מתופף אחר - ויליאם מלווין קלי

A Different Drummer by William Melvin Kelly

מאנגלית: רעות בן יעקב

הוצאת הכורסא 2021, 239 עמודים

"אם אין אדם צועד בקצב אחד יחד עם חבריו ייתכן כי סיבת-הדבר היא שאוזנו כרויה למתופף אחר. טוב-טוב לו לאדם שיהא צועד לקול המנגינה שהוא שומע, אם קצובה ואם פזורה." הציטוט הזה הוא של הנרי דיוויד תורו מתוך ספרו "וולדן", והוא מופיע בתחילת הספר. 

עלילתו של הספר, שיצא במקור באנגלית בשנת 1962, מתחילה מאחר צהריים אחד ביוני 1957 שֶבּוֹ טאקר קאליבן, בעל חוה שחור - וצאצאו של מנהיג אפריקאי ענק שנרכש כעבד - זורה מלח על השדה שלו, יורה והורג את הסוס והפרה שלו, שורף את ביתו ואף גודע את העץ המיתולוגי שבחצר, ויוצא עם אשתו ההרה ובנו התינוק מסאטון, העיר שבה הם גרים - לצפון. טאקר הוא שכיר במשפחת וילסון העשירה, ממנה קנה את השטח שלו. קאליבן האפריקאי וּוִילסון הלבן הם אבות המשפחות המניעות את הסיפור כאן. ה"פרלמנט" הלבן של סאטון, הכולל את החנווני, את מר הארפר (שהוא מעין מנהיג היושב על כסא גלגלים), כמה בעלי חוות ואף ילד קטן הנקרא בפי כל מיסטר לילנד, עומדים משתוממים ותוהים: מה גרם לו, לשחור הזה, לעשות את המעשה שעשה. כי השחורים אמנם עשו כאן מעשה, אבל מי שמתמודד איתו, מי שמביא גם לסוף הקשה של הסיפור הם הלבנים, וזוהי נקודת המבט של הספר.

בעקבות עזיבתו של טאקר מתחילה נהירה המונית של שחורים צפונה. הם אורזים מזוודות, לוקחים רק את החפצים היקרים להם ביותר, נוטשים את בתיהם על תכולתם האחרת ועוזבים את המקום. איש מבין הלבנים אינו מבין מה גרם למרד הזה, גם לא אלה המאמינים בשוויון בין שחורים ללבנים, גם מי שיודע שאסור לקרוא לאפרו-אמריקאים "כושי". 

עכשיו עולה השאלה איך יסתדרו הלבנים כאן בלי השחורים? האם יבינו מה גרם לשחורים לעזוב במין זרם מתמשך כזה? ולבסוף, איך יפעלו עם מה שיסתבר להם, כשיגיע כומר שחור לביקור. 

""אני חושב שהוא התכוון שנגזל ממנו משהו, אבל שהוא אף פעם אפילו לא ידע שמה שנגזל ממנו היה שלו. אתה מבין?" הילד שיער שקרוב לוודאי פניו משקפות את מחשבותיו. "לא, אני לא חושב שאתה מבין. לא, טוב, אין לזה חשיבות בשבילך כרגע, מיסטר לילנד; כשתגדל תבין."" עמ' 84

"כל אחד, כל אחד יכול להשתחרר מכבליו. האומץ הזה, לא משנה כמה עמוק הוא חבוי, מחכה תמיד שיזמנו אותו. כל מה שנחוץ הוא השידול הנכון, הקול הנכון שישדל אותו, ואז הוא יצוץ וישאג כמו נמר." עמ' 179

זהו רומן פוליפוני, והוא מסופר בכמה קולות של גברים, אחד של אשה וגם  אחד של ילד. הוא מאד מעורר מחשבה - על גזענות ושונות חברתית, עכשיו כמו אז וכמו תמיד, בעצם. ובעיקר, הוא כתוב כל כך טוב, סוחף ומעניין, שסיימתי אותו תוך יום וחצי בערך. אבל אתם יודעים, הוא מסוג הספרים שנשארים ואינם נשכחים. לא הייתי מגיעה אל הספר הזה אלמלא הוחלט בהוצאת הכורסא לתת לו במה מחודשת השנה, ואני מציעה לכם, אולי אפילו מאיצה בכם - קחו אותו אליכם וקראו. אני בוודאי אשוב אליו.