ג'ם לסטר - שטום
Shtum - Jem Lester
הוצאת תמיר-סנדיק 356 עמודים
מישהו אמר בפייסבוק היום שביקורת טובה על שטום זה נדוש. אתם יודעים מה? זה כנראה נכון. ראיתי שיש עליו יותר מאלף ביקורות שנתנו לו ארבעה וחמישה כוכבים מתוך חמישה. כולנו מכירים את הסיפורים על האוטיסטים האלה שיש להם איזה שהוא כישרון המיוחד להם, שבו הם מצטיינים מאד. הקשר שלהם אל סביבתם הוא לקוי, אמנם, אבל, הם מציירים נפלא, או מזהים המון פרטים בתמונה ויכולים לחזור עליה, דברים שהאדם מן השורה, כמוני, כמוכם, אינו מסוגל להם. פחות אנחנו יודעים על האוטיסטים בתפקוד הנמוך, כמו ג'ונה, הילד השותק בספר שלפנינו. הוא לא שולט בסוגרים, למשל, וזה לא שעדיין הוא לא שולט בהם. זה משהו שכנראה יהיה בו לעולם. התקשורת היא מיוחדת לו, וכך, לתמיד, מה שהוא מנסה לבטא הוא בבחינת ניחוש טוב יותר או פחות של כל אחד מהסובבים אותו. כמה סבלנות, כמה כוח רצון, כמה אחריות וקבלה צריכים הורים לילד כזה להכיל, מתוך האהבה הגדולה שהם חשים כלפיו? וכשאני חושבת על עצמי כהורה, איך אפשר להשלים עם ניפוץ החלום שיש להורים לגבי ילדיהם? האם אני הייתי יכולה לקבל אותם כמו שהם ולהניח להם לא להיות מה שאני שואפת בשבילם? מה שבעיני יעשה אותם למאושרים? בכלל לא בטוח. ודבר נוסף, כמה קשה לקבל את הבשורה שיש לך ילד שאין לך שום זכות או אפשרות לצפות ממנו למשהו מובן על פי מכלול המושגים שאתה חי לפיהם, שאין לך כלים להבין את מה שהוא מנסה להעביר אליך, שהטוב והרע שלו הם שונים ולא מוכרים לך?
זהו הקצר התקשורתי הראשי בספר. המחבר, ג'ם לסטר, שאף הוא אב לילד אוטיסט, מספר כאן על סוג של אילמות. המשמעות של "שטום", כך למדתי, (באידיש, אגב. כן, יש ויש את הנקודה היהודית פה.) היא שקט, אֵלֶּם. וכאן יש שקט מהדהד. דממה מסרסת. בין בנג'מין (המכונה בן) לאביו, גיאורג, ניצול שואה מהונגריה, שגם הוא, מצידו, ממדר אותו מעברו, מסתיר ממנו דברים שמתבררים רק בסוף הספר. יש אילמות כואבת בין בן לאשתו, אמו של ג'ונה, אמה. כולם מסתירים דברים חשובים, מתוך כוונה לגונן ולהיטיב, אחד עם השני, ובמיוחד, והכי, להיטיב עם ג'ונה הבלתי צפוי. וכאילו זה לא מספיק, נאלצים בן ואמה וגם גיאורג להתמודד ולהילחם בביורוקרטיה וב"יודעי דבר" חכמים יותר, כביכול. יש גם התמודדות אחרת, עם התמכרות, עם מחלה קשה. הקושי מביא את בני הזוג לעיתים אל נתיב הבריחה המתאים לכל אחד מהם. הספר מכיל תמונות כואבות מאד, עם עומק של חשיפה בלתי מתפשרת. הוא מתפתח ככל שמתחזקות הנפשות בו, הוא שואב את הקורא אליו כל פעם יותר, עד הסוף הבלתי צפוי.
בגב הספר כתוב: "ג'ם לסטר עבד כעיתונאי במשך תשע שנים במהלכן חזה בנפילת חומת ברלין בשנת 1989. אף שנכח במקום, הוא מתנער מכל אחריות למעשה." זהו אחד הסוגים היותר חביבים עלי של הומור. פה ושם, גם בספר היו קטעים כאלה. אבל הספר גם גרם לי לדמוע לא אחת, ועם זאת, קראתי אותו לאט כדי להשאיר קטעים נרחבים ממנו אצלי יותר זמן. אריאנה מלמד כתבה ב"הארץ" על שטום שזוהי יצירה מכמירת לב. אני לא יכולה למצוא ביטוי הולם יותר מזה לספר. עם הכאב ועם העצב, זוהי פיסת הנאה צרופה.
"זה ריח מטלטל, עמוס בזיכרונות ילדות שהודחקו מזמן, ובתחושות עמומות עד כאב של אהבה בוטחת." עמ' 66
"הכעס שלה מעורר פאניקה. אני לא יודע באילו מילים לבחור כדי לחמוק מהחרון שלה, להרשים אותה בשלווה הסטואית שלי, לפייס אותה." עמ' 84
"היא נאנחת עמוקות, מסיטה את המבט וממלמלת, "סליחה." ועל הפירורים האלה אבנה את יומי." עמ' 85
"במקום זה מתחיל לרדת גשם והוא מתנתק מאמה ומתחיל לקפוץ ולצחוק. הדמעות שלה לא פוסקות כשהיא מתבוננת בבן שלנו רוקד את ריקוד הגשם שלו, ומעולם לא כאב לי כמו שכואב לי עכשיו כשאני רואה את הגשם מתערבב בדמעות שעל לחייה, בזמן שהיא צופה בנו מתרחקים." עמ' 146
"...אבל אתה רוצה את מה שאתה רוצה גם עבור הבן שלך. שנינו אבות, בן, ואבות מצאו את עצמם מאז ומעולם לכודים בין החלומות שאבא שלהם חלם עבורם לבין אלה שהם חולמים עבור הילדים שלהם." עמ' 208-9.
"אי אפשר לא להתגעגע... אתה מבין, כי אתה לנצח תרדוף אחריו בניסיון לעשות משהו שייתן לך את המפתח שפותח את המנעול שלו. משהו שיעשה אותו כל כך גאה, שהוא יסמוך עליך ויכניס אותך פנימה." עמ' 321
