חפש בבלוג זה

יום חמישי, 25 בינואר 2024

בת טובה דייה - שירלי נס-ברלין



The Good Enough Daughter
 עורכת: אורנה לנדאו
הוצאת שתיים 2023, 207 עמ' כולל תודות


בתחילת ספטמבר הייתי בכנס ספרנים בירושלים ושמעתי הרצאה של שירלי נס-ברלין. צחקתי המון. יצאתי מההרצאה בתחושה כל כך טובה על הנשמה, שכשראיתי את הספר שלה באתר עברית ידעתי שאני רוצה לקרוא אותו, ולחזור על החוויה הזאת.  כשהגיע הספר המודפס לכאן, מיהרתי לסיים את הספר שקראתי ולגשת אליו. 
והספר מצויין, באמת. מציף כל מיני אשמות חבויות, ומשחרר. לעיתים מצחיק, אבל בהחלט לא תמיד. לעיתים הוא מציג בפני הקורא פנס מכביד מאד. 
כאן אֵלָּה, הגיבורה המספרת בגוף ראשון, ואחותה אור חולקות את הליווי של אימן, רחלה גוד-טובין (!), בבית חולים כשהיא מורדמת ומונשמת. 

"במקום לשבת עם חברה על קפה, הייתי יכולה להיות יותר עם אמא.
במקום להחליף חולצה שלוש פעמים, הייתי יכולה להיות יותר עם אמא. 
במקום לצאת לסרט עם טל, הייתי יכולה להיות יותר עם אמא..." עמ' 178

באחרית ימיה היתה אימי מחוברת לצינור שסיפק לה חמצן לנשימה. חייה נראו לנו נוראיים, למרות הטיפול הטוב שקיבלה. לא פעם ביקשה ש"זה ייגמר כבר". ועדיין, תמיד יש בי תחושה שאולי הייתי יכולה לעשות יותר למענה. אֵלָּה יושבת ליד אימה המורדמת שעות ארוכות, גם על חשבון הזוגיות והאימהוּת שלה. היא משווה את עצמה לאחותה, שהיא כביכול הבת הטובה יותר, ונראית לעצמה בעמדת חֵסֶר. היא מאשימה את עצמה כשהיא מתפרקת. כשהיא חושבת על משהו שאינו קשור לאימה, כשהיא עושה דברים שמשמחים אותה ולא קשוורים לסיטואציה בה נתונה אימה. אלֶה רגשות מוכרים, לדעתי, לכל אחד שחווה קושי כבד של בן משפחה או חבר אהוב. 
"...אבל עוזבת את זה, כי אור יותר צודקת. היא גם הגיעה שעתיים לפניה, אז היא גם יותר צודקת וגם יותר מתחשבת. והפנים שלה נקיות מאיפור והבגדים פשוטים, מה שמעיד על כך שהיא בכלל לא חשבה על עצמה הבוקר, רק על אמא, ולא התעכבה לשים קצת רוז' שיצבע לה את השפתיים בוורוד מחמיא, ולא הסמיקה את לחייה. אלא הגיעה חיוורת ומודאגת כמו שבת אמורה להגיע לניתוח של אמא." עמ' 50

עם זאת, רחלה גוד-טובין היא מדריכה לחשיבה חיובית, וחינכה את בנותיה ברוח הזו. כך גם, בסופו של דבר, המסר של הספר הזה. ולכן הספר מלא בהומור בריא. לא פעם צחקתי בקול תוך קריאה בספר. כמו בהרצאה, הספר מביא לפנינו את התמודדויות היום יום שלנו ומראה פן פחות רציני שלהם. הקורא לא יכול שלא להנהן בחיוך ולומר: כן, זה אכן משעשע. 

"גם אלה ניסתה לשחרר את השדיים לחופשי, אבל השדיים שלה לא ידעו איך לשמוח בחופש הפתאומי שלהם ונגררו בכבדות לפניה." עמ' 96

"זו תהיה מין התגלות כזו. והמון אנשים אבל במיוחד נשים יבואו אלי כואבות ויצאו מחוזקות. כי אני אראה להן שאם אדם אחד עלי אדמות מצליח ליצור שינוי, אז גם הן יכולות. זה מה שאני אראה להן ואמא תהיה כל כך גאה בי. כל כך." עמ' 123-4

מומלץ בחום. נראה לי שהספר הזה עוד ישוב אלי מידי פעם. 

יום שישי, 12 בינואר 2024

ראי אדמה - נירית הלבני

The Autright Inheritance - Nirit Halivni
עריכה - דורית זילברמן
הוצאת פרדס, 2013, 347 עמודים

""משפחת ברנשטיין - שכולנו חלק ממנה, זו משפחה של מחוות קטנות. אנשים שאפשר לבקש מהם שיעזרו לך להעביר דירה או שיבואו להרכיב לך קרניז לחלון. אנשים שאם תזדקק להסעה לשדה התעופה לא יגידו לך שיש תחנת מוניות ולמה לך לבזבז את זמנם. וכשתתקלקל לך מכונת הכביסה יזמינו אותך בחפץ לב לכבס אצלם."" עמ' 76

זהו הרומן הראשון שכתבה נירית הלבני. את השני שלה - מאחורי כל זה - קראתי בסוף הקיץ של 2019 והוא עדיין אחד הספרים הכי אהובים עלי. כולו ישראליות מזוקקת ונפלאה. את הספר הזה הזמנתי מיד לאחר מכן אבל רק עכשיו הגיע לספרייה שלנו. כמובן שמיד לקחתי אותו אלי. לשמחתי, הוא ענה לציפיות שלי. הִִתאים מאד עכשיו, לישראליות המתחדשת שלנו, אחרי האסון הנורא שפקד אותנו כאן. 

משפחת ברנשטיין היא משפחה שורשית שחבריה משורגים זה בזה גם כשהם ביחד וגם כשיש ניתוק כואב ביניהם. זה התחיל בסבא חיים וסבתא מרים שגרים במושב, מגדלים כרם, ענבים ליין. ממשיך אל גדי בנם ובתיה אשתו האהובה, המורָה לתנ"ך, העירונית מתל אביב. ומגיע אל שני התאומים - איתן ואביטל, ועוד גם אל תומר, בנו של איתן. הספר מסופר בקולם של אביטל, גדי ובתיה, אבל מצטרפות אליהם האחיות של בתיה ממשפחת אברמוב התוססת, וחברותיה אורה וכרמלה. מצטרפים גם יונתן, חברו הטוב של איתן ואהובה של אביטל, סוזן, אשתו של איתן, רוחה ואמנון - אחותו של גדי ובעלה. יש גם כלב, גולדי, כי הרי אי אפשר למשפחה לחיות בלי כלב. 
מידי פעם יש סדקים ואכזבות, ואפילו קרע אחד גדול שזוחל בין המילים וגורם למתח. מסקרן לדעת איך זה ייגמר - אם ייגמר, מי יעשה את הצעד הדרוש, מי יבחר להסתלק או למרוד. ואיך כל אחד במשפחה יבחר להגיב לזה, להתערב או להניח לדברים כמו אינם שלו. 

"גדי זכר את היום בו בא לאסוף את הזקן לכרם והוא  הניף את ידו בדחייה ואמר לו "לך לבד. אני עסוק". גדי הפציר בו בהתחלה ואחר כך נכנע ולאט לאט איבד אביו את קומתו, אחר כך את קולו ואחר כך את שמחת החיים שלו ורק היה יושב בכיסא במרפסת של הבית הקטן ובוהה בתנועת הדרורים על הפיקוס שעמד במרכז הדשא." עמ' 136

כמו בכל משפחה יש לכל אחד אופי ודרכי חשיבה משלו, ולכל אחד יש את הקווים האדומים שאינו מוכן לוותר עליהם, וגם כאבים שנוצרים מהממשק ביניהם. נירית הלבני מספרת לנו בדרך קסומה ונהדרת על משפחה של מושבניקים שהאדמה נטועה בהם, וגם אם אנחנו לא אנשי אדמה - אנחנו מוצאים את עצמנו שם איתם, שמחים בשמחתם, דואגים איתם וכואבים את כאבם. ואת התגובות שלהם, והרגשות שלהם - אנחנו מכירים היטב. הם גם שלנו. 

"אבל היה בה משהו שהיה חלק ממנו וגם כשהיא הרגיזה אותו ודחתה אותו וסירבה לקבל את הרעיונות שלו ולפעמים גם העליבה אותו בהתנשאות שלה מול אנשים אחרים או מול הילדים, הוא ידע שהיא בקבוצה שלו, ..." עמ' 156

הספר כתוב כל כך יפה, שהתקשיתי להחליט מה לצטט ולהניח פה לפניכם ומה להשאיר לכם לקרוא לבד. ולמרות שיש בו לא מעט הומור, פה ושם גם בצבצו דמעות. ממליצה מאד מאד.