רחשי תודה - דלפין דה ויגאן

 

Les Gratitudes - Delphine de Vigan

מצרפתית: רמה איילון

הוצאת כתר הסדרה הקטנה, 2022, 188 עמודים

"שאלתם את עצמכם כמה פעמים ביום אתם אומרים תודה? תודה על המלח, על הדלת, על המידע... 

שאלתם את עצמכם כמה פעמים בחיים אמרתם תודה מכל הלב? תודה אמיתית, כביטוי של הכרת טובה, של אסירות תודה, של הודיה." עמ' 9-10

מישקה שהיתה מגיהה בעיתון צרפתי חשוב חוֹוָה שלבים ראשונים של אפאזיה. הדבר מתבטא באובדן מילים, השפה שהיתה חלק כל כך חשוב מחייה הולכת ממנה טיפין טיפין. 

"'מדאם, אני לא יודעת איפה הילד שלך, אבל אני מרגיעה לך שאת טועה.' ניגשתי להדליק את הטלוויזיה, למרות שאני לא רואה הרבה בדרך כלל, פשוט יש את ה... פרשן הזה שאני מחבבת, זה עם השיניים הצַחצחות שלו שמתאימות בול לאישיות שלו, אתה רואה מי זה? ההוא שמספר את החדשות. אז תאר לעצמך שכשהאישה הזאת שמעה את הקול שלו, היא יצאה לגִדרה! בבת אחת התחילה לצעוק עלי, ככה סתם, בלי סיבה, פלצה בצעקות:'הנה הוא, הילד!' כאילו חטפתי לה אותו ושמתי בתוך מלקט הטלוויזיה שלי!" עמ' 49

זה עצוב במיוחד כי היא יודעת שהיא הולכת בדרך אל כיוון אחד סופי, ויותר מכל חשוב לה למצוא את מי שהצילו אותה כשאימה נלקחה לבלי שוב. אלא שמישקה אינה זוכרת את שם המשפחה של שני האחים שהחביאו אותה במלחמה. 

מישקה היא ערירית אבל יש לה שכנה לשעבר, מארי. כשמארי היתה ילדה, ואימה היתה שיכורה או נעלמת, היא היתה יורדת מדירתה שבבנין המשותף אל מישקה ששימשה לה לאם ולבית. מארי אסירת תודה למישקה והיא מבקרת אותה בדיור המוגן בו היא מתגוררת, משתדלת להנעים את זמנה. עכשיו נכנס למערכת היחסים המקסימה ביניהם ז'רום, קלינאי תקשורת שמנסה לתרגל עם מישקה תרגילים בזיכרון של מילים, עיסוק שהיא ממש לא אוהבת. הרבה יותר מעניין אותה לשאול את ז'רום על יחסיו הבעייתיים עם אביו, ולמה אינו יוצר איתו קשר.

הספר כתוב לסירוגין, פרק אחד בגוף ראשון מפי מארי ואז פרק שני, גם הוא בגוף ראשון מפי ז'רום. 

הספר מכיל חמלה, הכלה, אהבה ורעות, בכמות שיכולה להספיק לחיים שלמים של כל אחד. הוא מכמיר לב וכתוב בעדינות, בחוכמה, בשפה נהדרת. כמעט בכל עמוד יש פסקה או משפט שהייתי רוצה לשתף אתכם בו. שלוש הדמויות הראשיות הן אנשים שאי אפשר שלא להתאהב בהן. זה בדיוק הספר מהסוג שהקורא/ת רוצה לחבק לאחר הקריאה, רוצה שיישאר איתך עוד קצת. 

"כשאני הולכת לבקר את מישקה, אני מתבוננת בדיירות - הכי זקנות, לא ממש זקנות - ולפעמים מתחשק לי לשאול אותן: מישהו עדיין מלטף אתכן? מישהו עדיין מחבק אתכן? מתי לאחרונה הגוף שלכן בא במגע עם גוף אחר?" עמ' 101

"אני מצטערת, לא רציתי להכעיס אותך, בכלל לא. אבל אנחנו מוכרחים להסתיר דברים קטנים, את מבינה? כדי שנרגיש שאנחנו חיים. אנחנו מוכרחים לעשות דברים קטנים שהם טיפ-טיפה אסורים, לסגור את הדלת כשאנחנו זקוקים לקצת שקט, את מבינה? זה לא נגדך מדאם... זה רק שיש לנו צורך להרגיש שאנחנו עדיין קצת חופשיים, אחרת מה הטעם?" עמ' 109

תהיתי מדוע בחרו כמה מההוצאות בעולם לשים פרג על כריכת הספר. הסיבה היא שהפרג סימל את דם החיילים  הבריטים בשדות הקטל של פלנדרייה, במלחמת העולם הראשונה. ביום הזיכרון של הממלכה הבריטית, ואף באירופה כולה וגם באמריקה הוא פרח שמסמל זיכרון אֵבֶל, בדומה לדם המכבים אצלנו. 

ספר מומלץ ביותר. אל תחמיצו. הוא יעשה אתכם טובים יותר. 

  

  

  

מועדון הרצח של יום חמישי - ריצ'רד אוסמן

 

The Thursday Murder Club - Richard Osman

מאנגלית: הדסה הנדלר

הוצאת תכלת, 2021, 388 עמודים

הספר הזה זכה למחמאות ותשבחות לרוב מאנשים בעולם ומחברַי שלי, חוץ מר' שקראה אותו בנוכרית ואמרה שפחות. 

זהו ספר מתח לייט והעיקר בו הן הדמויות המקסימות והומור הקשישים המשובח בו. 

הגיבורים בספר הם קבוצה של קשישים המתגוררים בקופרס צ'ייס, דיור מוגן אקסלוסיבי. הקבוצה נעזרת בשוטר ושוטרת לפיצוח תעלומת רצח שמתרחשת אצלם, ואולי נכון יותר יהיה לומר שהשוטרים נעזרים בקבוצה. אליזבת, המנהיגה המוערכת, היודעת-כל, שהיתה חוקרת מקרי רצח בעברה ופֶנִי, שעבדה עם אליזבת הקימו יחד את מועדון הרצח של יום חמישי, אבל פני היא דמנטית עכשיו ונמצאת במחלקה הסיעודית. מכיון שכך הוזמנה לקבוצה ג'ויס, אחות במקצועה, שכמה פרקים בספר מסופרים מפיה. יחד איתם יש את איברהים, החוקר האקדמאי, הטרחן לעיתים, ואת רון ריצ'י המפורסם, אביו של ג'ייסון ריצ'י המתאגרף. הארבעה מתכנסים בחדר הפאזלים במקום, שעתיים בכל יום חמישי, במפגש שקראו לו "אופרה יפנית - דיון" כדי שאף אחד לא ירצה להצטרף אליהם. אליזבת היתה מביאה איתה לקבוצה תיקי רצח שטרם פוענחו.

כשנרצח איאן ונת'אם, מנהל המקום, איש נכלולי ובעל אמות מוסר נמוכות ביותר - נרתמים חברי הקבוצה לחקור מי רצח אותו ולמה.

הדמויות בספר מתוארות ממקום מכבד ומכיל, אך לגמרי לא מרחם. כן, יש לכל אחד מהם איזו שהיא בעיה שנובעת מגילו, אבל אף אחד, ובפרט לא שני השוטרים שמלוים אותם בחקירת הרציחות בקופרס צ'ייס, לא מזלזל ביכולתם. אף אחד אינו מקטין אותם. תיאורי המקום, ההתנהלות בדיור המוגן עדינים ומדוייקים (ומי מאיתנו אינו מכיר את מה שקורה במקומות האלה...) במיוחד כשהם מתוארים על ידי ג'ויס. אף אחד גם אינו מאמין שהקבוצה תביא לענישה של הרוצחים בפרשה. "לכן נראה לי שאפשר לומר שפני ואליזבת לא באמת השיגו את מבוקשן. כל הרוצחים האלה לא נענשו. כולם עדיין איפשהו, מאזינים לתחזית על מצב הים... בכל אופן, אני סתם מהרהרת לי, וזה לא יוביל אותנו לשום מקום." עמ' 30

""אתם לא יודעים מי חפר את הקבר וגילה את הגופה ולא תשמעו את התשובה מאף אחד מאיתנו", ממשיכה אליזבת... "ואיזו ראיה יש לכם, חוץ מאשר ההודאה הלא קבילה שקיבלתם מאיתנו הערב? ועם ארבעה חשודים, שכולם מוכנים ברצון ללכת לבית משפט, לחייך בשמחה ולהעמיד פנים שהם מבלבלים בין השופטת לנכדה שלהם ולשאול למה היא לא מבקרת לעתים קרובות יותר. כל ההליך יהיה קשה, יקר וארוך ולא יביא תוצאות. אף אחד לא ייאסר, אף אחד לא ייקנס, ואף אחד אפילו לא יישלח לאסוף אשפה בצד הדרך."  "לא עם הגב שלי," אומר רון." עמ' 254

נראה לי שאתם יכולים להבין מה אהבתי בספר הזה. יחד עם זה, מקווה שמועדון המעריצים של הספר לא יסקול אותי באבנים, אבל זה לא היה מספיק בעיני. ספר מתח טוב בד"כ שואב את הקורא/ת ואינו מניח לו לעזוב. זה לא קרה לי כאן. למעשה, חשתי שהעסק מדשדש. ההומור מהנה בהחלט, הדמויות מקסימות וגם הרקע שבו הן פועלות, אבל העלילה... לטעמי - פחות. 

    

    

    

    

תעלול - דומניקו סטרנונה

תעלול - דומֶניקוֹ סטַרנונֶה

Cherztto - Domenico Starnone

מאיטלקית: שירלי פינצי לב

הוצאת כתר הסדרה הקטנה 2019, 264 עמודים

איך הוא כותב, סטרנונה, כמה כישרון... בסיפור שלפנינו יש שתי דמויות המעומתות זו עם זו. אחת - אמן מזדקן בן למעלה מ-70, דניאלֶה מַלַריקו שמו. הוא אלמן, וכבר שנים הוא לבד, ומולו - נכדו מַריוֹ, ילד בן 4, חכם, דעתן, מוכשר מאד, ואוהב חברה. דניאלֶה ומריו לא נפגשו מאז שמריו היה בן שנתיים, ועתה הוא נקרא על ידי ביתו ובעלה (שמתקוטטים ורבים ללא הרף) כדי  לשמור על הילד, בזמן שהם נוסעים לכנס מקצועי חשוב.

הזקן נענה לקריאה בלי חשק. הוא רגיל למיטה שלו ולמקלחת שלו, הוא עסוק מאד בעצמו ובאמנות שלו הדועכת לאיטה, ובזיקנה שלו, המסבה לו כאב פיזי ונפשי. כאן גדולתו של סטרנונה לדעתי. הוא לא מייפה את הדמות הזו לכבודנו. הזקן מקובע ואגוצנטרי, הוא מאד לא מאושר מההפרעה בשיגרה שלו, מאד לא מאושר מהמפגש עם הנכד שלו שמאתגר אותו. הוא כועס כשהנכד אומר לו דברים שלא נעים לו לשמוע ותוקף אותו בחזרה. לא איש נחמד. אנחנו לא אוהבים אותו. לא. 

מריו - גם הוא דמות שכתובה בכישרון רב. הוא חכם לגילו, יודע לעשות דברים שעלולים לסכן אותו ואף מסכנים את הזקן. הוא מנסה לקשור קשרים עם בן השכנים על ידי משלוח צעצועים בדלי אל הקומה שלו, קשרים שנחתכים באכזריות על ידי הוריו העסוקים בקריירה שלהם. 

"כשחזרנו בסופו של דבר לסלון, הוא שוב אחז בידי והבנתי שהמשמעות האמיתית של התנועה הזאת היא לשמור אותי באווירת חיבה צופנת טובות." עמ' 151

האינטרקציה ביניהם היא לב הסיפור. וזה כתוב כל כך טוב, שקוראים את זה בחטף, ולמרות האנטגוניזם שחשים כלפי הזקן - נהנים מאד מהקריאה. 

זה לא החיוך האטרוסקי. כאן אין אהבה ממבט ראשון בין הסבא לנכד. אבל זו נבנית בצורה אינטליגנטית, וכתובה לעילא ולעילא. והסוף - קצר, קולע, נפלא.

אהבתי מאד גם את שרוכים של סטרנונה. כן, הוא יודע לכתוב. הרווחנו.

   

   

  

הפיתוי להיות מאושרים - לורנצו מרונה

הפיתוי להיום מאושרים - לורנצו מרונה

La tentazione di essere felici - Lorenzo Marone

מאיטלקית: יערית טאובר

הוצאת כתר 2018 - 248 עמודים

בכל פעם שאני כותבת סקירה על ספר שקראתי ואני רוצה לשתף אתכם בחוויה, אני מחפשת תמונות של הוצאות נוספות בעולם הגדול שהוציאו את הספר. אז יש גם כאן, אבל אתם יודעים מה? הפעם אנחנו ("אנחנו" זה הוצאת כתר, כן? עיצוב העטיפה של ענבל ראובן. כשצריך לפרגן - אני מתייצבת.) יצאנו גדולים. לדעתי התמונה שלנו יותר. הרבה יותר. אם מדברים על ספר שעושה טוב על הלב - האם יש משהו טוב יותר מהאיש הצוחק במלוא גרון הזה? הרי כל תא בפנים שלו מאושר לו בפני עצמו.  

אתם זוכרים את ברונו מהחיוך האטרוסקי? זוכרים איזה כיף הוא? אז הנה עוד אחד. בוטה יותר, אולי, כועס יותר, אבל שמח ורגיש וחכם.

אחד התחביבים שלי הוא לפצח סוציומטים. קורה לא מעט, כשאתה עובד עם קהל, שאתה פוגש בכאלה. ומכיוון שהספרייה מעצם טיבה היא סביבה מאפשרת ומכילה, אז דברים טובים ונחמדים יכולים לקרות בה, ואכן קורים. בספר הזה יש איש זקן שמתעקש להצניע את הרוך שבו. הייתי שמחה עד מאד לפגוש בו.

הסיפור הוא על האיש הזה, ששמו צֶ'זַרֶה. הוא אלמן ואב לשני ילדים גדולים, אחד הומוסקסואל, לכאורה בארון, ואחת נשואה נישואים לא טובים ואם לילד. יש לו מעין בת זוג, רוסנה. צ'זרה עשה אין סוף טעויות כאב וכבעל, והוא מודע להן עד מאד. הוא חי את הזיקנה על מעלותיה - כמו היכולת להגיד מה שהוא חושב ולחיות כפי שנראה לו מתאים - ובחשאי גם מכה על חטאיו הצעירים. שכנה חדשה שמגיעה לבניין בו הוא גר היא אֶמָה, שם שמדליק אצלו זיכרון של אהובה נשכחת שעדיין מהדהדת בליבו. אֶמָה היא אשה מוכה והמפגש ביניהם מכריח את הגיבור שלנו להתעורר. חברותו עם הקשיש מהקומה התחתונה מוארת באור מקסים אף היא. בהומור מיוחד נאמרים כאן דברים חכמים שאפשר לחשוב עליהם הרבה אחרי הקריאה. 

"בזקן בן שמונים ובתינוק שרק נולד, אם תסתכל בתשומת לב, תצליח להבחין באותם פחדים" עמוד 50

"בכל מקרה לא היה לי אכפת להיות חתול, אחד שלעולם לא נקשר באמת למישהו, אחד ש"מחליט" לאהוב מפני שלמעשה אין לו צורך בכך והוא מסתדר יפה לבדו". עמוד 57

"וחוץ מזה יש גם נפולי, הקשר היציב מכולם...כאן אתה לא יכול שלא לקיים יחסים עם הזולת...לכן פיתחתי שיטות הישרדות כדי לשמר את הסוציופתיה שלי." עמוד 70

"..אבל היא לא עובדת עליי, היא יכולה לחייך, לספר בדיחות, לדבר איטלקית מושלמת, לסיים את הערב באופן מבריק, אבל היא לא יכולה למחוק מהעיניים את תחושת חוסר ההתאמה שהיא נושאת איתה לכל מקום. רוסנה, כמו רבים אחרים, מבקשת סליחה על כך שהיא חיה, כאילו הקיום שלה עלול להפריע למישהו." עמוד 108

"אני וההתאהבויות מצאנו חן זה בעיני זה מיד, דווקא עם הרגש הבא, זה שהאנשים מכנים אהבה, לא היתה לי כימיה." עמוד 178

הקריאה בספר הרגישה לי כמו טיול נינוח בשביל יפהפה מלא פרחים והפתעות. לקראת הסוף פתאום התגבר הקצב והדפים עפו מעצמם. את הפרק האחרון הייתי ממליצה לכם לקרוא שוב. ושוב. פתאום תראו איך מוארים בכם המון דברים שאהבתם ולא ראיתם אותם זמן רב.  

      

      

   

חיים שלמים - רוברט זטהאלר

 Robert Seethaler - Ein ganzes Leben

מגרמנית: דפנה עמית

סדרה בעריכת אברם קנטור ונגה אלבלך

ספרית פועלים, 126 עמודים

מי שהגרמנית שלו מספיק טובה יכול להינות מהקראה נהדרת של הספר במקור

ככה כתבה רות אלמוג ב"הארץ":
"קצת קשה להסביר מדוע מעורר הרומאן "חיים שלמים" אותה עליצות שמלווה קריאת ספרים טובים באמת,
שמתעכבים בנפש זמן רב. אולי זה משום שהוא חרישי."

קשה מאד להתחרות עם המשפט היפהפה הזה, אבל בואו, תנו לי לספר לכם קצת על מה שאני חוויתי עם הספר הזה. לקחתי אותו אלי, ואז החזרתי אותו - לא הזמין אותי משום מה. ואז, הרבה לפני שקראתי אותו המליצו לי עליו גדי וחוה. אחר כך פגשתי את נורית במטוס להונג קונג והיא הודתה לי במילים נרגשות ממש על שנתתי לה את הספר הזה. אחר כך גם תמי המליצה ואז יעל ועוד כמה חברות שאני מאד מעריכה את טעמן הספרותי דברו בו נכבדות. ואז גם יפה. כבר אי אפשר היה להתעלם מההכרח לקרוא אותו. 
במקרה לגמרי היתה כאן שבת שקטה ורגועה, בלי אורחים ואפילו אף אחד מהמשפחה הקרובה לא בא. אז התנפלתי עליו. 
לכאורה הכל מתנהל על מי מנוחות, גם כשמפולת שלגים מערערת את חיי הכפר בכלל וחיי אגר, הגיבור,  בפרט, גם כשהוא מצטרף לצבא ונשבה ע"י הרוסים. השקט בספר מחלחל ומנעים שֶפי את הקריאה בו.
אנחנו מתוודעים אל הגיבור, אנדריאס אֵגֶר שמו, כאשר הוא מנסה להוביל את רועה העזים הגוסס אל הכפר בשביל הררי מושלג, אך זה האחרון מתעורר לפתע ובורח חזרה במעלה ההר. כשאגר חוזר לכפר, הוא פוגש אשה צעירה שמחייכת אליו, מָרי, והוא מתאהב באחת. "כל חייו שב אנדריאס אגר אל הרגע הזה וחשב עליו שוב ושוב, על החיוך הקצר באותו אחר צהריים, ליד תנור המסעדה המתפצפץ חרישית." עמ' 11. 
מכאן הסופר מחזיר אותנו אל אגר הילד בן הארבע. הילד השתקן, החרוץ, המקבל את מה שנופל עליו בהשלמה. הוא מתבגר מול עינינו, מתחשל ומתחזק ותמיד מרוצה, ולנו הקוראים, לא נותר לנו אלא להתאהב בדמותו. חיים שלמים אנחנו עוברים עם הגיבור, תוך כדי תיאורי הטבע הקשוח והקר, עם חדירת הקידמה אל הכפר ועימה הטלויזיה והתיירים, עם התבגרותו והזדקנותו, ולאט לאט הוא הופך לשלנו. 
הספר אכן חרישי, והוא נכנס לנשמה בנועם. ספר שפחות יתאים למי שמחפש ספר קצבי ורב התרחשויות, הוא אינו כזה, אך הוא נקרא בשטף, ובונה את מקומו הנעים, נדבך אחר נדבך בתוך תוכֵינו. הוא תמציתי ומדוייק ופשוט ועשיר כאחד.

"אגר עמד לבדו על ההר. זמן רב עמד בלי נוע שעה שצללי הלילה נסוגו לאִטם סביבו. כשזז לבסוף, הבזיקה השמש מעל רכסי ההרים הרחוקים והציפה באורה את הפסגות ברכות וביופי שכאלה, שלולא היה כה עייף ומבולבל, היה צוחק באושר צרוף". עמ' 118