המחמצת מרחוב קלמנט - רובין סלואן
Sourdough - Robin Sloan
מאנגלית: מאיה אשל
הוצאת מודן 2020, 247 עמודים
זה התחיל נחמד ממש. סיפור חביב כזה עם סממנים מוכרים של חייהם של גיקים שמתחברים לאנשים רגילים, מעניינים, עם סיפור אתני. לויס - כך קוראים לגיבורה היא אחת מקבוצה של נשים הנושאות את השם הזה. הן מקיימות מפגשים אחת לכמה זמן ונהנות מהביחד הזה, כשכל אחת בו מעשירה את חברותיה. לויס עובדת כמהנדסת תכנה בחברה שעובדת על ידיים רובוטיות והיא כותבת קודים לזרוע רובוטית שבהמשך היא גם רוכשת אותה. הזרוע נקראת ויטרוביאן, רק שתדעו, במקרה שתפגשו אחת כזאת.
לויס חיה חיים של גיק מחשבים מצוי: עובדת מבוקר עד ערב וניזונה ממשקה סינטטי המשביע אותה, עד שהיא מגלה את שני האחים, ששייכים לקבוצה אתנית מיוחדת, שמוכרים לה לחם מחמצת טעים ופריך ומרק חריף, מה שמשנה את חייה ב 180 מעלות.
היא מזמינה את האוכל הזה יום יום עד שהאחים עוזבים את העיר, וכפרס על נאמנותה מפקידים בידיה מחמצת לאפיית הלחם, כולל כל האקססוריז המאפשרים אפיית לחם כזה. הגיבורה שלנו, כמובן, לא אפתה לחם מעולם וגם בילדותה ניזונה ממזון מהיר עם איכויות ירודות.
אבל המחמצת הזו נהגה להשמיע קולות ולהביע דיעות וכדי לקצר סיפור ארוך - בסופו של דבר לויס אפתה לחמים מדהימים, עם קרום קשה ורך בפנים, ועם פרצוף מחייך עליהם. במקביל היא מקיימת קשר של מכתבים עם אחד האחים בעלי המחמצת.
מהשלב הזה הסיפור מתקדם לקראת עלילה חצי ביונית, שיש בה מתח מסויים. המחמצת מתגלה כבעלת אופי מיוחד, מרושע אפילו. מכאן נשאיר את זה כך.
לפני כמה שנים פינקה אותי שמרית חברתי מהספרייה בכלי עם מחמצת שיפון שהכינה. סיקרן אותי מאד. התחלתי להשקיע. לא ששרתי לה שירים, ולא לקחתי אותה לפסיכולוג, אמנם, אבל בהחלט הזנתי אותה מדי שבוע כמו ששמרית הורתה לי. תאמינו או לא, יצאו כיכרות לחם נחמדות ביותר. כמובן שבזמן ההתפחה לא הורשו בני הבית לנשום בסביבתו של הבצק המוכן. מי שהתעטש לידו, נענש בחומרה. אבל פעם בשבוע יצאו מהתנור ככרות לחם חמצמצות ודחוסות משהו, שהיו מאד אהובות על בני משפחתי. הנסיעה שלנו ליפן קטלה את המחמצת ומאז בני משפחתי נושמים ואף מתעטשים בלי חשש.
הספר הזה היה קצת הזוי לטעמי. אולי הוא נפל לי על זמן לא מוצלח. אם כי דמויות מסוימות נשאו חן בעיני, בעיקר לויס, הגיבורה הראשית. אולי אתם תאהבו יותר.
