לרגל הנסיבות - רוית ראופמן

הוצאת כנרת זמורה דביר, 2019, 319 עמ', נקרא באפליקציית Libby.

הספר הזה הגיע לספרייה וכאילו עבר מעלי, לא ברור לי למה. הוא התחיל לסקרן אותי בין כל הספרים שכספרנית עוברים תחת ידי, כשקבוצת קוראים, שחבריה קוראים בספרייה שלי - התחילה להתעניין בו. ואז גם היתה המלצה מיוחדת וחד משמעית של רַעיָה. אז נרשמתי בתור לקריאה באפליקציה הדיגיטלית. שמתי לב שתוך כדי קריאה אני מרבה להשתמש בסימניות, צילומי מסך והדגשות במקומות שונים בספר. הגיע שלב שבו לא יכולתי לעשות כלום חוץ מלקרוא את הטקסט היפהפה הזה ברצף, בלי לעצור. עכשיו, זה בהחלט לא ספר קליל, והקריאה בו מצריכה ריכוז. אתה מוצא את עצמך מהורהר ונזכר בפינות יקרות מהבית שלך, מהמשפחה שלך, מהמילים ששייכות לבַנֶיהַ, ושמישהו מבחוץ לא יבין. כאן קוראים לזה "שפת האם". 

"שמתי לב שהתגעגעתי לשפת האם שמזמן לא דיברתי בה. שכיף לי לדבר בה איתו." עמ' 185

נוגה גלובר היא פסיכולוגית קלינית, ובהתחלת הספר, אימה הקשישה רותי, מועדת במקלחת (או בלשונה: "משתטחת פרקדן"). נוגה נוסעת אליה מייד, אבל אז היא מקבלת שיחת טלפון המודיעה לה כי מטופלת שלה, אדווה, נערה מסובכת ומורכבת, ניסתה להתאבד. היא מסתובבת בסיבוב פרסה חד ומפספסת את הביקור החשוב מאד אצל אימה. בהמשך יסתבר כמה כבדה האשמה שתגיע בעקבות הבחירה וההחלטה האלה. 

אמה של נוגה, רותי גלובר, היתה ילדה שורדת שואה, שאימה בחרה שלא לשתף אותה בחייה ובמה שעברה בתקופת המלחמה. הסודות המשפחתיים תופחים ומעיקים, אך גם מורחקים מההוויה במשפחה ככל שניתן, גם על ידי הומור משותף. אנחנו יודעים, כי המספרת יודעת-כל מעדכנת אותנו. היא ניצלת תודות לאישה נוצריה, יוליה פפיאק שמה, חסידת אומות עולם. סיפור ההישרדות של רותי הוא הסיפור של חמותה של הסופרת. 

הספר נע בין ילדותה של נוגה בקיבוץ, לבין ילדותה של רותי, ובהמשך גם בגרותה של נוגה, חייה המורכבים, עם משפחתה, אביה הנעדר, אחֵיה (שאחד מהם נפטר בעודו עולל) ואחיותיה, חברותיה מהקיבוץ וחבריה ללימודים, וכן, ואולי במיוחד, רוני, שלא אספר לכם עליו כדי לא לקלקל לכם את החוויה. מדי פעם מגיעים הבזקים אל החדשות, וזה מתעדכן עד היום. "בארץ פרץ מבצע "ענבי זעם" במטרה להשיב את השקט לצפון... ואילו הייתי מרשה לעצמי להיות מרוכזת, ודאי הייתי מזהה שעם בוא השגרה חסרתי את הריגוש המכאיב שבלא לדעת איפה אלי. חסרתי את הציפייה למצוא משהו שאולי נעלם. העומס של התרגילים להגשה היה בשיאו, עונת המבחנים התקרבה, ובמרוץ נגד הזמן היה אפשר לשים לב שהאגרופים שלי קפוצים רוב שעות היממה, השכמות שלי תפוסות, הנשימה שלי אוחזת את הצלעות שמבפנים, והפה שלי אומר דברים שצריך להצטער עליהם." עמ' 159

התגובות של נוגה, המסוכסכת עם עצמה וגם עם אימה הן לא לא-נורמלית. התגובות שלה הן נורמליות "לרגל הנסיבות", כך אומרת חני, שהיא הפסיכולוגית של נוגה ואח"כ גם המנחה שלה בלימודים. אימהּ מעוררת בה רגש אמביוולנטי של אהבה ודחייה. 

 "אז התאפקתי. התאפקתי לא לענות. זה היה חדש, להתאפק. רק אחרי שהתאפקתי, הבנתי שזה חדש. " 250

הישרדות, שיפוט ואשמה, אהבה ותשוקה, אחים, ילדות ובגרות, התכחשות וגם הכחשה, שפת אם, חיים בקיבוץ, שואה. אלה הם חלק מהנושאים שהספר מציג. ויש את רם חולה הנפש, שמאיר את כל האמת. "מה את דואגת, נוגה? מה כבר יכול לקרות שעוד לא קרה?"..."הוא יודע במקרה איפה רוני?" "לא רם, איך אתה תמיד יודע מה לשאול?"" עמ' 149

כמה דברים התחברו אלי אישית בספר הזה. גם בילדותי היו נשמעים בבית ביטויים כמו "הבית של ההורים". סבא וסבתא שלי נקראו "ההורים" ע"י שני הורי. ביטויים נוספים זיהיתי בספר שנאמרו גם בביתי, ושצמחו אולי בקיבוץ שהורי היו ממקימיו. גם  לי יש בן שנושא את שם אחי שאיננו. הניסוח הזה של מה שמרגישים כלפי חברות ילדות, ממש הרגיש לי שלי:

"הדיבור על העבר היה ממכר. הכוח שלו היה סוחף ולא היה אפשר להתנגד לו. חזק יותר משתי הזקנות שכבר החלו מניצות בנו, עושות יד אחת נגדנו ומביסות אותנו ב"מרוץ נגד הזמן" - חברת ילדות שומרת אותך בתוך הזמן. הגוף שלה מסמן לך איך את נראית וכמה השתנית. העור שלה מתקמט גם על הפנים שלך. הבגדים שלבשה בתיכון ובשנות העשרים והשלושים, נזרקו גם מהארון שלך. חברת ילדות היא בת ברית ואשת סוד, שומרת איתך על הזיכרונות במשמורת משותפת. חברת ילדות תמיד תהיה געגוע, גם כשהיא נמצאת." עמ' 270

הספר כתוב בצורה מטפורית (מושג הזמן מקבל נפח משלו, למשל) והשימוש בשפה העברית קסום בעיני ממש. העברית כאן חיה ונושמת, מקשטת את העלילה ומוסיפה נדבכים לבנייתה. זהו ספר שעלילתו מטלטלת ונוקבת, והכתיבה שלו מענגת.

אני מאיצה בכם: קחו אותו אליכם. הוא יהיה שלכם ואיתכם זמן רב אחרי שתסיימו לקרוא בו. אני חושבת שאקרא בו שוב בהקדם.