יום שלישי, 12 בפברואר 2019

הפיתוי להיות מאושרים - לורנצו מרונה


הפיתוי להיום מאושרים - לורנצו מרונה
La tentazione di essere felici - Lorenzo Marone
מאיטלקית: יערית טאובר
הוצאת כתר 2018 - 248 עמודים

בכל פעם שאני כותבת סקירה על ספר שקראתי ואני רוצה לשתף אתכם בחוויה, אני מחפשת תמונות של הוצאות נוספות בעולם הגדול שהוציאו את הספר. אז יש גם כאן, אבל אתם יודעים מה? הפעם אנחנו ("אנחנו" זה הוצאת כתר, כן? עיצוב העטיפה של ענבל ראובן. כשצריך לפרגן - אני מתייצבת.) יצאנו גדולים. לדעתי התמונה שלנו יותר. הרבה יותר. אם מדברים על ספר שעושה טוב על הלב - האם יש משהו טוב יותר מהאיש הצוחק במלוא גרון הזה? הרי כל תא בפנים שלו מאושר לו בפני עצמו.  
אתם זוכרים את ברונו מהחיוך האטרוסקי? זוכרים איזה כיף הוא? אז הנה עוד אחד. בוטה יותר, אולי, כועס יותר, אבל שמח ורגיש וחכם.

אחד התחביבים שלי הוא לפצח סוציומטים. קורה לא מעט, כשאתה עובד עם קהל, שאתה פוגש בכאלה. ומכיוון שהספרייה מעצם טיבה היא סביבה מאפשרת ומכילה, אז דברים טובים ונחמדים יכולים לקרות בה, ואכן קורים. בספר הזה יש איש זקן שמתעקש להצניע את הרוך שבו. הייתי שמחה עד מאד לפגוש בו.
הסיפור הוא על האיש הזה, ששמו צֶ'זַרֶה. הוא אלמן ואב לשני ילדים גדולים, אחד הומוסקסואל, לכאורה בארון, ואחת נשואה נישואים לא טובים ואם לילד. יש לו מעין בת זוג, רוסנה. צ'זרה עשה אין סוף טעויות כאב וכבעל, והוא מודע להן עד מאד. הוא חי את הזיקנה על מעלותיה - כמו היכולת להגיד מה שהוא חושב ולחיות כפי שנראה לו מתאים - ובחשאי גם מכה על חטאיו הצעירים. שכנה חדשה שמגיעה לבניין בו הוא גר היא אֶמָה, שם שמדליק אצלו זיכרון של אהובה נשכחת שעדיין מהדהדת בליבו. אֶמָה היא אשה מוכה והמפגש ביניהם מכריח את הגיבור שלנו להתעורר. חברותו עם הקשיש מהקומה התחתונה מוארת באור מקסים אף היא. בהומור מיוחד נאמרים כאן דברים חכמים שאפשר לחשוב עליהם הרבה אחרי הקריאה. 

"בזקן בן שמונים ובתינוק שרק נולד, אם תסתכל בתשומת לב, תצליח להבחין באותם פחדים" עמוד 50
"בכל מקרה לא היה לי אכפת להיות חתול, אחד שלעולם לא נקשר באמת למישהו, אחד ש"מחליט" לאהוב מפני שלמעשה אין לו צורך בכך והוא מסתדר יפה לבדו". עמוד 57
"וחוץ מזה יש גם נפולי, הקשר היציב מכולם...כאן אתה לא יכול שלא לקיים יחסים עם הזולת...לכן פיתחתי שיטות הישרדות כדי לשמר את הסוציופתיה שלי." עמוד 70
"..אבל היא לא עובדת עליי, היא יכולה לחייך, לספר בדיחות, לדבר איטלקית מושלמת, לסיים את הערב באופן מבריק, אבל היא לא יכולה למחוק מהעיניים את תחושת חוסר ההתאמה שהיא נושאת איתה לכל מקום. רוסנה, כמו רבים אחרים, מבקשת סליחה על כך שהיא חיה, כאילו הקיום שלה עלול להפריע למישהו." עמוד 108
"אני וההתאהבויות מצאנו חן זה בעיני זה מיד, דווקא עם הרגש הבא, זה שהאנשים מכנים אהבה, לא היתה לי כימיה." עמוד 178

הקריאה בספר הרגישה לי כמו טיול נינוח בשביל יפהפה מלא פרחים והפתעות. לקראת הסוף פתאום התגבר הקצב והדפים עפו מעצמם. את הפרק האחרון הייתי ממליצה לכם לקרוא שוב. ושוב. פתאום תראו איך מוארים בכם המון דברים שאהבתם ולא ראיתם אותם זמן רב.  


      

      

   



יום שני, 28 בינואר 2019

פָּצִ'ינקוֹ - מין ג'ין לי



פצ'ינקו - מין ג'ין לי
Pachinko - Min Jin Lee
מאנגלית: אורה דנקנר
הוצאת שוקן 2018, 446 עמודים כולל תודות.

פצ'ינקו הן מכונות משחק ומזל המצויות בשפע בטוקיו ובערים יפניות אחרות. אנשים יושבים שם שעות על גבי שעות ומשחקים. לא נכנסתי פנימה לראות, אבל גם מבחוץ ניתן לראות שאין שום קשר חברתי או אחר ביניהם. מניחה את זה כאן, שתדעו מה משמעות שמו של הספר.




ארבעה דורות של מהגרים מקוריאה ליפן. זה מתחיל מסונג'ה, בתם היחידה של שני אנשים קשי יום, חרוצים ואוהבים אחד את השני ואת ביתם היחידה. האב -נכה טוב לב - נפטר והאם והבת מתפרנסות מאירוח דייגים באכסניה שבבעלותן. סונג'ה פוגשת בקו האנסו, שהוא עשיר ולבוש יפה, והיא מתאהבת בו, ואף נכנסת להיריון ממנו. כומר חולה שחפת המתגורר באכסניה גואל אותה מהבושה שבהיריון מחוץ לנישואין, נושא אותה לאישה בתודה על הטיפול המסור בו, והם מהגרים ליפן. 
יפן אינה אוהבת את הקוריאנים והם חשופים ליחס משפיל ואכזרי. סונג'ה ובעלה, וכן ילדיהם, והדורות הבאים נאלצים להתפתל ולתמרן בין היותם קוריאנים להיותם יפנים. הם חיים בפחד מתמיד מהשלטונות שעוצרים אותם בלי סיבה מיוחדת ומתעללים בהם רק בגלל מוצאם. הם עובדים קשה מבוקר עד ערב ומתקשים להביא אוכל לפי ילדיהם. יתרה מזו, מקומות העבודה שהם יכולים לעבוד בהם הם בעיקר אולמי - אולי מוטב לומר מאורות - הפצ'ינקו, הנתפסות על ידי הסביבה כמקום מושחת המקושר ליאקוזה. הגיבורים שלנו אינם חסינים מהמפגש היומיומי עם המשטר המדכא מחד והיאקוזה מאידך.
הסיפור מעניין מאד. ידעתי מעט מאוד על הקשר בין הקוריאנים ליפנים לאורך המאה הקודמת, ובהחלט למדתי על כך לא מעט ובצורה מרתקת. חלקים גדולים בספר נקראו בחטף ועניין. 
לקראת סוף הספר הרגשתי כאילו המחברת מנסה לדחוס עוד ועוד אנשים שלא הבנתי את נחיצותם לסיפור. השפה לא גבוהה, מאמינה שזה נכתב כך ולא תוצאה של התרגום. יש לא מעט כוכביות הסבר למטה (דבר שקוטע את מהלך הקריאה ובכמה מקרים נראה לי לגמרי לא הכרחי.) דבר נוסף שהפריע לי, סובייקטיבית, הוא שאיכשהו לא הצלחתי להתחבר לדמויות החולפות במהירות מול עיני. סונג'ה היתה איתי לאורך חלק נכבד מהספר ואהבתי אותה מאד. היא דמות מיוחדת וההתלבטויות שלה מקרבות אותה אל הקורא. אבל גם היא נדחקה לטובת דמויות אחרות. זה מתבקש, אולי, כשמדובר בסיפור המשתרע על 4 דורות, ובכל זאת... אולי ניתן היה ליצור עומק רב יותר אם היו פחות דמויות. 

רבים מאד בעולם אהבו את הספר, ואני ממליצה לכם לקרוא אותו למרות ההסתייגות. יש בו מידע רב ומעניין על החיים במקום לא מוכר מרחוק רחוק, וגם, לדעתי תיהנו מהקריאה האיטית וליווי המשפחה הזו לאורך הדורות והזמן. 
יש גם כמה וכמה משפטים שאהבתי. משפטים שמאירים את המנטליות והתרבות של שם, שהיא כל כך לא דומה להתנהגות המקובלת במחוזותינו, וזה מרתק בעיני. דוגמא אחת בלבד:
"רק כשהיתה לבדה עם בנה יכלה להחמיא לו, הורים אינם אמורים לשבח את ילדיהם, היא ידעה זאת - זה פתח לאסון. אבל אביה תמיד שיבח אותה כשעשתה משהו היטב; וגם כשלא עשתה דבר היה נוגע בקודקוד ראשה או מלטף את גבה מתוך הרגל. כל הורה אחר ודאי היה ננזף על ידי השכנים שהוא מפנק את ביתו, אך איש לא אמר מילה לאביה הנכה, שהתפעל מתווי פניה הסימטריים של הילדה ומאיבריה השלמים." עמ' 169

וחוץ מכל זה, ראיתם את העטיפה היפהפיה? 

         

     





יום רביעי, 9 בינואר 2019

חיים שלמים - רוברט זטהאלר





 Robert Seethaler - Ein ganzes Leben
מגרמנית: דפנה עמית
סדרה בעריכת אברם קנטור ונגה אלבלך
ספרית פועלים, 126 עמודים

ככה כתבה רות אלמוג ב"הארץ":
"קצת קשה להסביר מדוע מעורר הרומאן "חיים שלמים" אותה עליצות שמלווה קריאת ספרים טובים באמת,
שמתעכבים בנפש זמן רב. אולי זה משום שהוא חרישי."

קשה מאד להתחרות עם המשפט היפהפה הזה, אבל בואו, תנו לי לספר לכם קצת על מה שאני חוויתי עם הספר הזה. לקחתי אותו אלי, ואז החזרתי אותו - לא הזמין אותי משום מה. ואז, הרבה לפני שקראתי אותו המליצו לי עליו גדי וחוה. אחר כך פגשתי את נורית במטוס להונג קונג והיא הודתה לי במילים נרגשות ממש על שנתתי לה את הספר הזה. אחר כך גם תמי המליצה ואז יעל ועוד כמה חברות שאני מאד מעריכה את טעמן הספרותי דברו בו נכבדות. ואז גם יפה. כבר אי אפשר היה להתעלם מההכרח לקרוא אותו. 
במקרה לגמרי היתה כאן שבת שקטה ורגועה, בלי אורחים ואפילו אף אחד מהמשפחה הקרובה לא בא. אז התנפלתי עליו. 
לכאורה הכל מתנהל על מי מנוחות, גם כשמפולת שלגים מערערת את חיי הכפר בכלל וחיי אגר, הגיבור,  בפרט, גם כשהוא מצטרף לצבא ונשבה ע"י הרוסים. השקט בספר מחלחל ומנעים שֶפי את הקריאה בו.
אנחנו מתוודעים אל הגיבור, אנדריאס אֵגֶר שמו, כאשר הוא מנסה להוביל את רועה העזים הגוסס אל הכפר בשביל הררי מושלג, אך זה האחרון מתעורר לפתע ובורח חזרה במעלה ההר. כשאגר חוזר לכפר, הוא פוגש אשה צעירה שמחייכת אליו, מָרי, והוא מתאהב באחת. "כל חייו שב אנדריאס אגר אל הרגע הזה וחשב עליו שוב ושוב, על החיוך הקצר באותו אחר צהריים, ליד תנור המסעדה המתפצפץ חרישית." עמ' 11. 
מכאן הסופר מחזיר אותנו אל אגר הילד בן הארבע. הילד השתקן, החרוץ, המקבל את מה שנופל עליו בהשלמה. הוא מתבגר מול עינינו, מתחשל ומתחזק ותמיד מרוצה, ולנו הקוראים, לא נותר לנו אלא להתאהב בדמותו. חיים שלמים אנחנו עוברים עם הגיבור, תוך כדי תיאורי הטבע הקשוח והקר, עם חדירת הקידמה אל הכפר ועימה הטלויזיה והתיירים, עם התבגרותו והזדקנותו, ולאט לאט הוא הופך לשלנו. 
הספר אכן חרישי, והוא נכנס לנשמה בנועם. ספר שפחות יתאים למי שמחפש ספר קצבי ורב התרחשויות, הוא אינו כזה, אך הוא נקרא בשטף, ובונה את מקומו הנעים, נדבך אחר נדבך בתוך תוכֵינו. הוא תמציתי ומדוייק ופשוט ועשיר כאחד.

"אגר עמד לבדו על ההר. זמן רב עמד בלי נוע שעה שצללי הלילה נסוגו לאִטם סביבו. כשזז לבסוף, הבזיקה השמש מעל רכסי ההרים הרחוקים והציפה באורה את הפסגות ברכות וביופי שכאלה, שלולא היה כה עייף ומבולבל, היה צוחק באושר צרוף". עמ' 118





      
       
 
                     


יום חמישי, 3 בינואר 2019

צבע החלב - נל ליישון




Leyshon, Nell
The Color of Milk
מאנגלית: רותם עטר
הוצאת תשע נשמות (42) 219 עמודים


"אני אומרת את האמת.
אם לא הייתי אומרת אמת אז למה סיפרתי לכם את כל זה?" עמ' 186

לא אכביר מילים על הספר הזה, כי לפָנַי כתבו עליו רבים וטובים מאד. ובכל זאת אני חשה שלצאת בלא כלום לא אפשרי לי, כי זהו ספר שהוא אירוע ספרותי מבחינתי, ספר שקראתי אותו מעט מעט, כל פעם רק כמה עמודים כדי שלא ייגמר, למרות שהוא מהַפֵך דפים לגמרי. הוא סגר לי את 2018 ופתח את 2019. הוא עצוב וקודר, ועם זאת יפהפה לאין שיעור. הוא קורה "בשנה הזה אלף שמונה מאות שלושים ואחת למושיענו" (כך במקור) ומסופר על ידי מרי, הבת הכי פחות רצויה בבית של איכר, שיש לו כבר 3 בנות לא רצויות אחרות, שכן אף אחת מהן אינה יכולה לעבוד כמו בן.
מרי היא דעתנית וחכמה, יש לה רגל אחת לא טובה, סבא ופרה אהובים, ושיער בצבע החלב. היא יודעת שיש לה חלומות אך אינה יודעת איזה. היא נשלחת בעל כורחה לביתו של הכומר שמלמד אותה קרוא וכתוב. 

אני כותבת כאן פחות אפילו ממה שכתוב על הכריכה האחורית, כי כל מילה, לטעמי, גורעת ממה שנכתב במקור. אם לא קראתם עד כה, אני משוכנעת שתקראו בעתיד. 
אני מודה מאד למתרגמת רותם עטר שהביאה לנו את השפה המתאימה ביותר לטקסט כזה, ולתשע נשמות שאיפשרו את החוויה המיוחדת הזו. מעל לכל, מודה מאד לנל ליישון אשה מרתקת ועשירה בתוכן שאני ממליצה לכם לנבור ולהציץ קצת בכל היופי הזה שיש בה


            


      



  



יום רביעי, 26 בדצמבר 2018

ילד אחד ממיליון - מוניקה ווד


The One-in-a-Million Boy
Monica Wood
מאנגלית: רוגל אלפר
הוצאת כתר 373 עמודים



ילד אחד ממיליון זכה להוצאות רבות. לא קראתי אותו בשפת המקור, אבל יש בו הרבה יופי מילולי בעברית. חבל עד מאד שמי שאמון על העריכה לא השכיל לבדוק שוב ושוב וכך קרה שיש שגיאות דפוס. לי זה ממש מציק, העניין הזה. זה ספר שראוי, לדעתי הצנועה לתשומת לב הראויה לו, כי הוא באמת מיוחד ומקסים. 
ב"מיוחד" אני מתכוונת הן לנושא הלא רגיל, הן לדמויות הנהדרות והן לצורת הכתיבה או, מוטב לומר, מארג נפלא של כמה סוגי כתיבה שמשולבים זה בזה. 

ילד (בלי שם, מכונה בספר "הילד") צעיר, חובב אובססיבית את ספר השיאים של גינס, נשלח אל אוֹנָה, קשישה בת 104, אישה סגורה, כעוסה ומופנמת, כדי לעזור לה במסגרת פרוייקט של הצופים. הוא מנסה להכניס אותה לספר השיאים כנהגת הקשישה בעולם, ולשם כך עליה לחדש את רישיון הנהיגה שלה שנלקח ממנה בהיותה בת מאה. הילד נגוע בתסמונת שפוגעת באחד ממיליון ילדים, והוא נפטר בגללה בתחילת הספר, אך דמותו הקסומה (לא פחות!) מלווה את הספר לכל אורכו. אונה מספרת לילד דברים שהיו כמוסים בה מאז ומעולם והוא מנהל רישום של הריאיונות עימה. אלה כתובים כדו-שיח שכתוב רק מהצד של אונה, אך ניתן להבין מה היתה השאלה ששאל הילד. היה כאן אתגר לשנים-שלושה התאים האפורים בקומה העליונה אצלי, ואהבתי את זה.  קווין, אביו של הילד, גיטריסט שהיה אב נעדר לו, גרוש בשנית מהאֵם בל ועדיין אוהב אותה, מנסה להמשיך את דרכו של הילד. נוצרת חברות מיוחדת בין קווין לאונה, בתחילה רק על קצה האצבעות. 
יש כמובן דמויות רבות נוספות, מעניינות מאד, יחידות וייחודיות, אבל לא אקח מכם את כל הכיף על ידי איזה ספוילר מתחכם פה. לכו על זה לבד. 

"יש דברים שכאשר בוחנים אותם באור-הדיעבד הקפוא, אין להם מחילה" עמ' 25
""אני טוב בסודות," אמר הילד ובחן אותה בקפידה כזו, עד שהיא חשה שהוא אכן מפשיט אותה ככלות הכל - במובן הטוב, מפשיט אותה מהתשישות והכלימה שלה." עמ' 72
"אונה נתנה לה כמעט לא כלום, אבל שעה שבל נעה בתא הקטן נטול הנשמה לעבר הנקישות בדלת, החדר עלה על גדותיו בהכרת התודה שלה." עמ' 199
"היא אומרת לי בשקט, למרות שכל הנוכחים יכלו לפענח את מילותיה, "אם יש דבר אחד שהחיה הזכרית אינה יכולה לסבול, מיס ויטקוס, זה נקבה עם סודות."" עמ' 213
"הייתי נשואה להווארד עשרים ושמונה שנה, ובכל זאת הוא הותיר רק סימן קלוש בזיכרון שלי. שריטה קטנה. אבל אנשים מסויימים אחרים, הם נכנסים פנימה ומרגישים בבית ומתחילים לנופף בידיים בתוך הסיפור שאתה מייצר מחייך. יש להם מוטת כנפיים." עמ' 236
אין לי ספק שתרצו לפגוש כאן את האנשים האלה, עם מוטת הכנפיים הגדולה, ולכן כדאי לכם לקרוא יקיריי. כדאי מאד. ואם אתם נוקדנים כמוני, אז כשתגיעו לעמודים 110, 266 ו- 276, תקראו מהר מהר ותדלגו על הטעויות. אל תתנו להן לקלקל לכם את המעדן הזה.