Isabelle Allende - El Amante Japones
תרגום של סוניה ברשילון
הוצאת ידיעות ספרים 2017, 293 עמודים
זה לא סתם ששם הספר רשום בקטן יותר משם המחברת. איזבל איינדה ידועה מאד בשל ספרים אחרים שכתבה, עליהם זכתה בפרסים רבים. כמובן שלא רק. שם המשפחה של הסופרת הצ'ילאנית לא תמיד שיחק לטובתה. אביה היה בן דודו של הנשיא הסוציאליסט של צ'ילה שלא ממש יודעים אם הוא נרצח או התאבד. תומס איינדה, אביה של המחברת, היה דיפלומט ונעלם ב- 1945, עוד לפני עלייתו של פינושה, הידוע לשימצה בתחום של העלמת אנשים. איזבל איינדה היא תסריטאית, עיתונאית ובעיקר, מה שמעניין אותנו יותר - סופרת מחוננת.
אם תרצו לקרוא עוד אודותיה, למה שלא תתכבדו ותיכנסו לאתר שלה ותראו בעצמכם?
הספר הזה כתוב נפלא. (אתם רואים על העטיפה שהוא רב מכר בינלאומי, אבל אנחנו, הרי, לא מאמינים לכל דבר שכותבות ההוצאות על הכריכות, ועל כן הלכנו לבדוק. למטה תוכלו לראות מעט הוכחות). זהו סיפור אהבה. תיכף בהתחלה מסופר על בחורה צעירה, אירינה שמה, העובדת במה שאנו קוראים היום בצורה אלגנטית "דיור מוגן", ופעם קראו לזה בגסות מושב זקנים. (פוי, מי שאומר את זה היום דורס ברגל גסה את מה שלמדנו בקורס לפוליטיקלי קורקט, אבל, מה לעשות - הוא צודק, הרי). יש לה מעריץ מבין דיירי המקום ובהתחלה חשבתי שזהו המאהב שהספר הולך לדבר עליו. הוא תואר כך: "כינו אותו "הצרפתי" לא משום שנולד בצרפת, אלא בשל גינוניו המעודנים - הוא היה נותן לגברות לעבור ראשונות, היה מרחיק את כסאותיהן ומעולם לא הסתובב כשרוכסן מכנסיו פתוח..." עמ' 18.
אבל טעיתי. המאהב הוא אחר, והנמענת לאהבתו היא בכלל לא אירינה.
"היא ניסתה להבין מה פירוש לשאת את החורף על כתפיך, את חוסר הביטחון שבכל צעד, את הבלבול אל מול המילים שלא מצליחים לשמוע כהלכה, את הרושם שיתר האנושות נחפזת ומדברת מהר מאוד, את הריק, השבריריות, את התשישות ואת האדישות כלפי מה שלא קשור אליהם באופן אישי,"... עמ' 69.
כשסבי וסבתי עליהם השלום גרו בדיור מוגן, נהג סבי לספר לי שכשמביאים הצגות והופעות לבית האבות שלהם, הם משלמים רק חצי, כי הדיירים, חלקם שומעים רק חצי, חלקם רואים רק חצי וחלקם מבינים רק חצי. זה לא מנע ממנו מעולם לנסות ולשדך בין חברותיה של סבתי לחבריו שלו, למגינת ליבה ומבוכתה של סבתי שלא כל כך ידעה איך לאכול את ההומור הזה שלו, וחששה תמיד שמא מישהו ייעלב.
אירינה היא לא הגיבורה הראשית כאן, למרות שיש לה מקום מאוד מכובד וחשוב בעלילה. היא פליטה שנשלחה על ידי סבה וסבתה ממולדובה לארה"ב, שם חיכו לה אימה ובן זוגה. אנחנו פוגשים אותה לראשונה כשהיא בת 22, עובדת בדיור המוגן וגם רוחצת כלבים, ובעיקר מטפלת ברגש ובכבוד באלמה בלסקו, הגיבורה הראשית בסיפור. אלמה בלסקו, שהוריה מילטו אותה מפולין בתחילת המלחמה לסן פרנסיסקו אל משפחת דודה ודודתה מגיעה כילדה בת 7 אל הבית הגדול, שם היא פוגשת את הגנן היפני ובנו איצ'ימיי, כמו גם את בני הדודים שלה, שמהם, רק עם נתניאל יש לה קשר טוב. הקשר בינה ובין איצ'ימיי הוא מרכז הסיפור כאן. שני הילדים אוהבים אחד את השני מאד אבל נאלצים להיפרד זה מזה כשבסוף המלחמה כל היפנים נחשדו כמשתפי פעולה עם האויב, ונשלחו למחנה מעצר. זה בגדול מה שאני יכולה לחשוף מהעלילה בלי לקלקל לכם יותר מדי.
"היא דמיינה קופסאות בצבעים שונים, אחת לכל שנה מחייה, והניחה בתוכן את חוויותיה ורגשותיה. היא ערמה את הקופסאות בתוך הארון הגדול בעל שלושת המדורים שבו שפכה ים של דמעות כשהיתה בת שבע בביתם של הדודים שלה. שם היו שמורים היטב האימה והפנטזיה של הילדות, פראות הנעורים, הכאבים, העבודות, התשוקות והאהבות של הבגרות. במצב רוח קליל, שכן היא התכוונה לסלוח לעצמה על כל טעויותיה, פרט לטעויות שגרמו לסבל אצל אחרים, היא הדביקה את הפיסות של קורות חייה ותיבלה אותן בנגיעות של דמיון, מאפשרת לעצמה להגזים ולשקר..." עמ' 167.
"חוץ מקירסטן, החתול היה היחיד שליטף אותה. אירינה רצתה לעשות זאת, לעסות את גופה, לחפוף את שערה, לשייף את ציפורניה, בקיצור, למצוא דרך כלשהי להתקרב לאלמה פיזית ולגרום לה להרגיש שהיא לא לבדה..." עמ' 231
מלבד העיסוק בזקנה, בצורה חומלת ומכבדת, יש בספר הזה הרבה מאד מכל טוב. יש, מן הסתם, קשרי אהבה וידידות מיוחדים מאד. יש הורות כזאת וגם ממש אחרת. יש פליטים המתגעגעים אל משפחתם ולמקום ילדותם שנגזלה, מעט מעט נפתח גם צוהר לתרבות היפנית המיוחדת ולמפגשים בינה לבין זו האמריקנית.
הספר מאד מעניין וסוחף. אני אהבתי.
אם תרצו לקרוא עוד אודותיה, למה שלא תתכבדו ותיכנסו לאתר שלה ותראו בעצמכם?
הספר הזה כתוב נפלא. (אתם רואים על העטיפה שהוא רב מכר בינלאומי, אבל אנחנו, הרי, לא מאמינים לכל דבר שכותבות ההוצאות על הכריכות, ועל כן הלכנו לבדוק. למטה תוכלו לראות מעט הוכחות). זהו סיפור אהבה. תיכף בהתחלה מסופר על בחורה צעירה, אירינה שמה, העובדת במה שאנו קוראים היום בצורה אלגנטית "דיור מוגן", ופעם קראו לזה בגסות מושב זקנים. (פוי, מי שאומר את זה היום דורס ברגל גסה את מה שלמדנו בקורס לפוליטיקלי קורקט, אבל, מה לעשות - הוא צודק, הרי). יש לה מעריץ מבין דיירי המקום ובהתחלה חשבתי שזהו המאהב שהספר הולך לדבר עליו. הוא תואר כך: "כינו אותו "הצרפתי" לא משום שנולד בצרפת, אלא בשל גינוניו המעודנים - הוא היה נותן לגברות לעבור ראשונות, היה מרחיק את כסאותיהן ומעולם לא הסתובב כשרוכסן מכנסיו פתוח..." עמ' 18.
אבל טעיתי. המאהב הוא אחר, והנמענת לאהבתו היא בכלל לא אירינה.
"היא ניסתה להבין מה פירוש לשאת את החורף על כתפיך, את חוסר הביטחון שבכל צעד, את הבלבול אל מול המילים שלא מצליחים לשמוע כהלכה, את הרושם שיתר האנושות נחפזת ומדברת מהר מאוד, את הריק, השבריריות, את התשישות ואת האדישות כלפי מה שלא קשור אליהם באופן אישי,"... עמ' 69.
כשסבי וסבתי עליהם השלום גרו בדיור מוגן, נהג סבי לספר לי שכשמביאים הצגות והופעות לבית האבות שלהם, הם משלמים רק חצי, כי הדיירים, חלקם שומעים רק חצי, חלקם רואים רק חצי וחלקם מבינים רק חצי. זה לא מנע ממנו מעולם לנסות ולשדך בין חברותיה של סבתי לחבריו שלו, למגינת ליבה ומבוכתה של סבתי שלא כל כך ידעה איך לאכול את ההומור הזה שלו, וחששה תמיד שמא מישהו ייעלב.
אירינה היא לא הגיבורה הראשית כאן, למרות שיש לה מקום מאוד מכובד וחשוב בעלילה. היא פליטה שנשלחה על ידי סבה וסבתה ממולדובה לארה"ב, שם חיכו לה אימה ובן זוגה. אנחנו פוגשים אותה לראשונה כשהיא בת 22, עובדת בדיור המוגן וגם רוחצת כלבים, ובעיקר מטפלת ברגש ובכבוד באלמה בלסקו, הגיבורה הראשית בסיפור. אלמה בלסקו, שהוריה מילטו אותה מפולין בתחילת המלחמה לסן פרנסיסקו אל משפחת דודה ודודתה מגיעה כילדה בת 7 אל הבית הגדול, שם היא פוגשת את הגנן היפני ובנו איצ'ימיי, כמו גם את בני הדודים שלה, שמהם, רק עם נתניאל יש לה קשר טוב. הקשר בינה ובין איצ'ימיי הוא מרכז הסיפור כאן. שני הילדים אוהבים אחד את השני מאד אבל נאלצים להיפרד זה מזה כשבסוף המלחמה כל היפנים נחשדו כמשתפי פעולה עם האויב, ונשלחו למחנה מעצר. זה בגדול מה שאני יכולה לחשוף מהעלילה בלי לקלקל לכם יותר מדי.
"היא דמיינה קופסאות בצבעים שונים, אחת לכל שנה מחייה, והניחה בתוכן את חוויותיה ורגשותיה. היא ערמה את הקופסאות בתוך הארון הגדול בעל שלושת המדורים שבו שפכה ים של דמעות כשהיתה בת שבע בביתם של הדודים שלה. שם היו שמורים היטב האימה והפנטזיה של הילדות, פראות הנעורים, הכאבים, העבודות, התשוקות והאהבות של הבגרות. במצב רוח קליל, שכן היא התכוונה לסלוח לעצמה על כל טעויותיה, פרט לטעויות שגרמו לסבל אצל אחרים, היא הדביקה את הפיסות של קורות חייה ותיבלה אותן בנגיעות של דמיון, מאפשרת לעצמה להגזים ולשקר..." עמ' 167.
"חוץ מקירסטן, החתול היה היחיד שליטף אותה. אירינה רצתה לעשות זאת, לעסות את גופה, לחפוף את שערה, לשייף את ציפורניה, בקיצור, למצוא דרך כלשהי להתקרב לאלמה פיזית ולגרום לה להרגיש שהיא לא לבדה..." עמ' 231
מלבד העיסוק בזקנה, בצורה חומלת ומכבדת, יש בספר הזה הרבה מאד מכל טוב. יש, מן הסתם, קשרי אהבה וידידות מיוחדים מאד. יש הורות כזאת וגם ממש אחרת. יש פליטים המתגעגעים אל משפחתם ולמקום ילדותם שנגזלה, מעט מעט נפתח גם צוהר לתרבות היפנית המיוחדת ולמפגשים בינה לבין זו האמריקנית.
הספר מאד מעניין וסוחף. אני אהבתי.
