די כבר עם השקרים שלך - פיליפ בסון

Arrete avec tes Mensongnes - Philippe Besson

תרגום של דורית דליות

הוצאת אריה ניר 160עמודים

לפני הכל אהבתי את הכריכה שעיצב אמרי ורטל. אוהבת את הדמות מהעיתון ואת היד-ביד הזה. הספר הצרפתי, המקורי, כפי שתראו למטה זכה לכריכה אחרת, לטעמי - פחות. כמובן, שאולי לצרפתים זה יותר מתאים. לא מצאתי תרגום שלו לשפות אחרות, וזה מוזר לי מאד. אולי עוד יתרגמו... 

הספר מוקדש לזכרו של תומא אנדרייה. הוא כתוב פשוט נפלא, הוא עדכני ועכשווי ומעורר הרבה תהיות והרהורים.

זהו סיפור של אהבת נעורים יפה ותמימה, הנתפשת בעיני אחד המשתתפים בה כאסורה. בהתחלה נושא הילד הצעיר יותר, שהוא המספר וגם הסופר, את עיניו אל הילד השני מרחוק. המחבר גדל במשפחה מאפשרת ותומכת, מה שגורם לו להיות המבוגר שהוא היום. מושא אהבתו, תומא, הוא ילד גבוה, כריזמטי לאין שיעור, יפה ומרשים למראה, הגדל בכפר ומנסה בכל כוחו להסתיר את המיניות שלו. האהבה שלהם מתנהלת לפי הקוד שמכתיב תומא, וכל מפגש ביניהם קורה בחשאי. זוהי אהבת נעורים שמגיעה לקיצה הידוע מראש. המספר, שגדל בבית מקַדֵּם, ימשיך ויתפתח, ותומא, מושא אהבתו, ייעלם לו. אבל האהבה נשארת. שנים לאחר סיום התיכון נפגשים השניים שוב, באמצעות בנו של תומא. ושוב נפרדים. ולבסוף...

"והוא מוסיף את המשפט הזה שלא אשכח לעולם: כי יום אחד אתה תעזוב ואנחנו נישאר...

הוא יודע משהו שאיני יודע: שיום אחד אעזוב. שחיי יתנהלו במקום אחר. רחוק, רחוק מאוד מבארבזייה, מהתוגה שלה, משמי הפלדה, מהאופק הסתום. שאני אברח משם, כמו שנמלטים מהכלא, שאני אצליח." עמ' 36.

הוא מחייך אליי. עבורי, החיוך הזה הוא מתנה. תומא חייך אלי לעיתים נדירות. זה לא היה הסגנון שלו." עמ' 82.

"בעוד צליליו הענוגים של השיר מתנגנים, אני מבחין בתומא. כן, ככה פתאום, הוא פה, באמצע החדר, לא ראיתי אותו מגיע, עכשיו הוא מציף את כל המרחב או שואב אותו אליו, לממד שלו בלבד; כאילו כיבה את האור על כל האחרים, או לפחות דחק אותם לאפלה...אני מאמין שיש אנשים שמסוגלים להסתיר את שאר האנושות אך ורק מעצם נוכחותם, וזה עוצר נשימה." עמ' 86

כן. יש אנשים כאלה. 

אני רוצה להגיד כאן שישנן החמצות שנשארות איתך לתמיד. תחשבו על אלה שלכם. זה לא עוזב ומפתיע מידי פעם מחדש. לפעמים, נניח תוך כדי שטיפת כלים, אני מארגנת את הדברים מחדש. אני חוזרת לנקודה שלפני החֲרָטָה ומתקנת. אבל כשכל הכלים נקיים אני חוזרת לַכאן ועכשיו, ומצטערת שוב.