גבר אישה ציפור
איריס אליה כהן
הוצאת ידיעות אחרונות ספרי חמד 315 עמודים
הספר הזה נראה עכשיו כמו מניפה. הוא מלא בסימניות של מקומות בו שאני רוצה לשוב אליהם, בעיקר מפני שיש בהם אבני חן מילוליות שארצה לקחת אלי למשמרת. הכתיבה כאן היא פיוטית ובוטה כאחד. הצרוף הזה מכה בך ברוך ובעוז בו זמנית וזה מיוחד מאד בעיני.
לפני כמה שנים חלמתי על עופר. הוא הגיע אלי שכוב על מיטה-אלונקה כזאת, והיה בלי פנים. אמא שלי משכה אותו מהמיטה וכאילו הצילה אותו. הוא הסתכל עלי ממרום גובהו, חייך אלי בחיוך הטוב הזה שהיה לו תמיד, ואמר לי, "את רואה, חזרתי, אני אבוא מידי פעם". לפעמים השִיבה של איש אהוב שנעלם מחיינו מלווה בציפור. לפעמים לא. אבל הם מבליחים אלינו גם כשאינם. והציפורים... גם?
אבל הסיפור הוא לא על זה. אם כי, זה חלק לא קטן ממנו. זהו סיפור על ילדה-אשה-ואם - דליה, הגיבורה, ועל גבר - יואל. הם מכירים זה את זה - שני ילדים שחומים מהכפר - כבר בגן הילדים, כשיואל מגיע לגן לאחר תחילת השנה ודליה מזהה בו משהו שמחבר אותה אליו בקשר סימביוטי. הם נאלצים להיפרד בגלל מעבר דירה של משפחתו של יואל ונפגשים שוב בגיל 12. שוב נפרדים וחוזרים ונפגשים בגיל בוגר, כשיואל הוא כבר היסטוריון מוכר ומכובד, ודליה גרושה, כותבת ספר ביכורים מצליח והיא אֵם למָתִּי. הפרידות האלה כואבות לדליה כמו פצע. מן הפגישה הראשונה הוא כאילו חלק מהדי-אן-איי שלה והיא מתגעגעת אליו גם כשהוא לידה. הציפורים מעטרות את הסיפור ומובאות בהקשרים שונים, לדעתי, גם לקישוט.
יואל הוא סגור, רציונלי, מתקשה להביע רגשות, טיפוס פרקטי כזה. דליה מלאת רגש. היא מדבְרֶרֶת את רגשותיה, ובמידה רבה חובקת את העקרות הרגשית שלו, ומנסה להפריח אותה. הרבה מזה מפוענח, מוגדר ומוזַן בעזרת המין ביניהם.
כמה ציטטות שאהבתי במיוחד:
"אם קיימים שלושה סוגים של עקשנות - מטופשת, חירשת ומתריסה - הרי שיואל זכה לקבל את כל השלושה." עמ' 58
"והיא ידעה בודאות מוחלטת וברורה כי נפגשו אי-שם, אי-פעם בעבר. מתי? מזמן. לפני שנים. לפני שהם נולדו. לפני אלפי זריחות, לפני אלפי עצים ונהרות וגלגולים, היו שני רסיסי שרף דבוקים אל סדק גזע עץ, או שני טללים בפי גבעול, או שתי כנפיים של אותה ציפור.
דמו בנפשכם שיש כאן ילד וילדה צפור." עמ' 65. (במקור מופיע מנוקד).
"באותה עת היה מניינם של האנשים שהחזיקו ברכב פרטי בארץ שקול למספר הדמוקרטים במפלגה הבולשביקית, נחלתם של העשירון העליון ועוד נקודה עשרונית אחת צפונה. " עמ' 127
בעמוד 304 מסופר שדליה מגיעה אל ביתו של יואל. כבר בכניסה לכפר היא רואה שנעלמו שני עצי אקליפטוס מפוארים - סמי וסוסו שמם - שהיו שם. גם זה השיב אותי לשנים שעברו. בחצר בית ילדותי גדלו לתפארה שני עצי אורן. היה מעין הסכם בין הורי לבין השכנים שבבית מאחור שהיו גם חברים טובים, שאצלנו יהיו עצי נוי וצל ואצלם - עצי פרי. מידי פעם, בכל זאת, גדלו אצלנו על הדשא אורניות. יום אחד הגיעו המוני אנפות אל שני העצים, וקבעו שם את מעונם. הם הציפו את החצר שלנו ושל שכנינו בלשלשת לבנה שחנקה את הפרחים והצמחים היפים בגינות, ולכלכה את השבילים. הרעש שהקימו האנפות החריש את השלווה בשכונה. אנשי החברה להגנת הטבע אמרו שאין מה לעשות, על האורנים ללכת. זוכרת כמה כאב לי לראות את החֶסֶר. היום אחי הצעיר גר בבית הזה, והגדמים עדיין שם, מספרים את סיפור ילדותנו המוצלת בנגב החם.
תראו את הטריילר הזה לספר. יפה, נכון? גם מזמין. אני מודה לאיריס. על הספר הזה ועליה.
