גאצ'ר גוצ'ר - ויוק שאנבהאג

Ghachar ghochar - Vivek Shanbhag

מאנגלית - ניב סבריאגו

הוצאת כתר הסדרה הקטנה.133 עמודים

יום אחד אולי אסע להודו. זה כנראה לא יהיה בגלגול הזה, אבל הספרון הזה בהחלט עושה חשק. 

יש כאן סיפור מצחיק-מריר שכתוב מצויין, והמתח בו עולה עם הקריאה. לבסוף, לאחר שסיימתי אותו, מצאתי את עצמי יושבת עם הספר על ברכי, חושבת ומנסה למצוא את המילים הטובות ביותר להסביר לכם למה אין סיכוי שאתם לא מפנים לו קצת זמן כדי להסניף אותו בכיף.

זהו סיפור של משפחה - אבא, אמא, בן (המספר) ובת. עם המשפחה הגרעינית גר גם אחי האב, המכונה צ'יקאפה (=אבא קטן) שכבר בהתחלה אנחנו מבינים שחשיבותו גדולה משל כולם. המשפחה חיה בצמצום ממשכורתו של האב, אבל יש מספיק אוכל, יש איפה לישון ובמיוחד יש על מה לדבר. האב הוא איש ישר דרך וחרוץ, האם היא האשה המסורתית המכינה את האוכל ומטפחת את הבית. המספר הוא איש רכרוכי, לא מתמודד ובורח מכל עימות. אחותו הצעירה אומרת לעיתים דברים שעדיף היה, במבנה המשפחתי הקיים, שישארו מתחת לשטיח, לשם טואטאו בעוד מועד. האוירה בבית מכילה וחמה כל זמן שהכסף לא מצוי בשפע. כל דמות כתובה נהדר, מה שתורם להיכרות שלנו איתה. אני, לפחות, הרגשתי בת בית כשהצטרפתי לארוחה ההיא בסוף הספר שבה הכל מקצין, וכל מה שרחש לפני השטח כל הספר פתאום יוצא לאור ומתפוצץ.

אדוות קלות של מתח מתרחשות גם לאורך הנובלה הזו. המשפחה מתעשרת. ממש. אתם יודעים - Stinking rich. בעזרת הדוד המתוחכם, הם נעשים בעלים של חברה לתבלינים - סונה מסאלה. הבן נישא לאישה חזקה ודעתנית שמציפה דברים שאסור להזכיר. נסתפק בזה, לא אנשי ספוילר אנו. 

הספר קרא לנו עוד מהמוסף של הארץ, לפני ששמנו עליו יד. תמי אמרה שהיא רוצה לקרוא ואכן, מיד כשהגיע לקחה אותו אליה ואהבה אותו. אחריה היו עוד שאהבו ואני חיכיתי בסבלנות לתורי. עכשיו, יש משפחות שיש להן קודי התנהגות, בדיחות מקומיות שמובנות לאנשי הבית בלבד, משפטים, מילים שידועות רק להם? לעיתים קרובות הואשמה המשפחה שלנו בדיוק בעניין הזה. למי שבפנים יש בזה הרבה קסם, זה עושה חם בלב, אבל מה מרגיש מי שהוא אאוטסיידר כשהוא נכנס למקום כזה?... כאן בספר, כשנכנסתי לבית המשפחה לא הרגשתי מבחוץ, להיפך. אמנם התחושה היא של צופָה מהצד, אבל לגמרי צופה שהתקבלה בשמחה. בארוחה המדוברת ישבתי איתם מתוחה, ותהיתי לאן נגיע? מה ייאמר ומה יוסתר. נראה לי שגם לכם זה יקרה. 

גאצ'ר גוצ'ר היא מילת ג'יבריש שמתארת בלגן, "תסבוכת קשה להתרה" כמו שכתוב בגב הספר. בספר יש מילים נוספות ומושגים בשפת קַנָּדָה. אל תתרגשו אם לא תבינו אותם, אני למשל רק בסוף הקריאה ראיתי שיש מעין מילון מושגים בסוף הספר שמסביר מה זה מה. זה לא מפריע בכלום לרצף הקריאה, למרות שנחמד לדעת. 

"צ'יקאפה אמר לי פעם, כשעוד הייתי במכללה:"בוא תצטרף אלינו אחרי הלימודים שלך ותעזור לנו להגדיל את העסק. אל תלך לעבוד סתם אצל מישהו". ואכן לא עבדתי סתם אצל מישהו, גם לא בסונה מסאלה, לא עבדתי בכלל." עמ' 78

נובלה מתוקה ומעוררת מחשבה. כדאי לכם. באמת. 

      

      

     

                       

פרפרים בנובמבר - אידור אווה אולפסדוטיר

Ringing i November - Auour Ava Olafsdottir

מאנגלית - גבי סילון

הוצאת מודן - חרגול 270 עמודים

שתיים מהסוקרות החביבות עלי המליצו על הספר הזה בחום. הוא לא התניע לי מהר, אבל לא ויתרתי. קצת חששתי מזה שזה מתורגם מאנגלית למרות שלפי השם, ברור לחלוטין שבמקור זה נכתב בשפה אחרת, כנראה איסלנדית. תרגום יד שנייה עלול לאבד מהמשמעויות במקור. ובכל זאת, הספרות האיסלנדית חביבה עלי משכבר, וחיכיתי מאד לתורו של הספר הזה. 

בתחילה נעזבת הגיבורה (שאין לה שם) ע"י בן זוגה וגם ע"י בעלה, באותו יום. שנֵי האירועים לא ממש משפיעים על מצב הרוח שלה. לאחר מכן, חברתה ההרה נופלת ונחבלת ומבקשת ממנה לקחת תחת חסותה את בנה בן הארבע שהוא מיוחד, כבר שמיעה וראיה אבל כבר קורא וכותב. בד בבד היא זוכה בסכום ענק בהגרלה של חרשים ומחליטה לצאת למסע עם הילד. הגיבורה נראתה לי  מדליקה בהתחלה. מצאה חן בעיני האִינדיפֶרֶנטִיות שבה, זה שקשה להוציא אותה משלוותה. בהמשך, זה התחיל לשעמם...

בעמוד 30 עקצה אותי בעין שגיאת הגהה: "שאלת את עצמם פעם..." לא נורא, חשבתי, והמשכתי לקרוא. הגיבורה דורסת אווז. בהמשך היא גם דורסת כבשה. מידי פעם מתווספות דמויות צדדיות לסיפור, לא תמיד ברור היה לי מה מקומם בעלילה. הסיפור קופץ בזמנים, וזורק אותנו מידי פעם לילדותה של הגיבורה, ואהבתי את הנוסטלגיה הרכה שם. עדיין לא היה ברור לי איך נבנתה הדמות, לאור ילדותה היפה, ככזאת אדישה. המקום היחיד שבו היא קצת פחות אדישה הוא ביחסה אל הילד. גם כאן, הוא נעלם לה פעמיים ורק אז היא נלחצת. לפעמים היא נזכרת פתאום שצריך להאכיל אותו. 

אולי אני רואה את הדברים באור שלילי עכשיו, אחרי שקראתי ספר כל כך מדהים כמו שארית היום, אבל לכל אורך הספר נקטלות חיות נוספות. למה? מה היה חשוב לסופרת להרוג חתלתולים? נקבת ליוויתן והעובר שלה? מה לא הבנתי פה?

בסוף הספר יש מתכונים הזויים. למשל: תה עם לחם וסלמון, לווייתן חמוץ. ובכן, יקיריי - בתיאבון. 

      

שארית היום - קאזואו אישיגורו

שארית היום - קאזואו אישיגורו

The Remains of the Day - Kazuo Ishiguro

מאנגלית: צילה אלעזר

הוצאת מחברות לספרות - 210 עמודים

לפני כמה שנים קראתי את "אמן של העולם הצף" של אישיגורו שאהבתי מאד. לפני כשנה, ביריד הספרים בשוהם של כנרת זמורה ביתן קרא לי "שארית היום" ונעניתי. מאז, כאמור עברה שנה. נסעתי ליפן והחלטתי שאקח עמי את הספר. קזואו אישיגורו, הסופר, נולד ביפן. הוא בן גילי, וחשבתי שזה יכול להתאים לנסיעה שלי, אף שאינו מתרחש ביפן אלא באנגליה שבין המלחמות. 

גילוי נאות: בקושי קראתי שם. יפן היא כל כך עשירה וממלאת שלא ממש נשאר בי שקט לקרוא. אבל הטיסה לשם ארוכה, ומשם - הטיסה נראית ארוכה עוד יותר. אז התחלתי אותו ונשביתי בקסמו. הספר מודפס בפונט לא קל, כתוב דחוס, גבוה, וגם התוכן בו אינו מהסוג שאתה קורא ביעף. לא ולא. זהו ספר למיטיבי... אבל אנחנו הרי לא נבהלים מזה. זוהי השקעה שמניבה לטווח ארוך. ספר שהולך איתך גם לאחר שסיימת אותו. 

לא התייעצו איתי כשנתנו לסופר את פרס הנובל (הייתם מאמינים??) אבל למי שקרא מספריו אין ספק שהוא מעולה.

לא אכביר מילים על העלילה. בקצרה, זהו סיפורו של מר סטיבנס (אין לו שם פרטי בספר, מפאת כבודו),  והוא מסופר תוך כדי נסיעה אל מיס קנטון, שהיתה עובדת בכירה באחוזה בה שימש כרב משרתים. לכל אורך הדרך מדבר מר סטיבנס על מקומו המכובד בהיררכיה של משרתי דארלינגטון הול, על מהו כבוד בעיניו, ועד כמה מסור ואחראי יכול להיות מי שמתכבד להיקרא רב משרתים דגול. הסיפור נבנה לאט ומתברר לנו בהדרגה שהלורד דרלינגטון הנערץ לא תמיד היה ראוי לכבוד שניתן לו ע"י סטיבנס. אל הגיבור שלנו מוטחות אמיתות מטרידות ביותר באשר ליחסיו של דרלינגטון עם נציגים של השלטון הנאצי. אבל, הוא נשאר נאמן עד הסוף, כי כך מצופה ממנו. גם יחסיו עם גברת קנטון מוגבלים בשל כך. גם לה אין שם פרטי בספר. אישיגורו נזהר שלא להכניס משהו אישי יותר ומקצועי פחות לקשר ביניהם. חייו של מר סטיבנס מוקדשים כולם לעבודתו. הוא מנסה בכל מאודו לרַצות את מעבידו, אפילו כשזה אומר לנחש מתי הוא מתלוצץ ולהתאמן על כך כדי להישמע שנון. הוא מתנהג לפי הספר במדוייק, לעולם אינו חורג מהתלם, ולעיתים נשמע כמו רובוט מיומן. רגשות, למשל כלפי אביו הגוסס, עלולים להפריע בעבודתו והוא נלחם בהם מלחמת חורמה. גם כלפי מיס קנטון הוא מחריש את רגשותיו. כן זה סיפור של החמצה, של קיבעון בתוך מוסכמות וחוקים נוקשים, ושל התפכחות מאוחרת. זה כתוב גאוני, לדעתי. לא פחות. תנו לעצמכם את המתנה הזאת. 

אסתפק בזה בעניין התוכן, כי סיכוי טוב ששמעתם על הספר ואולי אף ראיתם את הסרט (טריילר כאן) וגם, די ברור לי שתרצו לקרוא אותו, אז למה לי לקלקל לכם עם ספוילרים וכאלה?

מתוך מה שקורה בספר, הייתי רוצה לשוחח איתכם על מסירות ונאמנות לעבודה. מחד כי כאמור, אני חוזרת עכשיו מיפן, ומאידך כי חלק גדול מהיום יום שלי בעבודה - ושל רבים כמוני - הוא שירות לקהל. רוצה להניח כאן את השאלה איפה עומדים אנחנו עם האופי שלנו, הרצונות והחובות שלנו מחוץ לעבודה למול המתחייב ממקום העבודה שלנו, במיוחד מקומות עבודה שמטבעם הם שירותיים.

ביפן, כשאתה נכנס לחנות או ללובי של מלון, יש תמיד אנשים שאינם עושים דבר מלבד לברך אותך בכניסה, בחיוך אדיב, בפניוּת שכולה רצון טוב. מן המפורסמות הוא שהם עובדים עד מוות, ליטֶרָלי. אינם יוצאים לחופשה אם לא מכריחים אותם, בקושי רואים את הבית והמשפחה. הכבוד שהם רוחשים לעבודתם, לא רק לאנשים סביבם אלא אפילו לחפצים שברשותם - מדהים. הם פנויים לחלוטין אל הלקוח שלהם ולכאורה לא קורה כלום בחייהם הפרטיים שעשוי להיות מעורב בשירות שהם נותנים לך, האורח. ראיתי איש עומד לפני קרון של שינקֶנסֶן עם מטאטא ויעה. לפני שעלה לקרון לנקות אותו  - קד לו קידה. 

ביפן עקומת הילודה שלילית. גם התל"ג לא מיטבי.

אני משאירה כאן את העניין פתוח למחשבה. לא באתי להטיף מוסר, חלילה, רק להאיר את הקיצוניות הזו.

ורק ציטוט אחד:

"אני כמובן כבר הקדשתי זמן רב לפיתוח מיומנותי בהחלפת דברי לצון, אך אפשר שעד כה לא ניגשתי אל המטלה הזאת בתחושת החובה הראויה." עמ' 211

ועם כל זה, בחייכם, כשבא מישהו לקבל מכם שירות - תהיו איתו. תנו לו חיוך. תוודאו שזה יחלחל גם אליכם.