חפש בבלוג זה

יום ראשון, 20 בנובמבר 2016

סבתא שלי מוסרת דרישת שלום וסליחה - פרידריך בקמן



סבתא שלי מוסרת דרישת שלום וסליחה - פרדריק בקמן
Min mormor halsar och sager forlat - Fredrik Backman
הוצאת משכל 2016, 391 עמודים

הבשורות הטובות, מבחינתי, הן שכפי הנראה יש המשך לספר הזה. כמובן שזהו מידע בערבון מוגבל, שכן על השוודית שלי, כבר סיפרתי לכם, אין הרבה קופצים. אבל ראיתי תמונות של עוד ספר מפרי עטו של הסופר המאד שווה הזה, ובו מככבת אחת הדמויות שמופיעה בספר שלפנינו, בריט-מארי שמה. (זה לא כמו משה כהן, אתם יודעים, שהוא שם שיש רק אחד כמוהו...) כך שאם יירצו האנשים הנכונים במקומות הנכונים לתרגם גם את ההמשך, בודאי נצא נשכרים. גם בגב הספר כתוב שהספר הזה הוא שני מתוך שלושה.

על איש ושמו אובה כבר דובר פה, וגם בכל מקום שמסתובבים בו שוחרי ספרים שפגשתי.  גם אני כתבתי עליו, אם כי, עלי להודות, מגיע לו יותר ממה שכתבתי. אז אין להתפלא ששמחתי עד בלי די כשהגיע הספר הזה. זהו ספר אחר לגמרי, אם כי ההומור האיכותי וההארה הרגישה של תכונות אנושיות מככבים גם כאן. הגיבורה הראשית, אלסה, היא ילדה בת כמעט שמונה. יש לה הורים גרושים שלכל אחד מהם יש בן זוג חדש. אמה של הילדה בהיריון והיא מצפה להולדת "חצי" (כך נקרא הילד ע"י אחותו). הילדה היא חריגה, או, כפי שמגדירה אותה סבתה - מיוחדת, והיא זוכה להתעללויות וכאפות מצד חבריה לבית הספר. הסבתא היא דמות שנלקחת לעיתים קרובות למשטרה בשל התנהגותה הלא-נאותה. יש לה הרבה על מה לבקש סליחה, אבל גם הרבה מאד דברים שנזקפים לזכותה המבורכת. לסבתא הזו, שהיא רופאה כירורגית, ועומדת למות מסרטן, יש כללי התנהגות שונים מהמקובל, והיא משאירה לנכדתה האהובה את המשימה להפיץ מכתבי התנצלות שכתבה, לאנשים שהיא רוצה שאלסה תתחבר אליהם לאחר מותה. העלילה מתפתחת ככל שמכתבים נוספים נמסרים וחושפים את כאביהם של הנמענים. במקביל נחשפת אישיותה המקסימה של הסבתא, אישיות מן הסוג שהיינו רוצים בסביבתנו הקרובה. 
גילוי נאות - זהו ספר שדי נקטל ע"י "הארץ". אני בד"כ מעריכה את הכותבים שם, אבל הפעם אני רוצה לצאת חוצץ. כי יש כאן הומור מקסים, יש פנטסיה של אגדות שהיא מופלאה, בעיני, וכן שיקוף של בעיות יומיומיות של ילדה חכמה במיוחד, שהיא דיירת מכובדת בבניין של אנשים שהם מיוחדים אף הם, ושאומרת בתבונה עמוקה את מה שכתוב על הלוח באותיות קידוש לבנה - ובכל זאת אף אחד לא רואה. התמהיל של האגדה והמציאות, השימוש בדימיון לצורך הבנת העניינים שקורים, מאד דיברו אל ליבי. אני רוצה לשתף אתכם כאן בכמה כפתורי חן שמשובצים בעלילה, והם באמת קומץ מזערי ממה שיש בספר הזה.

"וסבתא לא אוהבת שאנשים טוענים שהיא ממציאה דברים, היא מעדיפה את המונח המתנשא פחות "מאתגרת את המציאות"..." עמ' 21

""אתם יודעים של מי זה?" היא שואלת ומצביעה על עגלת ילדים הקשורה למעקה המדרגות מתחת ללוח המודעות. רק כעת אלסה מבחינה בעגלה. וזה מצחיק שהיא ניצבת שם כי אין ילדים קטנים בבניין פרט לחצי, והוא עדיין מתנייד לכל מקום בתוך בטנה של אמא. אך נראה שבריט-מארי לא מעריכה את הרובד הפילוסופי בסיטואציה." עמ' 78

"הוא מבטא את המילה "אהבה" כפי שנהוג לבטא מילים כמו "מוצרי יסוד" או "בורג משולב"." עמ' 218

"אנשים בעולם האמיתי תמיד אומרים שכשמשהו נורא קורה, העצבות והגעגועים וכאבי הלב "הולכים ונחלשים עם הזמן", אבל זה לא נכון. העצב והגעגועים הם קבועים, אבל אם היינו צריכים לשאת אותם על כתפינו לשארית חיינו לא היינו מצליחים לשרוד. העצבות היתה משתקת אותנו. ולכן אנחנו אורזים אותה לבסוף במזוודה ומחפשים היכן להניח אותה. 
וזה הייעוד של מיפלוריס, ממלכה שאליה מגיעים נוסעים בודדים מכל קצוות תבל, גוררים אחריהם מטענים כבדים של עצב. זה מקום שבו אפשר להניח את העצב ואחר כך לחזור לחיים. וכשהנוסעים סבים על עקבותיהם הם עושים זאת בצעד קליל יותר, כי מיפלוריס בנוייה כך שהשמש תמיד תאיר את פניך ותהיה לך רוח גבית." עמ' 234-5


     




יום שישי, 4 בנובמבר 2016

קתלין (תשע נשמות:8) - כריסטופר מורלי




Kathleen - Christopher Morley
קתלין - כריסטופר מורלי
הוצאת תשע נשמות 2016, 115 עמודים

כריסטופר מורלי ידידנו זכור לטוב מפרנסוס על גלגלים, שהזניק את כוכבה של הוצאת זיקית עליה השלום, וכיכב ברשימות רבי המכר יותר מ-100 שבועות. בינינו - בצדק. זהו ספר שכל כך הרבה נכתב עליו, והיה כזה כיף לקרוא אותו - אין מה להכביר מילים על זה כאן. כביבליופילים אדוקים, בטח גם אתם קראתם. 
אז עכשיו יש לנו כאן עוד מעדן ספרותי חמוד ביותר, של אותו סופר, עם ההומור האנגלי המדליק כמו, למשל, אם אתם זוכרים, שראינו בסדרה בטלוויזיה שהיתה מזמן - Yes, Prime Minister, וגם ב"מישהו מטפל בך"? זוכרים? זה סוג ההומור. 
זהו ספר קלאסי משנת 1920. הוא מוקדש ל"קתלין האמיתית". הסופר כבר מזמן ישן מתחת לכוכבים, אבל ההומור שלו נשאר לטובתנו ומפניק אותנו בכיף. 
מדובר ב"עקרבים" - חבורת סטודנטים מאוקספורד. והם ממש סטודנטים. על כל מה שמשתמע מכך. מכינים את העבודות בדקה ה-90 או, אם מסתייע - גם לאחר מכן. מעשה קונדס הוא השם האמצעי של כל אחד מהם. כן, גם אנחנו היינו פעם כאלה, לא ככה?
עכשיו, הם מוצאים מכתב שנשר מספר, מכתב שנשלח מקתלין אל ג'ו. והמכתב ממש מוצא חן בעיניהם, ברמה שהם מחליטים להתחרות על ליבה של קתלין, למרות שאינם יודעים מיהו אותו ג'ו שאליו נשלח המכתב, וכמובן גם לא מיהי קתלין. זהו. לא מספרת לכם יותר, סתם תכעסו עלי. חבל לקלקל. הספר קצרצר, (115 עמודים בלבד), אז קחו לכם שעה של נחת, ליד תה עם חלב, בספל עם תחתית (כמובן...) ותיהנו.
תשע נשמות היא הוצאת ספרים איכותית ששווה מאד לראות מה יוצא מתחת ידיהם. בעולם אהבו רבים עוד הרבה לפני כן את הקסם שמייצר הסופר בספר הזה, כמו שתראו למטה. אז למה שלא תרויחו גם אתם?


                


יום שלישי, 1 בנובמבר 2016

מאחורי ההר - מאיה ערד


מאיה ערד - מאחורי ההר
הוצאת חרגול 2016, 327 עמודים

למעשה, חוץ מהספר "מקום אחר עיר זרה", לא תורגמו ספריה של מאיה ערד. אני מתקשה להבין את זה. אם הייתי יכולה, הייתי רוצה להיות תלמידה שלה, בסטנפורד - שם היא מלמדת, באוהל במדבר, או גם בכל מקום אחר. כי אפילו בספר הזה, שהוא סוג של ספרות בלשית, אתה למד בלי סוף, ובעניין גדול. מעולם לא חשבתי שיעניין אותי לדעת, למשל על גאולוגיה. כן, גדלתי בנגב, ולכאורה יש לי את כל הסיבות המתאימות להתעניין בזה, אבל עד עכשיו, חוץ מהתחביב שהיה לנו כילדים לדרוך על אדמת הלס המבוקעת אחרי הגשם, ולשבור את הקרום הפריך ברגליים - לא התייחסתי לזה מעולם כנושא שאפשרי לי להעמיק בו. וזה אפילו לא הנושא כאן בספר. ובכל זאת. הספר נקרא כולו כמו הרצאה מרתקת במיוחד. אתה קורא/מקשיב ולא מרגיש איך חולף הזמן. 
חוץ מהספר "העלמה מקזאן" שכבר דיברנו בו נכבדות, והספר "שבע מידות רעות" המרתק של הסופרת - לא קראתי עדיין ספרים נוספים שלה. מה אתם אומרים? בושה וחרפה, לא? כי אני מוקסמת מהכתיבה שלה כל פעם מחדש. היא כל כך מעניינת ומדייקת. אפילו ברמה של החיריק בא' של אִפשר (עמ' 169), כדי שלא נטעה, חלילה. וזה חשוב. אף פעם לא נזרקים החוצה מהסצנה בגלל משהו שקופץ פתאום לעין. 

נסים חברתי משכבר (כן, חברתי. שמה רחל, אבל אני קוראת לה נסים. כמובן שהיא מסכימה לזה.) סיפרה לי פעם על אירוע שהיה לה ולבעלה כחלק ממסיבה עם חברים מהעבודה שלו. כולם נקראו ליקב בנימינה (או יקב זיכרון, לא בטוחה, זה היה הרבה לפני מזמן) לארוחת ערב חגיגית. לפתע נשמעה יריה ונאמר להם שמנהל המקום (ואולי המלצר) נרצח. המקום נסגר ולא נתנו לאיש לצאת. התחילה חקירה. כולם היו לחוצים ומודאגים. לך תדע מתי ואיך זה יסתיים, ולנסים יש שלוש ילדות קטנות (אז) שישנות בבית עם שמרטפית צעירה... מפחיד. רק בהמשך הבינו המשתתפים שזה היה חלק ממופע שנטלו בו חלק. מאז אני מחפשת איפה עושים את המופע הזה. אתם יודעים אולי? זה קצת כמו החידות המדליקות בחדרי הבריחה הצצות במחוזותינו כפטריות אחר הגשם. לא יכולתי שלא להיזכר בזה כשהתחלתי לקרוא את הספר הזה. לפצח תעלומה. שווה, לא? גם אם אתם לא ממש חובבי ספרי מתח.

גם כאן, כמו בספרים אחרים של מאיה ערד מדובר בעולם האקדמי, על תככיו והתחרותיות שבו. על מי שמלמד במוסד יוקרתי יותר, משיג יותר, מפרסם יותר, נחשב יותר, וגם, ואולי אפילו יותר - על מי שפחות כל אלה. הגיבור המספר, זוהר בר שמו, הוא מהפחות משיגים. גם את מה שיש לו הוא נוטה שלא לפרגן לעצמו. ואם יש שאלה איך לפרש משפט או מקרה, תמיד ישפוט את עצמו כַּאנדרדוג, ככזה שפחות. חלק מזה, מן הסתם, הוא אובייקטיבי. כי אשתו בנפרד, למשל, הנושאת את אותו שם (אך מכונה זואי) מלמדת בקמפוס יוקרתי בהרבה משלו, היא חכמה יותר, בטוחה בעצמה יותר, בכלל, קשה לו להבין איך זכה בה מלכתחילה. "היא צדקה, כמובן. שעות היה יושב ומסכם לעצמו ספרים שלמים, ובסופו של דבר עדיין לא הבין לשם מה בדיוק הוא זקוק לכל זה, איך ישמש אותו במחקר שלו, ובאותו זמן דילגה היא בין חמישה, שישה ספרים, שולחת לעצמה בדואר אלקטרוני שורות קצרות, קצובות, של רעיונות למה שתכתוב בדוקטורט שלה." (עמ' 206). זוהי, במאמר מוסגר, תכונה אדירה ממש בעיני. היכולת הזאת לבטא את הגרעין של התוכן בצורה לקונית וממצה. האנשים שיש להם את זה יושבים בעיני למעלה למעלה. 
הוא מגיע למקום מבודד על פי הזמנה של זוג אנשים - יובי ויולי, שביקשו שיבוא להרצות להם ולחבריהם הישראלים על הרומן הבלשי. יובי הוא מן הסתם פרופסור שגם הצליח להוציא מים מן הסלע או, אם לקרוא לילד בשמו, כסף מהמקצוע. הכל אפוף מסתורין. המון שאלות נשאלות. מה קרה לאשתו הראשונה של יובי? למה נקרא דווקא זוהר להרצות ולא אשתו? למה המקום היפה והפסטורלי הזה כל כך אלמנטרי ברמת הנוחות שלו?
לאט לאט אתה נשאב. רוצה לקרוא כל עמוד אבל גם לא רוצה שהספר יסתיים. הספר משובץ בהמון סיפורי מתח קלאסיים (אגתה כריסטי, הרקול פוארו, שרלוק הולמס...) כמו הפתעות קטנות ומתוקות. כיף בפני עצמו. אבל בעיקר, יותר מהכל זהו ספר שמסתכל עליך במבט אינטליגנטי בגובה העיניים ומלטף לנו את האגו תוך כדי. אל תאמינו לי, תבדקו לבד. כדאי לכם. יודעים מה? אם בעבר שאלתם אותי אם אני מכירה ספרים ששווה לקרוא פעמיים? אז הנה לכם אחד כזה.

יום חמישי, 29 בספטמבר 2016

עשר דקות - קיארה גמברלה


עשר דקות - קיארה גמברלה
Per dieci minuti - Chiara Gamberale
מאיטלקית יערית טאובר
הוצאת כתר 2016, 204 עמודים

מיכל שקד היקרה לי, שלפני שנים לא רבות (ועדיין, לפעמים) הייתי נוהגת להגיע אליה ולהספיג בדמעותי את המגבונים שלה, המליצה לי על הספר האורות בבתים של אחרים  מאת קיארה גמברלה. אהבתי מאד. הסופרת הזאת יודעת להיכנס לנו לנשמה ולהאיר לנו פינות פחות מוכרות בנו, דרך גיבורים מיוחדים, דרך סיפור מיוחד. שמחתי מאד שתורגם ספר נוסף שלה, ולפיכך התכנסנו הערב. 
הפעם הגיבורה היא המחברת, מה שמיד מקרב אותנו אליה במיוחד. לאחר נטישתו של בעלה, החלפת מקום המגורים שלה וכן פיטוריה מהטור שהיא כותבת על ארוחות צהריים עם משפחות "רגילות" שונות - היא פונה לייעוץ. הפסיכולוגית מציעה לה לנסות להקדיש במשך חודש ימים 10 דקות בכל יום למשהו שמעולם לא עשתה. זה לבדו - מסקרן בריבוע. ישר מכניס אותנו למוד כזה של מה היינו עושים במקומה. לא?
"הבית שלי בוויקרלו, הטור שלי ובעלי (ההדגשה במקור, ויש לזה משמעות מיוחדת, כמובן.) הם בובות הפרווה שכבר יותר משנה אני נרדמת איתם, לחוצה, ולחוצה אני מתעוררת. הן מסריחות וכבר לא רכות: אבל כשאת מתרגלת לבובת פרווה קשה לוותר עליה." ..."למרות שבעלי, הטור שלי והבית שלי בוויקרלו כבר לא איתי, לא איכפת לו, לחג המולד, וגם בשנה הסוערת הזאת הוא מתכוון להגיע. חוסר צדק במלוא מובן המילה מצידו." עמ' 46-7
שגרה, אתם יודעים, זה דבר מחזק ומרפא. אחרי שהודיעו לנו שעופר נהרג הרגשתי צורך עז לצאת החוצה מהבית. היה לי דחוף לצאת מהמקום הזה שהוטלה בו עכשיו פצצה שכזאת, והאוויר בו דחוס והמום. ואני זוכרת שמאד הפתיע אותי, ממש נדהמתי, לראות שהמכוניות ממשיכות לנסוע, שהאנשים הולכים ברחוב, וגם לשמש לא אכפת. כאילו שהעולם לא נחרב כרגע. לא הבנתי איך זה יכול להיות.  אבל חוזרים לשגרה. עם כל הדברים האלה שיושבים לנו על הגב ובנשמה. נותנים להם את המקום שלהם, אבל ממשיכים ללכת. 
ומידי פעם, ויש שיגידו לא מספיק פעמים, אנחנו מרשים לעצמנו להתפרע, להשתטות, לשבור את תקרת הזכוכית, להעז. אז תחשבו: נכון שזה מעורר מחשבות מהסוג היצירתי ביותר? אנחנו מדברים על פרק זמן קצר, לא מהפכה ממש, חלילה, אבל בכל זאת, לצאת מאיזור הנוחות למקום חדש ואחר. זה תמיד נותן פרספקטיבה אחרת למה שאנחנו עושים תמיד. אני חושבת שאלך על זה. מה דעתכם?
קיארה בוחרת בהתחלה בדברים קטנים. מכינה פנקייקס. לומדת נהיגה. מקשיבה לאמא שלה. וזה מתפתח למענה ותשובות לשאלות הכי חשובות שהיא מציבה לעצמה, וגם לשינוי מהותי באורח חייה. בהחלט סיפור של צמיחה, של התחדשות. ומה יותר מתאים מזה לשנה החדשה הנובטת לה עכשיו?
אפנק בכמה ציטטות:
"אמא שלי מתחילה להירגע: היא לא ממש הבינה את העניין הזה של העשר דקות, אבל אם אפשר לפתור בעיה של אחד הילדים אז כן, היא מוכנה: "אז מה אני יכולה לעשות בשבילך, אהובתי?"" עמ' 83.
"אנחנו הולכים לכיוון המכונית שלו, אני מתחילה לדבר יותר מדי ועל כלום, כמו תמיד שאני במתח, והוא עושה את אותו הדבר." עמ' 91
"כשאנשים אחרים עושים עושים משהו בשבילנו, הם נותנים לנו הזדמנות או למעשה לוקחים אותה מאתנו?" עמ' 124
"מאז שהחיים שלי ריקים לא הבחנתי שהם כל כך מלאים." עמ' 153
אסיים באווירה אופטימית זו, ואאחל לכם שנה מופלאה ונהדרת. שנה של דבש וקינמון, מור ולבונה. 


  מ 

 

  

יום שני, 19 בספטמבר 2016

אנשים קטנים, גיבורים גדולים - ג'יל סימנט


אנשים קטנים, גיבורים גדולים - ג'יל סימנט
Heroic Measures - Jill Ciment
מאנגלית: שרה ריפין
הוצאת כנרת זמורה-ביתן, 2011, 191 עמודים


השם שניתן לספר על ידי הוצאת כינרת זמורה-ביתן שונה בתכלית מהשם שהמחברת נתנה לו. נראה לי שרצו בהוצאה לחבב עלינו את הספר מראש, למרות שגם השם המקורי Heroic Measures נותן מושג לא רע על העלילה כאן. לא מצאתי הוצאות שהוציאו אותו בשפות אחרות, אבל, לך תדע, אולי גם הם שינו את השם לגמרי כמו אצלנו... זה בכל מקרה לא פוגם כהוא זה בתענוג שהיה לאנשים שקראו אותו ושיהיה גם לכם מקריאת הממתק הקטן הזה.

זהו ספר שמזמן רציתי לספר לכם עליו. הוא נכנס לי ישר ללב ולנשמה. מתרחשים בו הרבה דברים, שבגללם עולמם של שני אנשים וכלבה, שהיה סדור ומובנה - מתערער לגמרי. 
יש כאן שני קשישים: רות (ואנחנו כמובן לא אומרים את גילה של הגברת) ואלכס בעלה, שהוא בן 78. ויש את דורותי, כלבת התחש שלהם, קשישה אף היא. הם גרים בעיר הגדולה ניו יורק. עיר סואנת, פקוקה, מלאת אקשן מחד, עצבנית מאידך, מהבהבת בעיניים ובאוזניים, באף ובלבלב.
ואז הם מחליטים לעבור דירה. החלטה מטלטלת. אני בטוחה שאתם מכירים אותה. 
גם אני. 
לא פשוט, נכון? 
גם אם זה מרגש מאד ומשמח - התחלה חדשה, מסקרנת, מדליקה, זה הרי כמו לפתוח חלון אל נוף קסום ולא מוכר... 
אבל דווקא כשהזוג בעיצומו של הלחץ, דווקא אז הכלבה חולה, וצריך לאשפז אותה. ויש דאגות אחרות. מה דאגות? מזיזים לנו את הגבינה!!! 
זהו סיפור אורבני מרתק. יש בו המון מכל מה שקורה בעיר הצועקת הזאת, וגם דברים שהיו יכולים בשקט וכמו כלום לקרות כאן ליד הבית שלנו. מלא לחצים, באמת שיש כאן תערובת מעצבנת במיוחד, אבל זה כתוב בצורה שמגבירה את החמלה והאמפתיה שאנחנו מרגישים כלפי רות, אלכס ודוטי (שם החיבה של דורותי). שוב, גם כאן אני לא מספרת לכם יותר קטעים מהעלילה. שום ספויילר לא יהיה כאן, אבל כמה ציטטות רומזות, ישר לנשמה, יהיו גם יהיו, ומיד. אתם לבד תבינו שאין מצב שתפספסו את הספר הנהדר הזה. 

"רות קנתה את הקולר מפני שחשבה שיעניק לדורותי מראה נועז, מתנשא, מראה של ישישה שתלטנית שמתמחה בנשיכות. רות רואה איך אלכס מתיר את האבזם מצווארה של דורותי. הוא עושה זאת מתוך קרבה וזהירות, כמו בעל המסיר ענק מצווארה של רעייתו החולה." עמ' 24
""תגידי להן שלא יכולת לאתר אותנו", אלכס אומר. "תגידי להן שכבר עזבנו את בית החולים. תגידי להן שלא הפעלנו שוב את הטלפון הנייד שלנו. תגידי להן שאנחנו זקנים ונוטים לשכוח. תגידי להן מה שאת רוצה. אנחנו לוקחים חופש הלילה." עמ' 95
"הקהל מתפצל פתאום, ואנשים מתחילים לרוץ כדי לתפוס את המוניות הקולחות מהגשר, ליד השדרה השנייה. רות ואלכס, שעדיין אוחזים ידיים, ממהרים גם הם לתפוס מונית." עמ' 146.
"היא נושאת את המכתב אל חדר השינה בכוונה לקרוא אותו בקול לאלכס (המכתב הזה קסום ומרטיט, ומפאת היופי שבו לא אצטט ממנו כאן, אלא אשאיר לכם להינות ממנו בספר) ואחר כך לטעון שעליהם לקבל את ההצעה של הגברות ולהסתפק בתשע מאות וחמישים. הם בסך הכל רצו מעלית, ועכשיו יש להם." עמ' 178.




  

יום שני, 5 בספטמבר 2016

עריסת האויב - שרה יאנג


עריסת האויב - שרה יאנג
My Enemy's Cradle - Sara Young
מאנגלית: עילי סופר
הוצאת כנרת, זמורה-ביתן 2011, 364 עמודים

הזנחתי אתכם מעט לאחרונה, ואני מתנצלת. זה בגלל שהספר האחרון שכתבתי עליו, הסיפור של שם המשפחה החדש, נשאר חרוט בי כל כך, שהיה לי קשה ממש להתחבר לספרים אחרים שקראתי. אז קראתי את למצוא ולאבדולא התאים לי לשתף אתכם בו, כי כל כך הרבה עיסוק במוות יש בו, וגם ממש נחמץ ליבי ישר בהתחלה כשאמה של הגיבורה נוטשת אותה... ולכן, ככל שזה תלוי בי, אף שהספר כתוב בצורה מופלאה ונהדרת, כאן, בחלקת האלוהים הקטנה שלי, החלטתי לוותר לכם עליו.
אני חוזרת אם כן לספר שקראתי די מזמן, הוא מעין קונצנזוס אצלנו. גם אהובה שקוראת בעיקר מתח אהבה אותו, גם דליה שקוראת הכל מכל, ועוד רבים וכן טובים, כולם מאד אהבו אותו. עכשיו, זה קצת ספר שמיועד למי שאנחנו קוראים במחוזותינו "מייטיביי קרוא"... הנושא מאד לא פשוט וגם, חזרנו כאן למלחמת העולם השנייה. זה לא סיפור שואה קלסי. מובא כאן פן פחות מוכר של הזוועה הנאצית. 
הגיבורה הראשית, צירלה, היא חצי יהודיה. היא מאוהבת ביהודי והרה לו. מכיוון שהיא נראית ארית, היא יכולה לבחור שלא להישאר בבית דודיה בהולנד, (אליהם ברחה מפולין) ולסכנם. היא מתחזה לבת דודתה אנקה ומצטרפת ל"ליבנסבורן" - המעון לנשים הרות שברחמן תינוק ארי. זהו מחנה סגור והנשים בו מפתחות סוג של יחסים חבריים, יש גם חברות נפש, אך הפחד והאיום מלוים אותן כעמוד ענן לפני המחנה. לגיבורה שלנו יש, מן הסתם, יותר מה להסתיר מלחברותיה, והיא רוצה לשמור על עצמה מחד ועל בן זוגה מאידך.  
זהו ספר שזכה להרבה תשבחות בעולם. הוא "זורם", הוא מרתק, הוא פותח חלון למקום שהוא פחות מוכר מכל סיפורי המלחמה הארורה ההיא, והוא מאד מעמיק. התחושה היא שהקורא נמצא שם, ומוצא את עצמו מתלבט התלבטות קשה ולעיתים בלתי אפשרית עם הגיבורה, ככל שההיריון מתקדם מחד והמערכה מתקדמת מאידך. כאן, ולאחר שקיבלתי בראש מאביטל, אני אניח לכם מבחינת העלילה. לא כדאי לי להסתכן ולספר עוד מחשש לספוילר. 
ג'נה בלום, הסופרת של הספר המצויין אלה שמצילים אותנו (שאולי עוד נדון בו פה בהרחבה) המליצה על הספר וכתבה שהמחקר שהמחברת עשתה הוא מדוייק כל כך, שהתחושה היא שכאילו חוותה את הדברים על בשרה. ואכן, זהו ספר שלא מניח לך עד שתסיים אותו. 
כמובן שלא רק אני אהבתי את הספר ולא רק הקונצנזוס של המעגל החברתי שלי בא כאן להמליץ על הספר הזה. תראו, למשל, מה קרה בארצות אחרות:

     

יום ראשון, 21 באוגוסט 2016

הסיפור של שם המשפחה החדש - אלנה פרנטה


הסיפור של שם המשפחה החדש - אֶלֶנה פֶרנטֶה
Elena Ferrante - Storia del nuovo cognome
מאיטלקית - אלון אלטרס
הוצאת הספרייה החדשה - הקיבוץ המאוחד, 2016, 496 עמודים


זהו הספר השני בסדרה הרומאנים הנפוליטניים של אלנה פראנטה. ב"הארץ" כתבו כתבה על הזהות המשוכללת של אלנה פרנטה, וכן על תעלומת אלנה פרנטה. היא כנראה מלמדת באוניברסיטה של טורינו, ואיש לא ראה ואיש לא שמע. שמה הוא בדוי, היא מתראיינת במכתבים בלבד. אישה אגדה. 
ומה פתאום אני מספרת לכם על הספר השני ולא על הראשון? את הראשון, שנקרא החברה הגאונה, אולי קראתם כבר. זהו ספר מופלא ובו אנחנו מתוודעים לגיבורי הסדרה כולה. המון אנשים. שתי הגיבורות הראשיות הן בנות 6 והספר מביא אותנו עד להיותן בנות 16. יָפָה ועוד אנשים לא יאהבו את הצורך להכיר ולזכור כל כך הרבה אנשים. למרות שיש מקרא בהתחלת הספר, ואפשר להכיר את המשפחות הגרעיניות שבספר ואת בניהן, זה לוקח קצת זמן להיכנס לזה. עכשיו, כשאנחנו כבר מכירים ויודעים יותר מי זה מי - ההנאה עוד גדולה יותר. מה זה הנאה?! בכל רגע נתון שהתאפשר לי, הייתי מפניקה את עצמי בעוד דף, בעוד כמה משפטים. כי הכתיבה פה היא ענקית. העומק מדהים. האישה המסתורית כותבת לעילא ולעילא. זה כשלעצמו חשוב ביותר, אבל, בעיקר - הספר משך אותי בחבלי קסם בגלל היותו מרתק. 
אני מודעת לגמרי לכך שיש שלא יסכימו איתי. זה לא ספר מתח וגם לא רומן רומנטי שנקראים בחטף. להיפך. בשונה מספרים רבים שאני קוראת לאחרונה, שהם רזים וממוקדים, כאן - היריעה רחבה ועשירה. המון אנשים, המון אירועים, המון רגשות. ומשעה שנשאבתי לנאפולי, על האנשים והאווירה, על הטעם והריח - לא יכולתי להינתק. מה אומר לכם... ממש אפשר לראות את הכביסה התלויה על החבלים, את הנשים קוראות זו לזו מהחלון, את הגברים הצעירים המשוחחים בתנועות ידיים דרמטיות, ואת הצעירות המתייפייפות ואף רבות בצעקות רמות, את הזמן הזולג בעצלתיים ביניהם בשמש הים תיכונית, המלבינה, המסמאת, והמציתה את מה שאי אפשר להבליג עליו בשום אופן.
שתי גיבורות עיקריות כאן, שחיות בשכונת עוני בנאפולי. הייתם שם, אגב? ראיתם את הלכלוך, שמעתם את הרעש? 
אֵלֵנָה גרקו, המכונה גם לֶנוּ וגם לֶנוּצָ'ה, שהיא המספרת, ורפאלה צ'רולו, המכונה גם לִינָה או לִילָה. יחסי האהבה - שנאה ביניהן, יחסי הקנאה והאחווה, מורכבים ביותר. כאילו כל אחת מהן מזריקה (ולפעמים גם שואבת) אנרגיה עצומה לשנייה. אנחנו הרי מכירים את זה כל כך טוב, נכון? שכן התמזל מזלנו. זכינו בחברות נפש יקרות, ואנחנו יודעים ומכירים היטב את ההרגשה. אני צודקת או שאני צודקת? לפעמים, הרי, מִשיחה אחת אנחנו מוטענים לימים רבים. 
וכאן, כל פעם שאנחנו חושבים שאנחנו יודעים מה יקרה עכשיו - הקערה מתהפכת על פיה ואנחנו מופתעים. גם אם דרכי הפעולה של הגיבורות, הרגשות המפעילים אותן, הרחשים שמתחת לפני המים אפילו, גם אם כל אלה מאוד משוקפים, מוכרים ומובנים לנו, אנחנו עדיין לא מוכנים אף פעם למה שקורה. לִילָה היא כריזמטית לאין קץ, ולֶנוּ, לכאורה, ממושמעת והולכת בתלם. למרות המאמצים האינטלקטואלים המכבידים שהיא לוקחת על עצמה - היא חיה חיים מונוטוניים משהו. גם אם יש סיפוק מסוים הוא תמיד מוצנע מאחורי חוסר הבטחון של מי שצמח למעמדו החדש מביב השופכין של החברה. ולסופרת תמיד יש איזה שפן שהיא מוציאה מולנו מן הכובע. לֶנו נמשכת אחרי לִילה, מנסה לא פעם להכשיל אותה אך גם מעריצה אותה. בתחילת הספר הזה הן בנות 16 ובסופו הן בנות 23. אחת קשורה בנישואים קתוליים לא מאושרים והשנייה לומדת בהצטיינות יתרה, וחווה אהבה לא ממומשת. גם המאפיה מצטרפת כאן לחגיגה. אנחנו הצופים כאילו מסתכלים בחלונות הפנימיים של האנשים ורואים את כל מה שמתרחש שם. כל כך עמוק, כל כך מעניין. ולא בקטע של מציצנות, אלא כמו להיכנס לעובי הקורה של מחקר אנושי מרתק. והסוף - שפתיים יישקו.
שתי ציטטות בלבד:
"הבטתי בה בהערצה. היא נהגה במכונית, חיתה במילנו, לימדה באוניברסיטה, והיא מתמודדת עם אביה בלי עוינות. ואני, לעומת זאת? הייתי מפוחדת מן המחשבה שאפצה את פי, ובד-בבד חשתי מושפלת בגלל שתיקתי." עמ' 430
"היא מסבירה לי בתגובה שלמעשה לא זכיתי בכלום, שאין שום דבר בעולם שאפשר לזכות בו. שחייה מלאים בהרפתקאות מגוונות ופזיזות בדיוק כמו חיי, ושהזמן פשוט גולש לו בלי שום משמעות, ויפה להתראות מפעם לפעם כדי להקשיב לצליל מוחה המטורף של אחת מאיתנו, המהדהד בצליל המטורף של מוחה של האחרת." עמ' 491
את הספר הזה הביאו אלי, בחגיגיות הראויה, לאחר שהתמוגגתי בכל הזדמנות מהראשון. להגיד שאני מחכה בכיליון עיניים להמשך יהיה הערת ההמעטה של השנה. 



יום חמישי, 4 באוגוסט 2016

לולי וילוז, או הצייד האוהב - סילביה טאונסנד וורנר


לולי וילוז, או הצייד האוהב - סילביה טאונסנד וורנר
  Lolly Willowes - Sylvia Tounsend Warner
מאנגלית: רנה ורבין
הוצאת לוקוס, 2016, 224 עמודים

וילוז = ערבה,  (Weeping willows) מעניין אם הסופרת התכוונה למשמעות של השם הזה. לא נוכל לשאול אותה, מן הסתם, שכן כבר מעל 20 שנה היא ישנה תחת הכוכבים. כמה רציתי שיהיו לי ערבות בוכיות בגינה... דימיינתי לי  6, 7 או יותר פינות אור בדשא ומעליהם נשפכים ענפי ערבה בוכיה... טוב, אז רציתי.  זה לא צלח. הן נבלו ומתו בזו אחר זו. בסוף ויתרתי. אבל לא התכנסתי הערב בשביל לבכות לכם על הצרות שלי בתחום החקלאות. לא ולא. זו רק הערת אגב שקפצה לי מהשם וילוז. 
זהו הספר הראשון בהוצאת לוקוס, שנולדה לאחר הפירוק של זיקית המעולה. מסקרן מראש, נכון? שלא לדבר על זה שמדובר כאן בקלאסיקה מתחילת המאה ה-20, מהסוג שבד"כ לא הייתי נוגעת בה כאן, אלמלא ההומור האנגלי היבשושי החביב עלי. בחלק הראשון של הספר אנחנו פוגשים את לורה, עלמה אנגליה למהדרין בת 47. לא נשואה וגם, שומו שמיים,  לא ממש רוצה להינשא. לאחר מות אביה, היא נאלצת לעזוב את הבית האהוב עליה בכפר ולעבור לגור בעיר הגדולה לונדון עם אחיה, גיסתה קרוליין ושתי בנותיהן. אלה משנים את שמה מלורה המקורי לדודה לולי. היא מתנהגת כפי שמצופה ממנה בהרבה מובנים, ועושה את המטלות המתבקשות, אך היא אינה קוראת את הרומנים הנשיים שכל בנות החברה הלונדונית הרווקות קוראות, היא מוכיחה ידע במקומות בהם מצפים ממנה להיות בורה, היא לא מתכוננת בשום צורה ל"יציאה לחברה" ועדיין לא מעוניינת להינשא. עד כאן החלק המשמים של חייה של לולי, והחלק הראשון של הספר. בחלק השני מגיע מהפך: " לאורך הארוחה הביטה לורה בקרוביה. היא הרגישה כאילו התעוררה, בלא שינוי, מתנומה של עשרים שנה, ומצאה שהם כמעט בלתי מזוהים. אפילו הנרי וקרוליין, שראתה מדי יום ביומו, היו חבויים למחצה תחת כל מה שצברו - שפע, סמכות, ניסיון יומיומי." עמ' 86 
לאחר הארוחה הזו לורה מטילה את הפצצה. היא מתכוננת לעבור לגור בכפר נידח, גרייט מופ שמו, (מטאטא גדול, איזה שם מדליק...) ואולי יהיה לה גם חמור. אחיה, הנרי, משוכנע שהיא לא מתכוונת לזה. זה נשמע הזוי לחלוטין, אך היא אמנם עושה זאת וחוגגת על הטבע במיטבו, על פשטות החיים בכפר, על החופש האישי שלה. אבל זמן קצר לאחר מכן מגיע לכפר אחיינה טיטוס, וכאילו מחזיר אליה את האנגליות המרובעת, את השעמום והכבלים של השגרה ממנה ברחה."המנהגים, דעת הקהל, החוק, הכנסייה, המדינה - כולם היו מנידים את ראשיהם העצומים, דוחים את עתירתה ושולחים אותה בחזרה לכבליה" עמ'   194. שוב היא רוצה לברוח, ואז... אז מופיע חתלתול מוזנח במטאטא הגדול. 
כאן נראה לי עדיף שלא אמשיך לספר לכם. זה יהיה כל כך לא הוגן...  כי מכאן מתחיל הכל להתרומם ולהתנהל בקצב מהיר ותוסס, שונה כל כך מההתחלה של הספר. זהו ספר פמיניסטי במידה רבה, אבל לא רק. יש כאן גם אינדיבידואליזם במיטבו, פריצת דרך יחסית לדרך המחשבה של התקופה ההיא. יש גם פנטסיה, ולא להיבהל, זה מאד אנושי ונגיש, אני בטוחה שתאהבו את זה. וגם, זה לא כאילו שהופתעתם, נכון? הרי ראיתם את המכשפה בתמונה של הספר...
רק עוד כמה פנינים מהספר:
"בשנות חייה האחרונות נעשתה הגברת וילוז (הכוונה לאימה של לולי) מיומנת יותר ויותר בהתחמקות ממילוי חובותיה, ומותה נראה כמו הביטוי המשוכלל והסופי של המיומנות הזו. נדמה כאילו אמרה, בעודה מפהקת פיהוק חתולי ענוג, "נראה לי שאפרוש עכשיו לקבר שלי" ויצאה מן החדר... " עמ' 25.
"אבל להנרי הייתה לא פחות נחישות וילוזית מאשר לאביו או לאימו, ונחישותו הייתה צעירה משלהם בעשרים וחמש שנה, וחיונית בהרבה." עמ' 29
"מר וולף-סונדרס השרוע על החוף אכן דמה מאד לשק חול ושבה את העין באותה מידה." עמ' 71
""למזג אויר כזה לעולם לא ירשו להשתולל בלונדון" חשבה". עמ' 101
"כך היה אדם הראשון היצירה האצילית ביותר של הטבע, כשהתהלך בין החיות, שומרו היחיד של הגן, מושלם, כל צלעותיו איתו לפני שחוה הפרה את איזונו.... אדון סונטר הזכיר ללורה את אדם במידה כזו שהיא החלה להרגיש כמו חוה - התעוררה בה סקרנות שאינה הולמת גברת." עמ' 121
"... וכשהן חוזרות מחכים להן תפוחי אדמה שצריך לבשל לארוחת הערב. זה נשמע קטנוני להתלונן על כל זה, אבל אני אומרת לך, הדברים האלה שוקעים ורובצים עלינו כמו אבק דק, גרגיר ועוד גרגיר, והאבק הוא זמן, והוא שוקע ומתבסס במקומו." עמ' 207.

ספר קטן ענק. 




  
  

  





יום שלישי, 19 ביולי 2016

כולנו יוצאים מגדרנו - קארן ג'וי פאולר

כולנו יוצאים מגדרנו - קארן ג'יי פאולר
מאנגלית אביגיל בורשטיין
הוצאת כנרת זמורה- ביתן, 2015, 302 עמודים


היה לכם כלב כשהייתם קטנים (חתול נחשב רק בקטנה. אני מחובבי הכלבים)? ואחר כך, כשגדלתם? אם כן, אתם וודאי יודעים כמה עושר רגשי הוא מוסיף לכל אחד במשפחה. 

** אזהרת ספויילר**
עכשיו דמיינו שזה לא כלב, שעם כל האהבה שלנו אליו, אין לו אינטליגנציה שעולה על זו של ילד בן 5. לא. יש לכם שימפנזה. והיא גדלה לא כחיית מחמד של המשפחה אלא לגמרי כחברה שווה במשפחה, למעשה כאחותה התאומה של הגיבורה. גילוי עובדה זו עלולה להיתפס על ידכם כספויילר לכל דבר ועניין, כי בספר, עד עמוד 80 בערך, אתה מתוודע למשפחה גרעינית שיש בה אבא - פסיכולוג מדען ואלכוהוליסט, אמא - רגישה ושברירית ברמה מלחיצה, ילדה - רוזמרי ובקיצור רוז (לסיפא מרי יש תפקיד משלו בספר) - וכן אח ואחות נעדרים. ושום דבר וכלום על שימפנזים. אבל אם תסתכלו למטה בתמונות שנבחרו ע"י הוצאות ספרים אחרות לספר, תראו שיש שם שימפנזה שהיא מאד נוכחת. הוצאת כנרת, זמורה-ביתן בחרו, אולי באמת כדי להשאיר לנו את ההפתעה, בתמונה אחרת, יפה כשלעצמה לדעתי, המכוונת יותר אל משהו כמו ניתוק מהילדות.
 ** סיום ספויילר.**

עד גיל 5 המשפחה מתייחסת אל פרן כמו לאחותה של רוז. שתיהן עוברות בדרך של משחק התנסויות למידה שונות המיועדות להשוות ולבדוק את התפתחותן. יחד עם המשפחה הגרעינית גרים בבית גם סטודנטים למחקר שעורך אבי המשפחה. בגיל 5 נשלחת רוז לביתם של סבא וסבתא שלה באינדיאנפוליס וכשהיא חוזרת, הכל משתנה.  הקשר החזק ביותר במשפחה הזאת הוא הקשר האחאי (שבין האחים) וזה משהו שאני אישית מאד מתחברת אליו. עם התפתחות העלילה, חולפת הפטפטנות לטובת שתקנות. הסיבה לכך מתבררת במלוא העוצמה, ובולט מאד הניגוד בין האקטיביזם של האח לבין האלם של רוז. אני כל כך לא רוצה לספר לכם עוד, כי חבל לי. זה מעמיק והולך, וזה מעניין כל כך.

הספר פותח במשפט: "אלה המכירים אותי היום יופתעו לגלות שהייתי ילדה דברנית". אבל הגיבורה המספרת, רוז, היא פטפטנית בלתי נלאית. "אני זוכרת שמר בצ'לר שאל אותי אם אני מתאמנת לאולימפיאדת הדיבורים. הוא אמר שיש לי סיכוי למדליית זהב." עמ' 68. אמה מציעה לה לבחור מבין שניים או שלושה דברים שהיא רוצה לומר רק את האחד המועדף עליה, ואביה מציע להתחיל כל סיפור מהאמצע, אבל, אל תדאגו. הכל מתברר ומובן. הספר חכם, היו מקומות שנעזרתי בגוגל אפילו (פחות ידעתי, למשל, שהחתול של שרדינגר הוא ניסוי מחשבתי בעל אופי פרדוקסאלי במכניקת הקוונטים), וצריך להפעיל פה ושם אי אלה תאים אפורים שאולי שכחנו מהם קצת עם השנים. הסיפור הלא פשוט הזה משובץ בהומור משובח ומהנה, והוא מרתק. אי אפשר שלא לאהוב את זה. 

"מתחת לציפוי הסקסי היה לו מוח של צדפה, ושמחתי שלא אני זאת ששוכבת איתו" עמ' 50

"זה מה שהשפה מעוללת לזיכרונות - מפשטת, ממצקת, מצפינה, חונטת. סיפור שמסופר לעיתים קרובות הוא כמו תמונה באלבום משפחתי; בסופו של דבר, הוא ממלא את מקומו של הרגע שאותו התכוון ללכוד. " עמ' 55

"סבתא דונה היתה קוראת מסורה של ביוגרפיות היסטוריות, והיתה לה חיבה מיוחדת לשושלת טיודור, שסכסוכים משפחתיים היו עבורה ספורט אתגרי"... "סבתא תמיד עזבה לפני שאבא חזר מהעבודה, ולפעמים אמרה לי לא להגיד שהיתה אצלנו, מפני שקנוניות הסתתרו בדנ"א שלה כמו חלבונים בעוגת ספוג." עמ' 70

"כשיש פיל בלתי נראה בחדר, אין מנוס מלמעוד על החדק שלו מידי פעם. בחרתי את מסלול הבריחה הישן שלי. עדיין הכרתי את הדרך. נרדמתי הכי מהר שיכולתי." עמ' 141

"את לא יכולה לתאר לעצמך את הזעם היוקד שמרגיש מישהו שלא יכול להירדם כלפי חולם החלומות החינני שלצידו". עמ' 178

תראו, ההמלצה שהסופרת רות אוזקי, מחברת שנת הבשרים שלי , נתנה לספר, מרמזת כבר על הכיוון שהספר הולך בו. חמלה כלפי בעלי חיים זה משהו שמהדהד בנו לעיתים קרובות. גם אם תמצאו את חלקם לפעמים בצלחת שלנו, עדיין אנחנו מתקשים להיות מעומתים עם התעללות בהם, אם זה לצורך מחקר או שלא. בספר הזה אחותנו השונה מופיעה במלוא הדרה וחוכמתה. ספר שנון. רגיש, לעיתים עד דמעות. נהדר. לכו על זה.