אחרי שהכל נאמר - אן גריפין
Anne Griffin - When All is Said
מאנגלית: רחל פן
הוצאת פן, ידיעות אחרונות, ספרי חמד 2019, 272 עמודים
נסו לדמיין לעצמכם איש מבוגר, אלמן, בן 84, מוריס האניגן שמו, יושב ליד כוס משקה ומספר את חייו. לידו יושבים בנו קֶווין, וגם, ובכן, אני ואתם. מוריס הוא מספר נהדר. הוא מספר כל כך בחן, וסיפור חייו כל כך מעניין ורגיש שאנחנו כולנו מרותקים לדבריו.
במקביל אנחנו שותים איתו משקאות שונים. ומקשיבים. כל משקה מלווה אותנו בדמות מיוחדת מחייו של המספר, וזה מתחיל בילדותו, כבן למשפחת פועלים העובדת בביתה של משפחת אצילים. האצולה מתייחסת אל בני המשפחה של מוריס בהתנשאות וחוסר רגישות קיצוניים והוא בולע את הכאב וההשפלה עד...
טוב. אתם יודעים, אני לא אקח מכם את ההנאה שבגילוי בעצמכם.
כמובן שגם לא אגזול מכם את ההנאה שבהיכרות לעומק עם הדמויות שאנו שותים לכבודן. תכירו את טוני, אחיו הגדול והנהדר של מוריס, המכנה אותו "איש גדול", את מולי הילדה שהיתה מופיעה לפעמים ומלווה את מוריס, את נורין, אחותה של סיידי, איתה נשתה בירה, את קווין הבן העסוק אך האוהב, ולבסוף את סיידי, אשתו ומושא אהבתו הגדולה. איתה נשתה ויסקי מידלטון, המשקה היקר והמשובח ביותר. מטבע אחד, סוברין זהב אדוארד השמיני משנת 1936, יתגלגל לפנינו ויקדם את העלילה, ובכל פעם יפתיע מחדש.
אם חשדתם בי לאחרונה שאני מספרת לכם רק על ספרים כבדים ורציניים, אז זה ספר פחות כבד, יש בו הומור עדין והמון רגעים של הרהור נעים. הוא בשום אופן אינו רדוד או שטחי, אבל בהחלט זורם ומושך לקריאה, כתוב טוב ומהנה עד מאד. האירים האלה, מה אומר לכם, יודעים לכתוב. וזה שכאן הוא אפילו ספר ביכורים של הגברת גריפין. מקווה לקרוא עוד משלה.
כמה דוגמאות:
"המבוכה שלי ריחפה באוויר שבינינו, הקיפה את קנקן התה, את כד החלב ואת קערית הביצים הקשות... עצמתי את העיניים, לגמתי מהתה וטרפתי את הבושה." עמ' 48
"בכל פעם שמישהו מהמשפחה היה בא לראות את הפרי המשונה, שוב נשמע הצחוק של אמא שלי. שכנעתי אנשים לבוא כדי שהיא לא תפסיק. התקרבתי אליה כמה שיכולתי, כדי לטעום ולהרגיש את השמחה שלה." עמ' 50.
"ואז אנחנו שוב מהרהרים בשקט. שמחים במחשבות שלנו על חיי האיכרות ועל כל מה שאנחנו עושים כדי שהבטן של העולם תישאר מלאה, והלבבות וחשבונות הבנק שלנו ירגישו בנוח." עמ' 88
..."אף אחד, אף אחד לא יודע באמת מה זה אובדן עד שמדובר במישהו שאתה אוהב. אהבה מהסוג העמוק שנאחזת לך בעצמות ומתחפרת לך מתחת לציפורניים, שקשה להיפטר ממנה כמו משנים של אדמה דחוסה. וכשהיא איננה... זה כאילו היא נקרעה ממך. ואתה עומד בבשר החשוף, מטפטף דם על כל השטיח המחורבן, חצי אנושי, חצי מת, עם רגל אחת בקבר." עמ' 221
"בדידות, שוב המנוולת הזאת, משאירה את החורבן שלה לנו, בני האנוש." עמ' 247
מציעה לכם בחום: אל תפספסו את הספר הזה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה