הלב שלי - אוליבר ת'ורסטינסון

 

Í Hjarta Mínu - Ólíver Þorsteinsson  

מאיסלנדית: שירלי לוי

הוצאת לסה ספרים - שי סנדיק, 2021, 306 עמודים

 עומָר הוא מדריך בגן ילדים - לא ממש גנן, כי לא עבר את ההסמכה הדרושה לכך - כבר 21 שנה. ככלל, הוא מאד לא מעריך את עצמו והוא רוצה לסיים את מה שנראה לו כפארסה מיותרת - חייו. הוא מגדיר אותם  כ"boring as hell". אחיו ואחותו האהובים, מנסים למנוע את התאבדותו ואחיו קובע לו תור אצל פסיכולוגית שהוא מעריך. הפסיכולוגית נותנת לו דף משימות שעליו למלא ולסמן כל משימה שצלח. עם השלמת כל המשימות יתקיים מפגש נוסף ביניהם. 

השם של הספר קצת הרתיע אותי. גם הכריכה האדומה שנראתה לי בתחילה כמו ורדים אדומים. חששתי שמדובר כאן באיזה שמאלץ מהסוג הנמוך. אבל זה לא. ממש לא. מול אלה עמדה בגאון האזהרה המקסימה בתחילת הספר, וידעתי שהגעתי למקום טוב. 

קוראים קבועים בבלוג שלי יודעים שכשאני נכנסת לספר שמעניין אותי אני בדרך כלל מחפשת מה ואיך כתבו עליו בעולם. לפעמים זה מתכתב עם מה שאני חושבת ולפעמים לא. באופן מפתיע, הספר הזה יצא כנראה רק כאן מלבד ארץ המוצא שלו - איסלנד - בהוצאה עצמית של המחבר. הקשבתי לשיחה באיסלנדית עם אוליבר ת'ורסטינסון (כתוביות בעברית. מזל שזה מעניין, כי באמת, לא קל להאזין לשפה הכל כך לא מוכרת הזו.) זה נותן תמונה על הסופר, שחייו מתוארים כאן בספר הזה.

לחמותי המנוחה היתה חברה משוודיה, איבוי שמה, שהיתה מתארחת אצלה בירושלים אחת לשנתיים - שלוש לכמה ימים. אישה נעימה ומרתקת. פגשתי אותה שם לפעמים ופעם דיברנו על כך שבשוודיה אחוז ההתאבדויות גדול במיוחד, וכנראה שהסיבה העיקרית היא שעות החשיכה הרבות שם. זה מוביל כנראה את האנשים שם לאיזו שהיא אפלה נפשית פנימית. בכל פעם שהתחלתי תורנות בער"ן, כמה שנים לאחר מכן, חששתי מהיכולת שלי לקיים שיח טוב בשיחה אובדנית, לא ידעתי אם אוכל לתת מענה מתאים לכאב התהומי שהפונה נמצא בו. הסופר מדבר על רצונו למות, כותב מתוך לב המאפליה שבו, מספר את זה לאנשים רבים, מתאר את מה שמתרחש בלבו, הוא גם קונה כדור סגול הממתין לו ליום פקודה, אם וכאשר. בעבר גם היה פוגע בעצמו לעיתים מזומנות. הוא מרגיש תמיד כי אינו ראוי לאהבה וכל רגש אוהד או ביטוי של קרבה נתקלים אצלו בהתנגדות, בהתכנסות אל עצמו או בבריחה מהסצינה. 

 

לעומר יש חבר מיוחד, אדי, שמציץ אליו כל בוקר דרך חלון השירותים כשהוא משתין שם והם מנהלים שיחה קלה. הם נפגשים לעיתים ואף יוצאים לשתות ביחד. עניין השתייה בספר מאד נרחב. עומר מכיל בקרבו כמויות אדירות של אלכוהול כמעט בכל רגע נתון. מפגש אחד קורה לו כשהוא יוצא מפאב ופוגש את ת'ור שעומד בחוץ ובוכה לאחר שיצא מהארון מול הוריו, וההתוודות שלו נתקלה בהתנגדות מכאיבה מצד אביו. הקטע הזה הפתיע אותי. נראה לי מוזר שמי שסובל מפוביה חברתית דיכאון וחרדה, יפנה למישהו זר, יארח אותו בביתו ואף יפַנה עבורו את מיטתו. מכיוון שמדובר בחייו של המחבר, זה כנראה אמיתי.  הדמות של ת'ור, בכל אופן, נשאה חן בעיני במיוחד. 

מה שמייחד את ספר הזה בעיני הוא שלמרות שהוא דן ברצונו של אדם למות, הוא מסופר בהומור. האינטראקציה החברתית, במיוחד לאור בעיותיו הנפשיות של המחבר, מתקיימת ואז מופרעת, בדרך כלל על ידו. הספר כתוב בגוף ראשון בלשון יום יומית, לעיתים בוטה. המספר מדבר אל הקורא, לפעמים צועק (זה כתוב באותיות מודגשות ומוגדלות), וגם מטיח את אגרופו בקיר לפעמים. אנחנו נמצאים שם ושומעים את הקולות ורואים את התמונה מבפנים. הספר מעוטר לכל אורכו במוסיקה. מוזכרים שמות שירים שחלקם מאד אהובים עלי, וגם זה, מן הסתם, תרם להנאה מהספר.  

באחד הדפים האחרונים מופיע השיר הנהדר Oh, It`s such a perfect day, מה דעתכם? יום מושלם לְמַה? 

מתופף אחר - ויליאם מלווין קלי

A Different Drummer by William Melvin Kelly

מאנגלית: רעות בן יעקב

הוצאת הכורסא 2021, 239 עמודים

"אם אין אדם צועד בקצב אחד יחד עם חבריו ייתכן כי סיבת-הדבר היא שאוזנו כרויה למתופף אחר. טוב-טוב לו לאדם שיהא צועד לקול המנגינה שהוא שומע, אם קצובה ואם פזורה." הציטוט הזה הוא של הנרי דיוויד תורו מתוך ספרו "וולדן", והוא מופיע בתחילת הספר. 

עלילתו של הספר, שיצא במקור באנגלית בשנת 1962, מתחילה מאחר צהריים אחד ביוני 1957 שֶבּוֹ טאקר קאליבן, בעל חוה שחור - וצאצאו של מנהיג אפריקאי ענק שנרכש כעבד - זורה מלח על השדה שלו, יורה והורג את הסוס והפרה שלו, שורף את ביתו ואף גודע את העץ המיתולוגי שבחצר, ויוצא עם אשתו ההרה ובנו התינוק מסאטון, העיר שבה הם גרים - לצפון. טאקר הוא שכיר במשפחת וילסון העשירה, ממנה קנה את השטח שלו. קאליבן האפריקאי וּוִילסון הלבן הם אבות המשפחות המניעות את הסיפור כאן. ה"פרלמנט" הלבן של סאטון, הכולל את החנווני, את מר הארפר (שהוא מעין מנהיג היושב על כסא גלגלים), כמה בעלי חוות ואף ילד קטן הנקרא בפי כל מיסטר לילנד, עומדים משתוממים ותוהים: מה גרם לו, לשחור הזה, לעשות את המעשה שעשה. כי השחורים אמנם עשו כאן מעשה, אבל מי שמתמודד איתו, מי שמביא גם לסוף הקשה של הסיפור הם הלבנים, וזוהי נקודת המבט של הספר.

בעקבות עזיבתו של טאקר מתחילה נהירה המונית של שחורים צפונה. הם אורזים מזוודות, לוקחים רק את החפצים היקרים להם ביותר, נוטשים את בתיהם על תכולתם האחרת ועוזבים את המקום. איש מבין הלבנים אינו מבין מה גרם למרד הזה, גם לא אלה המאמינים בשוויון בין שחורים ללבנים, גם מי שיודע שאסור לקרוא לאפרו-אמריקאים "כושי". 

עכשיו עולה השאלה איך יסתדרו הלבנים כאן בלי השחורים? האם יבינו מה גרם לשחורים לעזוב במין זרם מתמשך כזה? ולבסוף, איך יפעלו עם מה שיסתבר להם, כשיגיע כומר שחור לביקור. 

""אני חושב שהוא התכוון שנגזל ממנו משהו, אבל שהוא אף פעם אפילו לא ידע שמה שנגזל ממנו היה שלו. אתה מבין?" הילד שיער שקרוב לוודאי פניו משקפות את מחשבותיו. "לא, אני לא חושב שאתה מבין. לא, טוב, אין לזה חשיבות בשבילך כרגע, מיסטר לילנד; כשתגדל תבין."" עמ' 84

"כל אחד, כל אחד יכול להשתחרר מכבליו. האומץ הזה, לא משנה כמה עמוק הוא חבוי, מחכה תמיד שיזמנו אותו. כל מה שנחוץ הוא השידול הנכון, הקול הנכון שישדל אותו, ואז הוא יצוץ וישאג כמו נמר." עמ' 179

זהו רומן פוליפוני, והוא מסופר בכמה קולות של גברים, אחד של אשה וגם  אחד של ילד. הוא מאד מעורר מחשבה - על גזענות ושונות חברתית, עכשיו כמו אז וכמו תמיד, בעצם. ובעיקר, הוא כתוב כל כך טוב, סוחף ומעניין, שסיימתי אותו תוך יום וחצי בערך. אבל אתם יודעים, הוא מסוג הספרים שנשארים ואינם נשכחים. לא הייתי מגיעה אל הספר הזה אלמלא הוחלט בהוצאת הכורסא לתת לו במה מחודשת השנה, ואני מציעה לכם, אולי אפילו מאיצה בכם - קחו אותו אליכם וקראו. אני בוודאי אשוב אליו.

  

   

    

 

 

שָאגִי בֵּיין - דאגלס סטיוארט

 

Shuggie Bain by Douglas Stuart

מאנגלית: שי סנדיק

הוצאת לסה 2021, 616 עמודים כולל תודות ואחרית דבר מאת אנשיל פפר

שתי הכריכות שתראו למטה, שהודפסו בהוצאות בחו"ל של הספר הזה מקסימות בעיני, אבל זו של הוצאת לסה, הזמינה אותי לפני כן, והיא נולדה באדיבותה של צופיה הרבנד. ראיתי את התמונה בדף ההוצאה עוד לפני שהספר הודפס ונשביתי ביופי העגמומי שלה. לאחר קריאת הספר, הילד שבתמונה נראה לי בורח, מתפורר, וזה התאים לי. אפילו יותר.

היו שהזהירו אותי מקריאת הספר. הוא עצוב ומדכא מאד, אמרו לי, ואמנם, בקטעים רבים חיפשתי נחמה. לפעמים הסתכלתי עליו, אל מקומו שליד המיטה וניסיתי להתנגד לו, לדחות את הקריאה, אבל משלקחתי אותו לידי שוב לא יכולתי לעזוב.

שאגי ביין הוא ילד צעיר. מיגדרו לא ברור לו לגמרי אבל סביבתו תייגה אותו מן הרגע הראשון ובמלוא האכזריות. אימו, אגנס, היא אלכוהוליסטית כבדה. לא תמיד היא בהכרה, ובוודאי שברוב המקרים אינה משמשת כאם אחראית לו, גם לא לאחיו ולאחותו הגדולים ממנו. אגנס מנסה בכל כוחה להיראות טוב, יותר מטוב אפילו, היא עושה כל דבר שנראה לה שעשוי להציג אותה לסביבה כמישהי אצילה ממעמד גבוה. היא משקיעה בשיניים תותבות, איפור ולבוש כמו יוקרתי. אך האלכוהול מבצבץ מהר מאוד ממחבואו ונחשף לעיני הסובבים אותה. אגנס היתה נשואה בעבר לקתולי כמוה, שהיה מסודר ואמין, ושני ילדיה הגדולים נולדו מנישואיה לו. היא עזבה אותו לטובת שָאג, נהג מונית פרוטסטנטי ורודף שמלות, שהוליד איתה את שאגי. הם עוברים לעיירת כורים ליד גלזגו, שהמכרה נסגר בה וכל התושבים מובטלים. תושבי העיירה מכירים מבפנים את רעת האלכוהול, וחושפים את עקב אכילס של אגנס מהר מאד. מיד עם הגיעם לעיירה שאג נוטש אותם, שלושת ילדיה של אגנס מנסים לטפל בה ולשמור עליה, ואחד על השני. הם גם מנסים לגונן על שאגי הקטן אך בהמשך נוטשת אחותו של שאגי, ולבסוף גם מָגִינו היחיד, ליק (אלכסנדר) אחיו. 

שאגי של תחילת הספר הוא ילד בן חמש. הוא מרגיש צורך להגן על אימו הלא מתפקדת, הנתונה למצבי רוח קיצוניים וקשים, ולטפל בה. הוא זה שאחראי להביא את הקצבה למובטלים שאימו זכאית לה ולערוך את הקניות עבורם. הוא חווה השפלות מכל עבריו, על שונותו המינית, על אימו המנסה בכל כוחה להיות מי שאינה, והוא משתדל לדאוג לאגנס ככל יכולתו. אנחנו מלווים את שאגי בחייו עד ההתבגרות שלו, בעידן של אשת הברזל מרגרט תאצ'ר, שהבריאה את הכלכלה של בריטניה על ידי שגשוג של הבנקים, אך גם ע"י דלדול התעשייה, מה שגרם להגברת האבטלה. אנו חווים עם שאגי את מלוא העליבות של סביבתו הענייה, המלוכלכת, השורדת בין הפחים והזבל. הוא אדיב ומדבר בנימוס. גם על כך הוא חוטף. 

למרות הקושי בכניסה לעולמו של שאגי, התחושה בקריאה היא של סקרנות ודחיפות לקרוא עוד ועוד. אולי זה בזכות הכתיבה, שלמרות שהיא מסופרת בגוף שלישי, התחושה היא של מעין אוטוביוגרפיה קשה, של סיפור שהקורא הנכנס אל עובי הקורה בו, מרגיש חלק מחייו של הגיבור; רואה גם את אימו, גם כשהיא נקייה לשנה, (ומתפלל שזה יחזיק מעמד למרות הסיכוי הקלוש מאד שזה יקרה), וגם במלוא עליבותה. 

מאד ממליצה על הספר הזה. הוא סוחף ומרתק. אל תתנו לו לחמוק מבין ידיכם, למרות הסיפור הקשה. הוא זכה בפרס בוקר של 2020, ותראו שגם אתם תסכימו שהוא ראוי לפרס. באחרית דבר מסביר אנשיל פפר:

"תוחלת החיים בגלזגו היא הנמוכה בבריטניה, בפער ניכר. מי שנולדו בשנות החמישים והשישים אל עיר ששכנה תחת ענן תמידי של פיח ואפר פחם, חוו על בשרם את אובדן התוחלת וההזנחה של שנות השבעים והשמונים והתנחמו באלכוהול ובסמים, לא האריכו ימים אל המאה העשרים ואחת." עמ' 616

"אגנס הסתובבה כאילו רקדה עם בן-זוג דמיוני. "תזיז את התחת הקטן שלך," קראה בקול רם מדי וקולה הדהד מבתי הכורים." עמ' 376

""בואי נבטיח להיות חדשים לגמרי. בואי פשוט נבטיח להיות רגילים," התפלל בעודם אוחזים ידיים כמו זוג צעיר." עמ' 532