המקעקע מאושוויץ - הת'ר מוריס

המקעקע מאושוויץ - הת'ר מוריס

Heather Morris - The Tatooist of Auschwitz

מאנגלית: דקלה פרידמן

הוצאת שוקן 2019, 255 עמודים כולל נספחים

סבא שלי, עליו השלום, עבר מבית לבית אצל בני משפחתו בעיר שבה גר בגרמניה, ביקש, התחנן וגם דרש שיעזבו ויברחו משם. איש לא שעה לו. רק הוא ואחותו נותרו מכולם. סבא וסבתא שלי ארזו מעט מיטלטלים ואת בנם בן ה-8 - אבי, ואת ביתם הקטנה יותר, ונדדו, רוב הזמן רגלית, עד שהגיעו לכאן. 

המקעקע מאושוויץ מספר את סיפורו האמיתי של  לאלי אייזנברג סוקולוב, יליד קרומפכי, עיר בסלובקיה. לאלי נשלח לאושוויץ והוצב כַּמקעקע של המספרים על ידיהם של האנשים שהגיעו לשם. תוך עבודתו זו פגש והתאהב בגיטה, שכמעט עד סוף הספר איננו יודעים את שם משפחתה. הזוג מצליח בדרכים עקלקלות לקיים את אהבתם תוך סיכון גדול ושוחד לממונים המפלצתיים שמאיימים על כל צעד שלהם. לאלי מכלכל את צעדיו בתבונה מיוחדת. הוא זוכה לתנאים מועדפים מעט, אף שגם מעל ראשו מתנופפת החרב תדיר. הוא מתחבב על אנשים שעוזרים לו, גם קציני אס אס, ובדרך נס אפילו שורד את מנגלה. הוא מצליח להשיג תכשיטים ואבני חן, וגם כסף, איתם הוא משיג אוכל ותרופות לחבריו במחנה. לא אספר לכם יותר מכך, אבל מכיוון שזה סיפור אמיתי שהתפרסם, אוכל לומר שבסוף ימיהם לאלי וגיטה חיו באוסטרליה, שם גם נכתב הספר, על ידי הת'ר מוריס, סופרת תושבת מלבורן. 

"לאלי מתאמץ למצוא את השאלה הנכונה. הוא בוחר בנושא רגיל. "אולי... תספרי לי איך עבר עלייך היום?"

עכשיו היא מרימה את ראשה ומישירה אליו מבט. "אה, אתה יודע, רגיל. קמתי, אכלתי ארוחת בוקר גדולה, נתתי נשיקה לאמא ולאבא לפני שעליתי על האוטובוס לעבודה. בעבודה היה..-"

"בסדר, בסדר, אני מצטער. שאלה טיפשית."" עמ' 70

"איך זה שאנשים בני גזע מסוים, שמפוזרים בכמה וכמה מדינות שונות נחשבים לגורם מאיים? (ההדגשה במקור) הוא יודע שעד סוף ימיו, בין שיהיו קצרים או ארוכים, לעולם לא יוכל להבין זאת." עמ' 159

רעב ומחלות, חום או קור קיצוני ויחס מזלזל ומשפיל הם נחלת הכלואים במחנה, ובעיקר - פחד תמיר ותמידי. זהו פחד קיומי, יום יומי, משהו מוחשי ופועם. בכל רגע נתון יכול מישהו מהנאצים להחליט להרוג אותך או להתעלל בך ללא סיבה. 

קאטי, בת 93, דודתו של דן, היא ניצולת אושוויץ. אין לה ילדים משלה ואנחנו המשפחה היחידה שלה. יש לה מוטו כזה, שנובע מהאישיות המיוחדת שלה, לפיו היא אדם מאושר, כי יש לה אוכל, גג מעל הראש, לא קר לה ויש כמה אנשים שאוהבים אותה. אבל מדי פעם היא חוזרת ומספרת לנו על מסדרים יומיים שהיו נערכים שם. אנשי האס אס היו מתרגלים את הכלבים במיומנות מיוחדת שפיתחו בהם: היה עליהם לקפוץ על יהודי שנבחר רנדומלית ולשבור את המפרקת שלו. 

מי יכול להישאר שפוי לאחר שנכח בסיטואציות כאלה? לא רבים. 

הספר כתוב כסיפור חיים, לא כספרות גבוהה, אך הוא סוחף וקריא ביותר ומרתק. תסיימו אותו בחטף. 

הרבה כתרים נקשרו לספר הזה ואני מצרפת אחד משלי.