כשלקחתי את הספר הזה לראשונה לידי, חשבתי לי שיש פה משהו רומנטי, אולי טיפה נוטה לקיטש, כי תראו את הפרחים והציפור, והעדינות של היד, והצבעים הרומנטיים האלה...
אז זהו שממש לא!!
הספר אכן כתוב בצורה פיוטית, אך התוכן רחוק מזה מאד.
הספר הומלץ ע"י המגזין של אופרה ווינפרי, שזה סוג של המלצת קריאה מיוחדת בעיני, ומן הסתם הומלץ ע"י רבים אחרים בעולם.
הסיפור נפתח במונולוג של פרלה. היא מדברת אל מישהי שרק בסוף הספר נדע מי היא. היא בת 18, והוריה נסעו לחופשה. היא מספרת על איש מוזר שמופיע אצלה בדירה. הוא ערום, נוטף מים, מכוסה באצות. הוא מכורבל על השטיח, ואין שום סימן שיעיד על המקום שממנו בא.
אביה של פרלה הוא קצין בצי, מה שמציב אותו ואת משפחתו בצד הלא נכון של הפוליטיקה. פרלה כילדה, נאלצת להחריש את עיסוקו של אביה, שהוא הפינה החמה יותר במשפחתה. אימה היא אישה קרה ומרוחקת, ולא משנה כמה מנסה פרלה להתקרב אליה - הדבר אינו עולה בידה. רק לעתים רחוקות, כשאמה עובדת בגינה ובמיוחד בפעם אחת, כשהיא שותלת שתילי גרניום - יש קשר מסוים בין האם לבתה.
לפרלה יש בן זוג שמקבל אותה כמו שהיא, אך גם למשפחתו אסור לדעת מה היה עיסוקו של האב בתקופה שבה אנשים היו נעלמים מבתיהם בארגנטינה ולא שבו לעולם. פרלה יוצאת למסע של חיפושים. היא מנסה להבין מה באמת היה לפני שנולדה ומיד אחרי זה. היא חייבת לפתור את התעלומה שעומדת מאחורי היצור שנכנס לביתה בצורה מוזרה כל כך. לעתים היא בורחת ממה שמתגלה לה. היא מתנתקת מבן זוגה המנסה לעזור לה, וחוזרת אליו שוב ושוב.
הכתיבה הפיוטית אינה באה על חשבון העניין והמתח שבו. הקריאה בספר מהירה ומותחת. יש חלקים בו שאינם קלים לעיכול בכלל. מי שיודע פחות או יותר, מי שקרא למשל את "האור של לוס" או ספרים אחרים בנושא, וכמובן, מי שחי שם בתקופה ההיא או ביקר בדרום אמריקה, יודע על מה מדובר. אני רוצה בכל זאת לצרף רק כמה ציטוטים יפים, מתוך המון קטעים בספר שחשבתי שצריך למרקר ולהדגיש...
"פרחי הגרניום הגיע בהמוניהם במהלך שנתי האחרונה בתיכון. הם פלשו אל ביתנו באדום צעקני, בדרכם אל מותם המסונכרן. מאמא קראה על גרניומים... ואחרי כן ראתה אותם בביתה של אשת קפטן כלשהו מהצי. האישה הציבה כמה עציצים מצוירים ועליזים... אבל למאמא זה לא הספיק. אם יהיו לה גרניומים, היא תהיה קיסרית הגרניומים".(103)
וקצת לפני כן: "פתאום נמלא השולחן פרחי גרניום נבולים... התעוררתי בבהלה. גבריאל נרדם, זרועו כרוכה סביבי, חזהו שעון על גבי. שכבתי בחושך זמן רב. בחוץ נאנקו מכוניות ברחבי העיר הסהרורית, שיר שאין בו נחמה ואין לו סוף." (102)
"חשבתי על הילדה אליס, זו שנפלה במחילת הארנב והתקוטטה עם מלכת הלבבות... ישנם עולמות שאנו כמהים להיכנס אל תוכם ועולמות שאסור לנו לגעת בהם, וישנם עולמות שהם שני הדברים גם יחד. ולמרות זאת עמדתי מול הציור במשך זמן רב, רב מאד. בעצם, אפילו עכשיו, כשאני כבר אישה בוגרת, אני לא מצליחה להיזכר איך יצאתי מעליית הגג, איך הצלחתי להתנתק מהכישוף של הציור". (132-133)
"שש שנים... העבודה שלי מרתקת אותי ומגדילה אותי. וכך גם נישואי. כי נישואים, כך מתברר, אינם רק החלל הריק שבין שני אנשים, פעולת חיבור פסיבית של שני חלקים, אלא יצור עם חיים משלו, יצור נושם ובעל שרירים, ולו קצב משלו וצלילים ייחודיים רק לו. לפעמים הוא מרגיז אותנו. לפעמים הוא מדהים אותנו ביופיו." (257)
ואם במקרה תרצו לדעת עוד על התנועה של האימהות הארגנטינאיות שחיפשו את בני משפחתם הנעלמים אז תיכנסו לכאן אמהות פלסה דה מאז'ו.
%3Aorigin()%2Fpre13%2F8aa4%2Fth%2Fpre%2Ff%2F2014%2F234%2Fe%2Fb%2Feleanor_and_park__book_cover__by_mayiealano-d7w773a.png&container=blogger&gadget=a&rewriteMime=image%2F*)
