מירי רוזובסקי - כמו לשבור אור
הוצאת זמורה ביתן 2017 - 238 עמודים כולל תודות.
בספר הזה זכיתי פעמיים. פעם אחת, בצורה הכי פרוזאית, בהגרלה. ביקשתי להשתתף בהגרלה כי אהבתי מאד את "אותה האהבה כמעט" של מירי רוזובסקי, וגם הספר "פעם בחיים" שלה מצוי בביתי ואני מחכה שיזמין אותי לקרוא אותו.
אחרי שקראתי את הספר הבנתי שזכיתי בשנית. זה לא ספר שאפשר לקרוא אותו בישיבה רגל-על-רגל, כאילו. צריך להיות מאד מרוכזים, במובן הכי כייפי שיש, לא לדלג על מילה. כתוב מאחורי הספר ש"זוהי ספרות פוליפונית במיטבה". כמובן שלא ידעתי מה זה ורק אחרי ששאלתי את החכמים יותר בויקיפדיה, ראיתי ש: "פוליפוניה היא מושג מתחום המוזיקה שמשמעותו הימצאותם של שני קולות או יותר בו-זמנית, כשלכל קול יש עצמאות...אף אחד מהקולות לא יכול להיות משני, מדובר בהשפעה סימפונית של מספר קולות עצמאיים." עוד כתוב ש: "יצירה פוליפונית דורשת ריכוז רב בעת ההאזנה, שכן על המאזין לשים לב לתנועתן של מנגינות אחדות בעת ובעונה אחת בקולות השונים, אך דווקא מאמץ זה מביא הנאה רבה למאזין..." אז זו התחושה שלי בדיוק.
הספר מרתק, מאד מזמין ומושך. עם זאת, מידי פעם צריך לעצור, לחשוב ואולי אפילו סוג של לערוך בראש את רשימת המשתתפים.
שירי צוק מהעולם הבוקר של אברי גלעד והילה קורח המליצה על הספר, וגם היא, כמו כרמית, ציירה לעצמה מעין תרשים של הנפשות הפועלות והקשר המשפחתי או הרגשי ביניהן. אני ניסיתי לאתגר את עצמי ולא עשיתי אחד כזה, לא בטוח שצדקתי. בהחלט מצאתי את עצמי עוצרת רגע מידי פעם ומחשבת, אם אפשר לומר כך - מי נגד מי פה, ומי בעד מי, וגם מי הוא מה של מי.
הספר מקושט בציטוטים מכתביו של סמואל בקט. טוב, בקט הוא קונצנזוס. לכל הדעות. פרס נובל והכל. ראיתי לפני שנים את המחזה המצויין "מחכים לגודו". מזה בהחלט אין לגזור שאני יודעת הרבה על כתביו, אבל, אישית, אני פחות אוהבת פסימיזם מריר, גם אם הוא מלווה בהומור. בספר כתוב שמי שתרגם הם שניים מהגיבורים. האמנם? מי באמת תרגם? בטח מגיע לו איזה קרדיט פה, לא? (גם בתודות לא מצאתי).
תומר ורוני מתחתנים. יש להם הורים נוכחים מאד. לחלק מההורים יש בני זוג נוספים, יש אחיות בספר שגם להן סיפור משלהם, יש את דייגו. לכל אחד יש את נקודת המבט שלו אל ועל המתרחש, רגשות עמוקים רוחשים שם, גם מעל וגם מתחת למה שרואים, יש גם ריח של סכנה באוויר, ולבסוף, יש סיפור מעניין. מאד.
לכך יש להוסיף את הכתיבה המיוחדת, האינטליגנטית, המשפטים המורכבים. אני אוהבת את זה. יותר מזה, נראה לי שזהו אחד ממעט הספרים שאפשר ואפילו כדאי לקרוא פעם שנייה.
"והוא חשב שהם צודקים, משהו בייצור הפנימי שלו משובש, המקום הזה שאוסף אליו בפנים את הניסיון, את המחשבה, את הרגשות, אצלו הוא פשוט מחורר, לא מצליח להחזיק, וכמה שזה מתמלא, ככה זה מתרוקן, מסננת פנימית אינסופית שמשאירה אותו תמיד ריק ומופתע, ואפילו לא יכול להרגיש אשם." עמ' 72
"ולכן הוא פתח לה את הדלת והכניס אותה ואמר שהוא מכין לעצמו קפה אם גם היא רוצה והיא חייכה חיוך מופתע, שתים-עשרה שנה ואף פעם לא הציע לה לשתות קפה, ואמרה שלמה לא, והוא שאל איך היא שותה ובמבט לאחור כל הטקס הזה נראה קצת כמו הכנה למסיבת פרדה, איך הוא לא שם לב, איך הוא לא ראה, הוא שכל כך רגיש לטקסים הקטנים של הסמוי." עמ' 202
"...והאם אי-פעם הוא יפסיק להרגיש את הכרת הטובה הזאת ואת הטינה שמרטיבה אותה בשוליים?" עמ' 208
ואחרון ממש חביב: "לא בגלל אוטו, יו סטיופיד בוי, זה בגלל הפייט. אם אתה נלחם בשביל משהו אתה תמיד מנצח. אתה תמיד מנצח, גם כשאתה מפסיד." עמ' 185
יש עוד המון. תקראו ותראו.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה