.
ליאת נותרת עם ילדה קטנה שכבר לא תכיר שום דבר ממה שאב אוהב ובִיתו חווים. 
חיפושים בין נעדרים, מידע מכל הכיוונים. איך מתנהלים? מה נכון לעשות ומה לא. התלבטויות מתוך כאב, ואֵבֶל שמתחיל להתבהר. אימהוּת אחרת. ואז מוצאים את הגופה של שי. חוזרים לארץ, לוויה. אנשים מכילים ומחבקים. ואז, כשמוצאים חלקים נוספים של הגופה צריך שוב לחזור לאבל ולקיים לוויה נוספת, ועוד אחת. זה היה אחד הקטעים הקשים ביותר בעיני. תחושה שאי אפשר לנשום כי כל פעם יש אבל נוסף.
אבל יש התחלה חדשה.
זוכרת את הראיונות של ליאת בעיתון, גם בטלוויזיה היו. מאבל אמריקאי לאומי מרוחק זה נכנס לפתע אלינו הביתה. איך זה יכול להיות בכלל...
זהו ממואר שכתוב מעולה. הרגשתי כאילו אני מסתובבת בדירה הקטנה שלהם בניו יורק, משתתפת בלוויות. דמעתי לא מעט.
סיפור של שבר ותקומה. כשמאבדים איש יקר צעיר, הוא תמיד נמצא אתנו בהמשך חיינו. החסר מקבל פנים מתחדשות וחיים לצידו. 
תודה, ליאת, ששיתפת אותנו בתהליך שלך, ותודה להוצאת שתיים שאיפשרו לספר הזה לקרות.