שקד - סון וון-פיונג

 

아몬드 (양장) - 제10회 창비 청소년문학상 수상작

מקוריאנית: ענת חיינה

הוצאת הכורסא 2021, 233 עמודים

"לכל אחד יש בראש שני שקדים... הם נקראים "אמיגדלה" [corpus amygdaloideum*]... כשמגיע גירוי חיצוני, נדלק באמיגדלה אור אדום. לפי סוג הגירוי אתה מרגיש פחד או מצב רוח רע או תחושת חיבה או סלידה. אבל בשקדים שאצלי בראש יש כנראה איזו תקלה. כשמגיע גירוי חיצוני, האור האדום לא נדלק בעצם. לכן אני לא כל כך מבין למה אנשים אחרים צוחקים או בוכים. שמחה, עצב, אהבה ופחד, כולם עמומים עבורי." עמ' 25

בספר הזה מצאתי כמה דברים שאני אוהבת בספרים: הוא מביא אלי עולמות לא מוכרים; הוא דן בדמויות לא רגילות, שבורות משהו, מה שגיא עד של הרימון 7 (ועוד ספרים שווים מאד) קוראת "פרומות"; והוא מדבר גם אל מבוגרים צעירים, (YA); הכתיבה בספר מיוחדת, מאפשרת מרחב לחשיבה (צריך את זה); ולבסוף, יש גם חנות ספרים פה. 

אני, ידידיי, לא צריכה יותר מזה. 

בתחילת הספר מופיעה הדמות הראשית, נער צעיר ששמו יון-ג'ה שאינו מסוגל לבטא רגשות בצורה המובנת לאנשים סביבו. הוא אינו חש ברגש וההבעה שלו מקובעת. אנשים סביבו אינם מבינים את ההתנהלות שלו, ומייחסים לו תכונות רובוטיות. הילדים בזים לו ומתעללים בו. הוא יודע ומצפה לזה אך אינו נמנע מלהיות בסביבתם, וכמובן, אינו מגיב. יום אחד הוא נחשף למעשה בריונות כלפי אימו וסבתו שהן משפחתו כולה. הוא אינו מגיב. סבתו מתה ואימו מאושפזת בבית חולים ללא הכרה לחודשים ושנים. יון-ג'ה אינו מניד עפעף כשהבריונים תוקפים אותן. 

הייתי צריכה אויר פה. מנסה להבין את הכאב העלום הזה של יון-ג'ה. האם הוא לא חש בו? האם הוא חש בו אבל לא מסוגל להראות או לפעול? איך נראית לאנשים שבסביבתו התסמונת הזו, שאגב נקראת אלקסיתימיה [Alexithymia*], שהיא נכות רגשית הגורמת בד"כ לקושי גדול ביצירת יחסים בינאישיים. איך זה גורם לנו להרגיש ואיך ניתן להבין את זה אם לא מכירים את הילד ואת התופעה? והאם ניתן לרכוש ולהפנים הבעות ותגובות המקובלות על ידי החברה?

הוא חוזר לשגרה המושכלת שלו, ומתחיל לעבוד בחנות לספרים משומשים של אימו. ילד חדש מגיע לכיתתו, גון שמו, ילד כעוס וזועם וגם אלים, כלפיו וכלפי חברי הכיתה האחרים. כאן, במפתיע, בתאור רגיש ועדין נבנית חברות מיוחדת ולי פרח פרח אדום וצועק בלב. 

הספר מתחיל בצורה אינפורמטיבית משהו. חשתי כאילו הסופרת מנסה להראות לנו משהו מתוך הדמות, איך זה בדיוק נראה כשמישהו מציג פני פוקר גם כשעולמו גועש. מהר מאד מתרחש מפנה, כשגון מתוודע אל יון-ג'ה, והשכן, ד"ר שים, מכיל אותו ומעשיר אותו בעדינות, בלי להעיק. בהמשך תיכנס גם ילדה לתמונה. האם ייתכן שיהיה פה סיפור אהבה?

העלילה תופסת תאוצה ומתח. עכשיו נלכדנו וזהו. עד הסוף. 

"סבתא אמרה פעם שצפיפות האוכלוסין בחנות ספרים היא גבוהה במיוחד, כי החנות מאוכלסת בעשרות אלפי סופרים, חיים ומתים. ולמרות זאת הספרים שקטים. הם מתים עד שפותחים אותם, ואז שופכים את הסיפורים שבתוכם. אבל בעדינות, בדיוק במידה שאני צריך." עמ' 120

תראו את הכריכות האלה. מה דעתכם? נראה שזו שלנו נעשתה בחמלה רבה.

הסינית והפיליפינית שלמטה - אותן אהבתי במיוחד.

    

  

    

  

* באדיבות ויקיפדיה. 

זוּלֵיכָה פוקחת עיניים - גוּזֶל יָכִינָה

 

Зулейха́ открывает глаза - Guzel Iakhina

מרוסית: חמוטל בר-יוסף

הוצאת כרמל 2020, 488 עמודים כולל מילון מקומות וביטויים

זהו סיפור של מסע, של הישרדות, של מהפכה אזרחית, ושל התמודדות אנשים מול ביורוקרטיה נלהבת וקיצונית. הסיפור מתרחש בין 1930-1946. הוא מתחיל ביולבש, כפר מוסלמי טטארי, ומסתיים בסולמק, כפר סיבירי שבו גרים בני לאומים שונים.

אספר לכם ממקום אישי: אבי היה ממקימיו של קיבוץ וסוציאליסט נלהב. כשהיינו ילדים הוא נהג לספר לנו בזעזוע על כך שקיבוצים מסוימים ובתוכם משפחות שלמות, התפרקו בגלל הבדלים אידיאולוגיים. הוא תיאר את זה כמשהו טרגי, אבל היה איזה שהוא ניצוץ של הערכה בעיניו. נזכרתי בזה כי בספר הזה האידיאולוגיה גורמת לאנשים לעשות דברים איומים. ולא רק היא. גם הפחד עובד פה. בקיבוצים ההם הרעיון היה נשגב וחשוב יותר מכל. היום יש חיבור מחודש בחלק מהם ואפילו זיווגים משני המחנות נולדו לאחרונה. כאן בספר, החשיבה לא תמיד נקייה משיקולים שאינם קשורים לרעיון, וזרקור סרקסטי מאיר פה ושם את הסצנות. 

בתחילת הספר אנחנו מתוודעים אל זוּלֵיכָה, מוסלמית טטרית ירוקת עיניים כשהיא בת שלושים. היא נישאה למורטזה, כשהיתה בת 15 והוא מבוגר ממנה ב-30 שנה. לחמותה, המכונה במהלך הספר לא פעם "המכשפה" היא משמשת כשפחה חרופה. שניהם מרבים להתעלל בה ולהשפיל אותה, גם משום רשעות הטבועה באופיים וגם כעונש על שלא ילדה בן לבעלה לאחר שארבע הבנות שילדה לו נפטרו בזו אחר זו זמן קצר לאחר לידתן. 

במסגרת הַלאָמַת החוות החקלאיות קרה מה שחששו ממנו בכפר. החיילים הגיעו ובעלה, שניסה להתנגד עם קלשון, נהרג ע"י איגנטוב, מפקד הכח. האיכרים המנושלים מפונים מן הכפר ויוצאים למסע אל סיביר הרחוקה, גם לצורך חינוך מחדש ברוח המהפכה. לא כולם יגיעו בשלום, כמובן. חלק מהמפונים לא שרדו את הדרך, חלקם טובעים, אחרים מתים ברעב ובקור. אנחנו מתוודעים אל כמה מהשורדים, אחד מהם רופא גניקולוג, אחד צייר מפורסם, אחד בוטניקאי מוכשר, ויש גם את האיש הקטן, הרמאי, המלשן שמוכן לדרוך על גוויות אם זה משרת את תועלתו האישית. לכל אחד מאלה יש דרך התמודדות מיוחדת משלו שמעשירה את העלילה ומרחיבה את היריעה. בדרך מסתבר שהבן שמורטזה ייחל לו צומח לו ברחמה של זוליכה. איגנטוב המפקד מלווה אותם כשנפשו חצויה בין רצונו לשלוט במפונים ולשמור על האידיאל המהפכני, לבין חמלתו על צאן מרעיתו. הוא גם אינו אדיש לעיניה הירוקות של זוליכה היפה.

"איגנטוב לא הבין איך אפשר לאהוב אישה. לאהוב אפשר דברים נשגבים: את המהפכה, את המפלגה, את הארץ שלך. אבל אישה?" עמ' 93

"איגנטוב רצה להוריד את הדבר הזה, שכולו אנטי-מהפכנות, אבל כשראה את מבטיהם המתחננים של האיכרים ויתר. הוא היה מעדיף שהגולגלות הללו יפחידו ויגרשו את המחלות." עמ' 292

הספר עב הכרס הזה מכיל אין סוף בתוכו. למדתי המון, ובדרך מרתקת. חשבתי על ההתלבטות בין ערכים מסוימים שיש ביניהם התנגשות או אפילו סתירה. דרך החתחתים - הפיזית והנפשית - שהלכו בה המגורשים גיבורי הספר המיוחד הזה, שימרה את המתח והעניין לכל אורך הספר. גם מנהיגותו המשתנה בין קשיחות לרוך של המפקד בשל קשיי הדרך וההישרדות במחנה, ותגובותיו להם ריתקו אותי וגרמו לי להרהר על מפקדים, מנהלים ומובילים חברתיים ודרך התמודדותם ותפקודיהם. זה מעניין, תראו, מצד אחד כל כך זר ומצד אחר כל כך כמונו. 

"זוליכה עצמה היא חברה מלאה באיגוד הציידים, אבל היא רשומה לעבודה בחצי משרה במרפאה. כך יצא שהיא לא בן אדם אחד אלא אחד וחצי. לייבה הסביר: היא צריכה להיות רשומה כעובדת במקום רשמי בעונת הקיץ. אבל המתימטיקה הביורוקרטית לא מטרידה אותה. צריך אז צריך." עמ' 369

שני חלקים בספר הזה - האחד, הוא הדרך מהכפר הטטארי אל יערות הטייגה בסיביר המושלגת והשני, לאחר שהגיעו לנקודה שבה הקימו את הכפר החדש, ואז, ההישרדות בו מול איתני הטבע הקשים, הרעב, המחלות וחוסר הידיעה. זוהי לא ביוגרפיה, אבל הסיפור מסתמך על סיפור חייה האמיתי של סבתה של הסופרת ואחרים. גם הכפר, שזכה לַשֵם סמרוק, מבוסס על כפר פועלים קיים השוכן ביער לחופו של נהר האנגרה.

 

דמותה של זוליכה, על התלבטויותיה ותפיסת עולמה המשתנה, מובילים את העלילה המתפתחת בצורה מעניינת ביותר. אימהותה של זוליכה לבנה יוסוף תופסת מקום חשוב בעלילה. הצורך שלה להגן עליו מרעב וסכנות מביא אותה למעשי קיצון שלא ייאמנו. 

"במשך כל חייה זוליכה לא הוציאה מפיה את המילה "אני" פעמים כה רבות כמו בחודש המאסר. הצניעות היא כל כבודה של אישה, ולכן לא יאה לאישה הגונה לומר "אני" ללא סיבה. הלשון הטטרית אפילו בנויה כך, שאפשר לחיות כל החיים בלי לומר אף פעם אחת "אני"." עמ' 150

הספר זכה לביקורות אוהדות ולפרסים ספרותיים חשובים מאד בעולם. הוא הועלה כמחזה וגם שם זכה לשבחים רבים. סידרת טלוויזיה שנעשתה עליו בשנת 2015 זכתה גם היא לביקורות נלהבות. דווקא בקֶרֶב הטטארים הרומן זכה לביקורת צוננת. שנאמר: אין נביא בעירו. 

מבחינתי זהו רומן חשוב ומרתק, שלגמרי פקח גם את עיני שלי. מאד ממליצה.