הפרטים שהושמטו - תומס ה' אוגדן
Thomas H Ogdan - The Parts Left Out
מאנגלית: יואב כ"ץ
הוצאת עם עובד 216 עמודים
"עפעפיו של ארל צנחו על עיני הקוקר-ספנייל שלו כשהביט בביתו." עמ' 42. איזה ביטוי מקטין זה, וכמה הרבה כתוב בו. למרות שאֵרל, אבי המשפחה הנמצאת כאן במוקד הסיפור מתואר כאיש גבוה וחזק, גבר שבגברים, הוא מתנהג כמו כלב מחמד. הוא כנוע, מקבל את הדין ואת מה שהסביבה מכתיבה לו, את מה שנגזר. הוא לא מורד, לא מחזיר, אפילו מתרפס. ועם זאת... טוב, עוד תראו.
שני קוראים המליצו לי על הספר הזה בספרייה. אי אפשר היה גם להתעלם מהמקום המכובד שהספר זכה לו ברשימות רבי המכר לאחרונה. ואכן, הוא ריתק אותי אליו. נפש אנושית היא דבר כל כך מעניין... גם הספרים של ארווין יאלום, הזכור לטוב, כשניטשה בכה, על הספה ואחרים - ריתקו אותי. זה בטח קורה גם לכם.
הסופר, תומס ה. אוגדן הוא פסיכואנליטיקאי ידוע (לא לי, אמנם...). כתוב בתחילת הספר שהוא נחשב לתאורטיקן החדשני ביותר בדור הנוכחי של הפסיכואנליזה. הוצאת "עם עובד" וכן תולעת ספרים פרסמו בעברית ספרים מחקריים שלו בתחום. האיש, לכל הדעות, הוא תותח בתחומו. ועם זאת, לא כל מי שמקצוען בתחומו הוא גם סופר טוב. לא תמיד הספרים שלו טובים גם לנו, ההדיוטות. אז כאן יש אחד שכן.
"בשנתיים שגר בהן עם מרתה שאל את עצמו פעמים רבות מה הוא עושה לצד אישה שאותה חיבב ושעליה ריחם, אבל לא אהב." עמ' 120.
"אֵרל היה מודע לכך שלסלי, מתוך כבוד לפרטיותו, לא שואלת אותו על העניינים הרגישים ביותר, לא שואלת את השאלות המכאיבות ביותר, שאלות שאיש לא העז לשאול מלבד רנדי לארסן." עמ' 139.
"אני חוששת שאמירה בקול של הדברים תמוטט עלינו את עולמנו" עמ' 176.
זהו סיפור על משפחה. אב, אם, ילדה, ילד. הקשרים ביניהם סבוכים וקשים. הדמויות מאד מאד מורכבות. האם מעולם לא רצתה בילדיה ואינה אוהבת אותם. כל כך משונה וזר. כל כך מעניין. האב מגונן על האם מחד ועל הילדים מאידך. כל אחת מהדמויות עסוקה בהבלגה, בהסתרה. כעס מבעבע ומתפרץ מכאן. מה שקורה בספר מושפע מכך מאד. דברים מסתבכים מאד. מישהו נרצח כבר בהתחלת הספר.
זהו אינו ספר מתח, והוא אינו דן בפענוח הרצח, ובכל זאת, תמצאו את עצמכם נמשכים בכוח אל מה שמסופר בו עד הסוף. הסוף. הסוף.
אני רוצה לדבר כאן רגע על הסמוי מן העין. על מה שחבוי בנפשו של מישהו והוא אינו חושף אותו מטעמים שונים. אני מתכוונת לביטוי הידוע "לשמור בבטן" "to hold it in". מכירים, נכון? לפעמים זה מתוך התחשבות באחר. לפעמים פשוט קשה לבטא את הדברים, גם אם זה חשוב. לפעמים, מתוך תפיסה סובייקטיבית של המציאות - גם מחרישים את שראוי להיאמר. זוכרת שיחה אחת שהיתה לי על זה עם אמי, שהיתה מתנגדת נחרצת ל"להבליג". משהו כזה של הקיבוץ של פעם, נראה לי, ויסלחו לי הקיבוצניקים על ההכללה הזו. לפעמים, אולי, חשוב יותר לחשוב על זה שמולך. זה שצריך לספוג את הדברים שאתה לא יכול לסנן ולהסתיר, או למעשה, בוחר שלא לשמור בבטן.
התשובה כאן היא לא חד משמעית, מן הסתם. כאן בספר יש את דמות האם, מרתה, שחשיפה של הפרטים שבחרה לא לשתף בהם, גורמת לה לאיבוד השפיות. אֵרל, לעומתה מתחרט על השתיקה שלו. הפרטים החשובים לא "נשמטו" כך סתם, אלא הושתקו ולא נחשפו במכוון. גם מצד מרתה, גם מצד ארל וגם מצד אחרים בסיפור. בכל מקרה זהו ספר מרתק ומעורר חשיבה. הוא גם עוכר שלווה במובן הטוב של המילה, מאלץ להעלות מתהום הנשייה אל המודעות דברים שהחרשנו, או שבחרנו להיות פסיביים לגביהם. האם זה היה נכון לנהוג כך? (לא, זו ממש לא שאלה במבחן...) אבל מה?!? נכון? אני בכל אופן יכולה לחשוב על כמה וכמה סיטואציות שאולי היה טוב יותר אם לא הייתי חוששת להביע את דעתי בהן, ופחות כאלה, אם הייתי בוחרת לשתוק.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה