המקעקע מאושוויץ - הת'ר מוריס

המקעקע מאושוויץ - הת'ר מוריס

Heather Morris - The Tatooist of Auschwitz

מאנגלית: דקלה פרידמן

הוצאת שוקן 2019, 255 עמודים כולל נספחים

סבא שלי, עליו השלום, עבר מבית לבית אצל בני משפחתו בעיר שבה גר בגרמניה, ביקש, התחנן וגם דרש שיעזבו ויברחו משם. איש לא שעה לו. רק הוא ואחותו נותרו מכולם. סבא וסבתא שלי ארזו מעט מיטלטלים ואת בנם בן ה-8 - אבי, ואת ביתם הקטנה יותר, ונדדו, רוב הזמן רגלית, עד שהגיעו לכאן. 

המקעקע מאושוויץ מספר את סיפורו האמיתי של  לאלי אייזנברג סוקולוב, יליד קרומפכי, עיר בסלובקיה. לאלי נשלח לאושוויץ והוצב כַּמקעקע של המספרים על ידיהם של האנשים שהגיעו לשם. תוך עבודתו זו פגש והתאהב בגיטה, שכמעט עד סוף הספר איננו יודעים את שם משפחתה. הזוג מצליח בדרכים עקלקלות לקיים את אהבתם תוך סיכון גדול ושוחד לממונים המפלצתיים שמאיימים על כל צעד שלהם. לאלי מכלכל את צעדיו בתבונה מיוחדת. הוא זוכה לתנאים מועדפים מעט, אף שגם מעל ראשו מתנופפת החרב תדיר. הוא מתחבב על אנשים שעוזרים לו, גם קציני אס אס, ובדרך נס אפילו שורד את מנגלה. הוא מצליח להשיג תכשיטים ואבני חן, וגם כסף, איתם הוא משיג אוכל ותרופות לחבריו במחנה. לא אספר לכם יותר מכך, אבל מכיוון שזה סיפור אמיתי שהתפרסם, אוכל לומר שבסוף ימיהם לאלי וגיטה חיו באוסטרליה, שם גם נכתב הספר, על ידי הת'ר מוריס, סופרת תושבת מלבורן. 

"לאלי מתאמץ למצוא את השאלה הנכונה. הוא בוחר בנושא רגיל. "אולי... תספרי לי איך עבר עלייך היום?"

עכשיו היא מרימה את ראשה ומישירה אליו מבט. "אה, אתה יודע, רגיל. קמתי, אכלתי ארוחת בוקר גדולה, נתתי נשיקה לאמא ולאבא לפני שעליתי על האוטובוס לעבודה. בעבודה היה..-"

"בסדר, בסדר, אני מצטער. שאלה טיפשית."" עמ' 70

"איך זה שאנשים בני גזע מסוים, שמפוזרים בכמה וכמה מדינות שונות נחשבים לגורם מאיים? (ההדגשה במקור) הוא יודע שעד סוף ימיו, בין שיהיו קצרים או ארוכים, לעולם לא יוכל להבין זאת." עמ' 159

רעב ומחלות, חום או קור קיצוני ויחס מזלזל ומשפיל הם נחלת הכלואים במחנה, ובעיקר - פחד תמיר ותמידי. זהו פחד קיומי, יום יומי, משהו מוחשי ופועם. בכל רגע נתון יכול מישהו מהנאצים להחליט להרוג אותך או להתעלל בך ללא סיבה. 

קאטי, בת 93, דודתו של דן, היא ניצולת אושוויץ. אין לה ילדים משלה ואנחנו המשפחה היחידה שלה. יש לה מוטו כזה, שנובע מהאישיות המיוחדת שלה, לפיו היא אדם מאושר, כי יש לה אוכל, גג מעל הראש, לא קר לה ויש כמה אנשים שאוהבים אותה. אבל מדי פעם היא חוזרת ומספרת לנו על מסדרים יומיים שהיו נערכים שם. אנשי האס אס היו מתרגלים את הכלבים במיומנות מיוחדת שפיתחו בהם: היה עליהם לקפוץ על יהודי שנבחר רנדומלית ולשבור את המפרקת שלו. 

מי יכול להישאר שפוי לאחר שנכח בסיטואציות כאלה? לא רבים. 

הספר כתוב כסיפור חיים, לא כספרות גבוהה, אך הוא סוחף וקריא ביותר ומרתק. תסיימו אותו בחטף. 

הרבה כתרים נקשרו לספר הזה ואני מצרפת אחד משלי. 

     

          

      

      

חיים לנצח - קלואי בנג'מין

חיים לנצח - קלואי בנג'מין

 The Immortalists - Chloe Benjamin

מאנגלית: דנה אלעזר-הלוי

הוצאת כתר 2019, 373 עמודים

"...ועם זאת הוא יודע, בטח שהוא יודע, או לפחות הוא פוחד - הגבול הדק בין פחד לאינטואיציה; כמה קל להתבלבל בין השניים..." עמ' 100

יותר מכל נראה לי שזהו ספר שכתוב עליו בגדול: מועדון קוראים. ספר מטלטל ומרתק כאחד שמציב שאלות שמהדהדות ברבים מאיתנו מידי פעם: אם היה ניתן לנו לדעת את מועד מותנו - איך היינו נוהגים? האם היינו רוצים לדעת אותו? ואם כן, איך זה היה משפיע על חיינו, על ההתנהלות היומיומית שלנו. 

הספר - סוג של סאגה - מספר על משפחה יהודית בניו יורק, משפחת גולד, המורכבת מאבא-אמא וארבעה ילדים בהפרש של שנתיים זה מזה. הם חוסכים כסף והולכים לפגוש אישה שתאמר להם מתי ייתמו חייהם. הם מצווים לשמור את המידע הזה לעצמם ולא לספר אותו לאיש. מכאן מתחיל הסיפור, ואנחנו מלווים את ארבעת הילדים - סיימון, קלרה, דניאל וּוַריָה - במהלך חייהם, מתוודעים אל הבחירות שהם עושים וברקע, מידי פעם, נדלק זרקור אל הידיעה ההיא, אל הזמן המוקצב להם. 

השאלה המתבקשת מה אני הייתי עושה במקרה כזה עלתה לי בראש רק בהתחלה. במהלך הקריאה נשאבתי אל סיפורי חייהם של ארבעת האחים והשאלה הוסטה ממני. הספר מחולק לחלקים כאשר כל חלק מספר על אח אחר. הקשר ביניהם מתקיים רגשית, מרחוק, אולי יותר אצל דניאל. כמעט שאין מפגשים ביניהם. כל אחד מהם נושא את המידע הזה, מתוך אמונה מלאה באמיתותו, ומבחינה מסויימת, זה מה שמנהל את החלטותיו. בכמה נקודות בספר, בעיקר לקראת סוף כל פרק הרגשתי דחיפות קריאה מהסוג שאינו מניח לקורא להניח את הספר מידיו. 

""מה שלומך?"שואל דניאל, והיא המומה כשהיא מבינה כמה היא מתגעגעת אליו." עמ' 158

"דניאל הודה בליבו על החסד שבישיבה מקבילה בבר: אפשר לנהל שיחה בלי שום צורך להישיר מבט אל האדם שאתה מדבר איתו." עמ' 220

הספר מכיל המון מידע כללי שמשרת את העלילה, ואני מצאתי עניין בזה. וַריָה, למשל, עובדת במחקר עם קופים שמטרתו למצוא דרכים להאריך את חייהם. את האינפורמציה שהונחה לפתחנו כאן, גם אם הסיפור שנבנה על זה אינו אמיתי, קיבלה הסופרת ממדענים חוקרים מהמרכז הלאומי לחקר פרימאטים בויסקונסין. אז תודה גם על זה. 

יש לא מעט עצב בספר הזה, והוא יוצר בך מצב רוח מהורהר משהו, אבל הוא בהחלט מומלץ. תוכלו לראות כאן בכמה ארצות חשבו כך, וכמה הוצאות ספרים בחרו להדפיס אותו. אם יורשה לי, התמונה שלנו, כמו זו של אחת המהדורות באנגלית, יותר.

      

      

      

   

מאחורי כל זה - נירית הלבני

מאחורי כל זה - נירית הלבני

Nirit Halivni - Behind all this

עריכה: שלומית ליקה

הוצאת כריכה, 2019, 376 עמודים

"בגופו הוא נוסע מזרחה, מתרחק מירושלים ומהבסיס שאליו היא בוודאי מצפינה עכשיו, אבל בראשו מזמזמות כל מילה וכל שתיקה שעמדו ביניהם בסוף השבוע, מזמזמות ולא מרפות. " עמוד 40

התחברתי אל הספר הזה, שכמה מחברותי היקרות המליצו עליו, מכמה מקומות שונים. ראשית יש בו דמות חכמה ומעשירה בשם עופר, וזה הזכיר לי את אחי הגדול החסר לי כל כך. שנית, יש לי חברה נהדרת, שיש במשפחתה כמה זרמים דתיים - חרדית אחת, חילונית אחת וגם חובשי כיפה סרוגה. הם חיים יחד בקשר עמוק וטוב ומכיל של קבלת השונה באהבה. שלישית, ופה גם אתם, ידידי, נכנסים לתמונה, זהו ספר ישראלי מאד. תוך כדי קריאה, על החיבור בין שתי דמויות שונות מאד זו מזו, אנחנו פוסעים על שביל ישראל ופוגשים מקומות מוכרים יותר ופחות, ומרגישים בבית. 

בתור מעדן לקינוח מלווים אותם ואותנו שיריו של יהודה עמיחי הנפלא.

הספר מדבר על מפגש בין עמיחי סגל, משוחרר טרי מיחידה מובחרת בצבא, צעיר דתי ומאוהב בקיבוצניקית חילונית - לבין גיורא, איש אדמה בוגר, חילוני ציני וכעוס, נשוי ואב לבן (שהקשר ביניהם רופף וקלוקל), והוא חולה ב- ALS. יעלי שלי מגישה עכשיו עבודת גמר לתואר ראשון בהנדסת מכונות, שתקדם הנגשת תקשורת לחולי ALS תוך קריאת תנועות במוח, וזה הוסיף לעניין שלי בדמות של גיורא. 

המפגש הזה קורה על שביל ישראל, אבל כבר בהתחלה, עוד לפני שהם מתחילים במסע ואנחנו נפגשים עם עמיחי וגיורא עצמם, אנחנו פוגשים את רות ותמר, הנשים שבסיפור, ויש רמיזות קרבות והולכות של אפשרות מפגש ביניהם. ואז - המפגש. והשביל. והחיבור.

מסעם של השניים על שביל ישראל, המפגשים של כל אחד מהם ושל שניהם ביחד עם אנשים שונים, מעלים על נס את היופי שבביחד, למרות הבדלי ההשקפות המאוד גדולים ביניהם. יש סוג של חשדנות מוכרת, לפעמים אפילו נטייה לאיבה, מתוך דיעה קדומה או מתוך חינוך שונה. מה אסור ומה מותר לכל אחד מהם? למי קל יותר לקבל את האחר השונה ממנו. זהו מפגש מעניין ומעמיק, ומעלה דברים שנוגעים לרבים מאיתנו ברמה אישית ואפילו יומיומית.

ביטויים יפהפיים כמו "משקולת דאגה" ו"הסתובב בתוך עננת כעס" - נִיחמְדו לי מאד את הקריאה. 

הכתיבה של הספר מדויקת מאד. מאירה. זה מאד מנגיש את הקריאה, ויותר מזה, זה גם מרגיש מאד נכון, מארח, ומזמין את הקורא אל הסצֵנות בספר, אל האינטראקציה המתרחשת מול עיניו של הקורא ואל הנוף שחולף על פניו. נירית הלבני היא בת קיבוץ חילוני אבל רואה בעיניים מאד אוהדות את החילוני והדתי כאחד.  זהו ספר של שלום. של אהבת האדם. כל אדם. ספר מצוין ממש. אני בטוחה שתאהבו. 

"... אני רק חושב שגם כשמחשבה אחת מתפשטת לך בראש כמו ארס, ולא מרפה, ולא נותנת לשום דבר אחר טוב לצמוח במקומה, זה גם סוג של שיתוק." עמוד 261