아몬드 (양장) - 제10회 창비 청소년문학상 수상작
מקוריאנית: ענת חיינה
הוצאת הכורסא 2021, 233 עמודים
"לכל אחד יש בראש שני שקדים... הם נקראים "אמיגדלה" [corpus amygdaloideum*]... כשמגיע גירוי חיצוני, נדלק באמיגדלה אור אדום. לפי סוג הגירוי אתה מרגיש פחד או מצב רוח רע או תחושת חיבה או סלידה. אבל בשקדים שאצלי בראש יש כנראה איזו תקלה. כשמגיע גירוי חיצוני, האור האדום לא נדלק בעצם. לכן אני לא כל כך מבין למה אנשים אחרים צוחקים או בוכים. שמחה, עצב, אהבה ופחד, כולם עמומים עבורי." עמ' 25
בספר הזה מצאתי כמה דברים שאני אוהבת בספרים: הוא מביא אלי עולמות לא מוכרים; הוא דן בדמויות לא רגילות, שבורות משהו, מה שגיא עד של הרימון 7 (ועוד ספרים שווים מאד) קוראת "פרומות"; והוא מדבר גם אל מבוגרים צעירים, (YA); הכתיבה בספר מיוחדת, מאפשרת מרחב לחשיבה (צריך את זה); ולבסוף, יש גם חנות ספרים פה.
אני, ידידיי, לא צריכה יותר מזה.
בתחילת הספר מופיעה הדמות הראשית, נער צעיר ששמו יון-ג'ה שאינו מסוגל לבטא רגשות בצורה המובנת לאנשים סביבו. הוא אינו חש ברגש וההבעה שלו מקובעת. אנשים סביבו אינם מבינים את ההתנהלות שלו, ומייחסים לו תכונות רובוטיות. הילדים בזים לו ומתעללים בו. הוא יודע ומצפה לזה אך אינו נמנע מלהיות בסביבתם, וכמובן, אינו מגיב. יום אחד הוא נחשף למעשה בריונות כלפי אימו וסבתו שהן משפחתו כולה. הוא אינו מגיב. סבתו מתה ואימו מאושפזת בבית חולים ללא הכרה לחודשים ושנים. יון-ג'ה אינו מניד עפעף כשהבריונים תוקפים אותן.
הייתי צריכה אויר פה. מנסה להבין את הכאב העלום הזה של יון-ג'ה. האם הוא לא חש בו? האם הוא חש בו אבל לא מסוגל להראות או לפעול? איך נראית לאנשים שבסביבתו התסמונת הזו, שאגב נקראת אלקסיתימיה [Alexithymia*], שהיא נכות רגשית הגורמת בד"כ לקושי גדול ביצירת יחסים בינאישיים. איך זה גורם לנו להרגיש ואיך ניתן להבין את זה אם לא מכירים את הילד ואת התופעה? והאם ניתן לרכוש ולהפנים הבעות ותגובות המקובלות על ידי החברה?
הוא חוזר לשגרה המושכלת שלו, ומתחיל לעבוד בחנות לספרים משומשים של אימו. ילד חדש מגיע לכיתתו, גון שמו, ילד כעוס וזועם וגם אלים, כלפיו וכלפי חברי הכיתה האחרים. כאן, במפתיע, בתאור רגיש ועדין נבנית חברות מיוחדת ולי פרח פרח אדום וצועק בלב.
הספר מתחיל בצורה אינפורמטיבית משהו. חשתי כאילו הסופרת מנסה להראות לנו משהו מתוך הדמות, איך זה בדיוק נראה כשמישהו מציג פני פוקר גם כשעולמו גועש. מהר מאד מתרחש מפנה, כשגון מתוודע אל יון-ג'ה, והשכן, ד"ר שים, מכיל אותו ומעשיר אותו בעדינות, בלי להעיק. בהמשך תיכנס גם ילדה לתמונה. האם ייתכן שיהיה פה סיפור אהבה?
העלילה תופסת תאוצה ומתח. עכשיו נלכדנו וזהו. עד הסוף.
"סבתא אמרה פעם שצפיפות האוכלוסין בחנות ספרים היא גבוהה במיוחד, כי החנות מאוכלסת בעשרות אלפי סופרים, חיים ומתים. ולמרות זאת הספרים שקטים. הם מתים עד שפותחים אותם, ואז שופכים את הסיפורים שבתוכם. אבל בעדינות, בדיוק במידה שאני צריך." עמ' 120
תראו את הכריכות האלה. מה דעתכם? נראה שזו שלנו נעשתה בחמלה רבה.
הסינית והפיליפינית שלמטה - אותן אהבתי במיוחד.
* באדיבות ויקיפדיה.
