הסיפור של שם המשפחה החדש - אֶלֶנה פֶרנטֶה
Elena Ferrante - Storia del nuovo cognome
מאיטלקית - אלון אלטרס
הוצאת הספרייה החדשה - הקיבוץ המאוחד, 2016, 496 עמודים
זהו הספר השני בסדרה הרומאנים הנפוליטניים של אלנה פראנטה. ב"הארץ" כתבו כתבה על הזהות המשוכללת של אלנה פרנטה, וכן על תעלומת אלנה פרנטה. היא כנראה מלמדת באוניברסיטה של טורינו, ואיש לא ראה ואיש לא שמע. שמה הוא בדוי, היא מתראיינת במכתבים בלבד. אישה אגדה.
ומה פתאום אני מספרת לכם על הספר השני ולא על הראשון? את הראשון, שנקרא החברה הגאונה, אולי קראתם כבר. זהו ספר מופלא ובו אנחנו מתוודעים לגיבורי הסדרה כולה. המון אנשים. שתי הגיבורות הראשיות הן בנות 6 והספר מביא אותנו עד להיותן בנות 16. יָפָה ועוד אנשים לא יאהבו את הצורך להכיר ולזכור כל כך הרבה אנשים. למרות שיש מקרא בהתחלת הספר, ואפשר להכיר את המשפחות הגרעיניות שבספר ואת בניהן, זה לוקח קצת זמן להיכנס לזה. עכשיו, כשאנחנו כבר מכירים ויודעים יותר מי זה מי - ההנאה עוד גדולה יותר. מה זה הנאה?! בכל רגע נתון שהתאפשר לי, הייתי מפניקה את עצמי בעוד דף, בעוד כמה משפטים. כי הכתיבה פה היא ענקית. העומק מדהים. האישה המסתורית כותבת לעילא ולעילא. זה כשלעצמו חשוב ביותר, אבל, בעיקר - הספר משך אותי בחבלי קסם בגלל היותו מרתק.
אני מודעת לגמרי לכך שיש שלא יסכימו איתי. זה לא ספר מתח וגם לא רומן רומנטי שנקראים בחטף. להיפך. בשונה מספרים רבים שאני קוראת לאחרונה, שהם רזים וממוקדים, כאן - היריעה רחבה ועשירה. המון אנשים, המון אירועים, המון רגשות. ומשעה שנשאבתי לנאפולי, על האנשים והאווירה, על הטעם והריח - לא יכולתי להינתק. מה אומר לכם... ממש אפשר לראות את הכביסה התלויה על החבלים, את הנשים קוראות זו לזו מהחלון, את הגברים הצעירים המשוחחים בתנועות ידיים דרמטיות, ואת הצעירות המתייפייפות ואף רבות בצעקות רמות, את הזמן הזולג בעצלתיים ביניהם בשמש הים תיכונית, המלבינה, המסמאת, והמציתה את מה שאי אפשר להבליג עליו בשום אופן.
שתי גיבורות עיקריות כאן, שחיות בשכונת עוני בנאפולי. הייתם שם, אגב? ראיתם את הלכלוך, שמעתם את הרעש?
אֵלֵנָה גרקו, המכונה גם לֶנוּ וגם לֶנוּצָ'ה, שהיא המספרת, ורפאלה צ'רולו, המכונה גם לִינָה או לִילָה. יחסי האהבה - שנאה ביניהן, יחסי הקנאה והאחווה, מורכבים ביותר. כאילו כל אחת מהן מזריקה (ולפעמים גם שואבת) אנרגיה עצומה לשנייה. אנחנו הרי מכירים את זה כל כך טוב, נכון? שכן התמזל מזלנו. זכינו בחברות נפש יקרות, ואנחנו יודעים ומכירים היטב את ההרגשה. אני צודקת או שאני צודקת? לפעמים, הרי, מִשיחה אחת אנחנו מוטענים לימים רבים.
וכאן, כל פעם שאנחנו חושבים שאנחנו יודעים מה יקרה עכשיו - הקערה מתהפכת על פיה ואנחנו מופתעים. גם אם דרכי הפעולה של הגיבורות, הרגשות המפעילים אותן, הרחשים שמתחת לפני המים אפילו, גם אם כל אלה מאוד משוקפים, מוכרים ומובנים לנו, אנחנו עדיין לא מוכנים אף פעם למה שקורה. לִילָה היא כריזמטית לאין קץ, ולֶנוּ, לכאורה, ממושמעת והולכת בתלם. למרות המאמצים האינטלקטואלים המכבידים שהיא לוקחת על עצמה - היא חיה חיים מונוטוניים משהו. גם אם יש סיפוק מסוים הוא תמיד מוצנע מאחורי חוסר הבטחון של מי שצמח למעמדו החדש מביב השופכין של החברה. ולסופרת תמיד יש איזה שפן שהיא מוציאה מולנו מן הכובע. לֶנו נמשכת אחרי לִילה, מנסה לא פעם להכשיל אותה אך גם מעריצה אותה. בתחילת הספר הזה הן בנות 16 ובסופו הן בנות 23. אחת קשורה בנישואים קתוליים לא מאושרים והשנייה לומדת בהצטיינות יתרה, וחווה אהבה לא ממומשת. גם המאפיה מצטרפת כאן לחגיגה. אנחנו הצופים כאילו מסתכלים בחלונות הפנימיים של האנשים ורואים את כל מה שמתרחש שם. כל כך עמוק, כל כך מעניין. ולא בקטע של מציצנות, אלא כמו להיכנס לעובי הקורה של מחקר אנושי מרתק. והסוף - שפתיים יישקו.
שתי ציטטות בלבד:
"הבטתי בה בהערצה. היא נהגה במכונית, חיתה במילנו, לימדה באוניברסיטה, והיא מתמודדת עם אביה בלי עוינות. ואני, לעומת זאת? הייתי מפוחדת מן המחשבה שאפצה את פי, ובד-בבד חשתי מושפלת בגלל שתיקתי." עמ' 430
"היא מסבירה לי בתגובה שלמעשה לא זכיתי בכלום, שאין שום דבר בעולם שאפשר לזכות בו. שחייה מלאים בהרפתקאות מגוונות ופזיזות בדיוק כמו חיי, ושהזמן פשוט גולש לו בלי שום משמעות, ויפה להתראות מפעם לפעם כדי להקשיב לצליל מוחה המטורף של אחת מאיתנו, המהדהד בצליל המטורף של מוחה של האחרת." עמ' 491
את הספר הזה הביאו אלי, בחגיגיות הראויה, לאחר שהתמוגגתי בכל הזדמנות מהראשון. להגיד שאני מחכה בכיליון עיניים להמשך יהיה הערת ההמעטה של השנה.
