מיכאלה - מירה מגן
עורך - יגאל שוורץ
הוצאת כנרת, זמורה-ביתן 318 עמודים.
דליה שלחה לי הודעה שאני צריכה לקרוא אותו ולהזיז ספרים אחרים הצידה בגללו. דליה ואני נפגשות פעם בשבוע ולכאורה, היא יכלה לחכות שנתראה, אבל לא. ולא סתם. ספריה של מירה מגן חביבים עלי משכבר. לאחרונה כולנו שיבחנו עד מאד את אחותו של הנגר שכתבה. הפעם, לדעתי, עשתה הסופרת קפיצת מדרגה של יופי בכתיבתה.
"אחר כך, בהוסטל, כשהיינו כבר במיטות אמא אמרה,
שמעת את הברכה של אליקו? הוא יודע שכל החיים יצטרך את אמא שלו, הוא מפחד שהיא תזדקן ותלך פַייפֶן כמוני ולא יהיה מי שידאג לו. כדאי שמישהו יסביר לו שלא כל הזקנות נהיות משוגעות ואלטע-שמאטע כמו הסבתא שלו." עמ' 102. ככה. שורה חדשה באמצע המשפט.
עכשיו: אני, כל מה שאני מספרת לכם פה בַבלוג, זה מהמקום של קוראת ספרים, ולא משהו יותר מקצועי מזה. אבל אהבתי מאד את הצורה שהדברים נכתבו פה, ועל זה אני רוצה לספר לכם. הרגשתי כאילו הסופרת אומרת לנו: שימו לב, יש כאן משהו חשוב. קחו אויר לפני זה. קראו בניחותא, בתשומת לב.
כמובן, יכול להיות שזו איטנרפרטציה שלי בלבד. אולי התכוונה למשהו אחר, אבל ברור לאורך הספר שזה מכוון, וזה מאד מאד מצא חן בעיני. זה מזמין קריאה איטית, מהורהרת, אולי עמוקה יותר.
הסיפור מסופר בקולה של רונה, אחותה של מיכאלה. רונה היא אלכוהוליסטית בגמילה שהונחתה בביתה של מיכאלה ע"י המשטרה, והיא משוכנת בדירה בחצר. מהר מאד מגיעה לשם גם אימן של השתיים, משוחררת מבית משוגעים. כך מקבלת היחידה את הכינוי "ההוסטל". בבית הגדול והמרווח הצמוד גרים מיכאלה, האחות המושלמת, האקדמית, היפה, הנקייה, המוקפדת, המתנהגת בדיוק לפי הספר, עם בעלה הפסיכיאטר המכובד וארבעת ילדיהם, אחד מהם בעל צרכים מיוחדים. יש בין מיכאלה ורונה מעין חוזה שהיא נשארת שם, בהוסטל, בסביבה המגוננת הזו כביכול בתנאי שהיא מתנהגת כמו שצריך, ואינה מתערבת בשום צורה בחיי המשפחה המלכותית, "המושקעת". רונה - יש בה סוג של עקרות רגשית שהיא משמרת בעצמה, תוצאה של ילדות דפוקה וחסכים משכבר. היא משתדלת מאד לתת לדברים לרחף מעליה, להיות נייטראלית ולשדר לעולם החיצון שהיא נונשלנטית כלפיו. לא משנה לה מטוב ועד רע. זהו מבצר מבחירה, שיוצר כלפיה סוג של סקרנות ומשיכה וגם רתיעה. עם זאת, היא מאד קשובה ומתבוננת.
בכל הנוגע לתוכן, נסתפק בזה.
יש בספר המון מילים מיוחדות: רונה עובדת ב"פיצוצקייה". לא פיצוציה ממש אלא משהו יותר קטן ופחות משמעותי.
ויש משפטים יפהפיים:
"ברגע ההוא הייתי קרובה לקום, לחצות את השטיח שבינינו, לבוא אליה ולשבת לידה, על פניו מעשה של קלי קלות, ולאמיתו של דבר, מסע כומתה." עמ' 128
"עצבן אותי שהם לא מספרים לך את האמת, אמרתי לה,
אף על פי שזה לא עיצבן אותי בכלל כי מה אכפת לי מהאמת, אני לא ממחלק המוסר ולא מהוועד של בית הכנסת." עמ' 171
"'כן', מילה בגודל חיפושית, פרת משה רבנו קטנטנה, הָבַרת כלום קצרה ואיזה עבד כי ימלוך ההד שלה, חוזר מהספרים, מהתקרה, מהמדרגות." עמ' 284
"לא התחייבתי על כלום כשנהייתי." עמ' 311
שמעתי מרבים וטובים סופרלטיבים לרוב על הספר הזה, ואני מצטרפת אל כולם.
תעשו לעצמכם טובה. תקראו.
ובבקשה, ספרו לי. כי אשמח מאד לשתף את החוויה הזאת שוב גם דרככם.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה