יום ראשון, 11 בנובמבר 2018

גברת בירד היקרה - איי. ג'יי. פירס


Dear Mrs. Bird - AJ Pearce
תרגמה מאנגלית - דנה טל
הוצאת תמיר//סנדיק ידיעות ספרים 358 עמודים כולל תודות.

"דמיינתי את עצמי מתיידדת עם טיפוסים ססגוניים, דנה בחדשות היום בהפוגות הקצרות שיהיו לי מכמויות ראויות להערצה של עבודה קשה, מקלידה כאילו אין מחר, או עומדת בקצב הכתבה מהירה בטירוף כדי לעמוד במועדי הגשה חשובים". עמ' 35.
ראיתם? הספר הזה מתורגם מאנגלית לעברית, אבל נראה לי נכון יותר לומר שהוא מתורגם מאנגלית לישראלית. מעודכן, בגובה העיניים, מתאים לנשים ונערות צעירות של עכשיו. בזכות זה, וגם בזכות העלילה המתוקה הספר "קורא את עצמו". לא תרגישו איך הוא נגמע על ידכם והדפים מתעופפים להם בזה אחר זה. התקופה היא תקופת הבליץ. אנגליה מופצצת מהאויר ללא הרף על ידי הלופטוואפה הגרמניים. אנשים לא יודעים אם ומתי יופיעו המטוסים, אִם ומתי ומִי ייפגע ועד כמה. מה שנראה היום בטוח ושקט יכול להיות הרוס וחסֵר ברגע. 
עם כל זה ברקע, אמלין לייק, גיבורת הספר, מתקבלת לעבודה במה שנראה לה כעבודה של עיתונאית מלחמה. לעיתון קוראים, להפתעתה: "ידיד האישה". התפקיד כולל הקלדה רבה, ובעיקר פתיחה ומיון של מכתבי קוראות העיתון, המבקשות להתייעץ עם גברת הנרייטה בירד בעניינים אישיים. הגברת בירד היא אישה נוקדנית וקשה, בעלת עקרונות מוסר מיושנים ונטולי גמישות. הגיבורה הצעירה והתמימה שלנו מתקשה מאד להסכין עם החוקים הדרקוניים, שמתעלמים מקשיים אמיתיים של הפונות, שמכתביהן לגברת בירד נידונים לגזירה וכיליון. 
זהו ספר שחוגג את התמימות המתוקה, והמחוייבות המוסרית והיושר הפנימי של הצעירוּת, של פעם, משהו שאני מאד מתגעגעת אליו. הספר קליל ויש בו הומור עדין. למרות שנרשמו אי אילו דמעות על הכרית שכאן בחדֵרה, אתם, ואולי במיוחד אתן - תקראו אותו בנשימה אחת. ראיתי שגם בקבוצות קריאה בעולם בחרו לדון בו. אולי גם הם חווים את הגעגוע הזה. 

      

      



יום שני, 5 בנובמבר 2018

קוביות של אושר - אנה כ. אסטבי


  

Bitter Av Lykke - Anne Ch. Ostby
מנורווגית - דנה כספי
הוצאת מטר סיפורת - 311 עמודים כולל פירושים ותודות


יכול להיות, שכשראיתם את שם הספר וגם את התמונה הפרחונית עליו חשבתם שיש כאן איזה שהוא שמאלץ מהסוג הרדוד, ספר טיסה רומנטי? אז זהו שלא. יש כאן הרבה יותר מזה.
קצת לפני שיעלי חזרה מניו זילנד היא נסעה לשבוע לפיג'י. כששואלים אותה איך היה שם, נמרח לה חיוך ענק על הפנים. תביאו בחשבון שהיא לא הגיעה לשם מאיזה אזור קשה של עולם שלישי. לא ולא. היא הגיעה פחות או יותר מסניף של גן עדן, מה שנותן לנו תמונה מסויימת על היחס שלה לאי הקטן והקסום הזה. 
כאן בסיפור אנחנו מגיעים לפיג'י מנורווגיה, ובאנו לכאן עם חמש חברות מילדות, כל אחת - עולם ומלואו. כבר בשלב הראשון הזה התחברתי לעניין הזה של חברות מילדות. גם אני זכיתי לכאלה ואם גם אתם - אז אתם בטח יודעים עד מה שפר מזלכם. מבלי לפגוע בזכויות של חברים חדשים יותר או פחות, אהובים גם הם עד מאד, יש משהו מיוחד בחברות שמכירות אותנו מילדות.
העלילה, מאד בקצרה, וכמובן ללא ספוילרים:
חמש חברות בנות 65 מגיעות לפיג'י על פי הזמנה של קאט, שהיא, סוג של מלכת הכיתה, אלמנה ללא ילדים. מי שמגיעות הן: סינה, אם יחידנית לבן פרזיט בוגר, ליסבת, נשואה בנפרד ואם לשניים שאין לה יותר מידי קשר אליהם, אינגריד, שיש לה עולם פנימי מאד עשיר "ולא אהבה מספיק" בחייה,  ומאיה, מורה חכמה לשעבר ואֵם, הלוקה בשיטיון. חמש הנשים מקימות בפיג'י מפעל לשוקולד איכותי. עד כאן העלילה. נכון שעדיף שנסתפק בזה?
מעל ומסביב לדמויות הללו יש לנו את אנשי פיג'י המיוחדים מאד, על מנהגיהם והמסורת הרגישה שלהם. שתיים מאלה במיוחד מקשטות ומנגנות את הסיפור כאן: אָטֶתָה, העוזרת של קאט, אם מודאגת לבן צעיר, ומאראיה - ילדה בהירה ש"יודעת את סודותיו של צב הים". שתי אלה, בכל פעם שהן מופיעות בסיפור - הלב שלי מתרחב ומתאהב מחדש. 
בואו, תתבשמו מעט:
"ראיתי את הדאגה עוטפת את כתפיה של אטתה כמו רדיד מוכתם: "את זקוקה למשפחה שלך, מאדאם קאט."..."כן, מאדאם קאט, את אחותי. אבל את זקוקה למשפחה מהארץ שלך. את זקוקה לאחיות שלך משם." עמ' 60
"היא אדם ארצי. איש לא יעיד עליה אחרת. אינגריד הָאגֶן חיה בַּמציאות ולא נמשכת לאמונות תפלות ושטויות מעין אלה. אם אינך יכולה להאמין שמשהו אמיתי, הוא בדרך כלל אכן לא אמיתי. אבל משהו נפתח בה בפיג'י. הכלורופיל שממלא את העלים בצבע ירוק, האור שפוקח את העיניים בכוח. וילדרד שלעיתים יותר ויותר קרובות מדברת מתוך פיה או עושה צעד ריקוד, אפילו שניים."  עמ' 223
"וכשמאדאם מאיה הולכת לאיבוד בחושך הפנימי שלה, מאראיה נותנת לה יד ומראה לה את הדרך החוצה...אלוהים, ברך את מאראיה. תעשה שכוכב הים יאיר לכל הגברות בוואלה נאי קאט." עמ' 252

כאן למטה שמתי רק חלק מההוצאות שהדפיסו את הספר, כי הן יפות כל כך. תראו מה יש לנו פה: ספר שכתוב יפהפה, עמוק ומלא רגש, עם חברוּת יפה כמו שלנו, עם שוקולד, וגם עם תבלינים מילוליים ורגשיים, תבלינים אנתרופולוגיים מארץ רחוקה, מהאי פיג'י. זהו אי חלומי, פיג'י. הספר הזה - לא פחות. ספר שמחבקים. 




      

      

    
    

יום ראשון, 21 באוקטובר 2018

גאצ'ר גוצ'ר - ויוק שאנבהאג






Ghachar ghochar - Vivek Shanbhag
מאנגלית - ניב סבריאגו
הוצאת כתר הסדרה הקטנה.133 עמודים

יום אחד אולי אסע להודו. זה כנראה לא יהיה בגלגול הזה, אבל הספרון הזה בהחלט עושה חשק. 
יש כאן סיפור מצחיק-מריר שכתוב מצויין, והמתח בו עולה עם הקריאה. לבסוף, לאחר שסיימתי אותו, מצאתי את עצמי יושבת עם הספר על ברכי, חושבת ומנסה למצוא את המילים הטובות ביותר להסביר לכם למה אין סיכוי שאתם לא מפנים לו קצת זמן כדי להסניף אותו בכיף.
זהו סיפור של משפחה - אבא, אמא, בן (המספר) ובת. עם המשפחה הגרעינית גר גם אחי האב, המכונה צ'יקאפה (=אבא קטן) שכבר בהתחלה אנחנו מבינים שחשיבותו גדולה משל כולם. המשפחה חיה בצמצום ממשכורתו של האב, אבל יש מספיק אוכל, יש איפה לישון ובמיוחד יש על מה לדבר. האב הוא איש ישר דרך וחרוץ, האם היא האשה המסורתית המכינה את האוכל ומטפחת את הבית. המספר הוא איש רכרוכי, לא מתמודד ובורח מכל עימות. אחותו הצעירה אומרת לעיתים דברים שעדיף היה, במבנה המשפחתי הקיים, שישארו מתחת לשטיח, לשם טואטאו בעוד מועד. האוירה בבית מכילה וחמה כל זמן שהכסף לא מצוי בשפע. כל דמות כתובה נהדר, מה שתורם להיכרות שלנו איתה. אני, לפחות, הרגשתי בת בית כשהצטרפתי לארוחה ההיא בסוף הספר שבה הכל מקצין, וכל מה שרחש לפני השטח כל הספר פתאום יוצא לאור ומתפוצץ.
אדוות קלות של מתח מתרחשות גם לאורך הנובלה הזו. המשפחה מתעשרת. ממש. אתם יודעים - Stinking rich. בעזרת הדוד המתוחכם, הם נעשים בעלים של חברה לתבלינים - סונה מסאלה. הבן נישא לאישה חזקה ודעתנית שמציפה דברים שאסור להזכיר. נסתפק בזה, לא אנשי ספוילר אנו. 
הספר קרא לנו עוד מהמוסף של הארץ, לפני ששמנו עליו יד. תמי אמרה שהיא רוצה לקרוא ואכן, מיד כשהגיע לקחה אותו אליה ואהבה אותו. אחריה היו עוד שאהבו ואני חיכיתי בסבלנות לתורי. עכשיו, יש משפחות שיש להן קודי התנהגות, בדיחות מקומיות שמובנות לאנשי הבית בלבד, משפטים, מילים שידועות רק להם? לעיתים קרובות הואשמה המשפחה שלנו בדיוק בעניין הזה. למי שבפנים יש בזה הרבה קסם, זה עושה חם בלב, אבל מה מרגיש מי שהוא אאוטסיידר כשהוא נכנס למקום כזה?... כאן בספר, כשנכנסתי לבית המשפחה לא הרגשתי מבחוץ, להיפך. אמנם התחושה היא של צופָה מהצד, אבל לגמרי צופה שהתקבלה בשמחה. בארוחה המדוברת ישבתי איתם מתוחה, ותהיתי לאן נגיע? מה ייאמר ומה יוסתר. נראה לי שגם לכם זה יקרה. 
גאצ'ר גוצ'ר היא מילת ג'יבריש שמתארת בלגן, "תסבוכת קשה להתרה" כמו שכתוב בגב הספר. בספר יש מילים נוספות ומושגים בשפת קַנָּדָה. אל תתרגשו אם לא תבינו אותם, אני למשל רק בסוף הקריאה ראיתי שיש מעין מילון מושגים בסוף הספר שמסביר מה זה מה. זה לא מפריע בכלום לרצף הקריאה, למרות שנחמד לדעת. 
"צ'יקאפה אמר לי פעם, כשעוד הייתי במכללה:"בוא תצטרף אלינו אחרי הלימודים שלך ותעזור לנו להגדיל את העסק. אל תלך לעבוד סתם אצל מישהו". ואכן לא עבדתי סתם אצל מישהו, גם לא בסונה מסאלה, לא עבדתי בכלל." עמ' 78
נובלה מתוקה ומעוררת מחשבה. כדאי לכם. באמת. 

      

      

     


                       



יום שלישי, 16 באוקטובר 2018

פרפרים בנובמבר - אידור אווה אולפסדוטיר



Ringing i November - Auour Ava Olafsdottir
מאנגלית - גבי סילון
הוצאת מודן - חרגול 270 עמודים

שתיים מהסוקרות החביבות עלי המליצו על הספר הזה בחום. הוא לא התניע לי מהר, אבל לא ויתרתי. קצת חששתי מזה שזה מתורגם מאנגלית למרות שלפי השם, ברור לחלוטין שבמקור זה נכתב בשפה אחרת, כנראה איסלנדית. תרגום יד שנייה עלול לאבד מהמשמעויות במקור. ובכל זאת, הספרות האיסלנדית חביבה עלי משכבר, וחיכיתי מאד לתורו של הספר הזה. 
בתחילה נעזבת הגיבורה (שאין לה שם) ע"י בן זוגה וגם ע"י בעלה, באותו יום. שנֵי האירועים לא ממש משפיעים על מצב הרוח שלה. לאחר מכן, חברתה ההרה נופלת ונחבלת ומבקשת ממנה לקחת תחת חסותה את בנה בן הארבע שהוא מיוחד, כבר שמיעה וראיה אבל כבר קורא וכותב. בד בבד היא זוכה בסכום ענק בהגרלה של חרשים ומחליטה לצאת למסע עם הילד. הגיבורה נראתה לי  מדליקה בהתחלה. מצאה חן בעיני האִינדיפֶרֶנטִיות שבה, זה שקשה להוציא אותה משלוותה. בהמשך, זה התחיל לשעמם...
בעמוד 30 עקצה אותי בעין שגיאת הגהה: "שאלת את עצמם פעם..." לא נורא, חשבתי, והמשכתי לקרוא. הגיבורה דורסת אווז. בהמשך היא גם דורסת כבשה. מידי פעם מתווספות דמויות צדדיות לסיפור, לא תמיד ברור היה לי מה מקומם בעלילה. הסיפור קופץ בזמנים, וזורק אותנו מידי פעם לילדותה של הגיבורה, ואהבתי את הנוסטלגיה הרכה שם. עדיין לא היה ברור לי איך נבנתה הדמות, לאור ילדותה היפה, ככזאת אדישה. המקום היחיד שבו היא קצת פחות אדישה הוא ביחסה אל הילד. גם כאן, הוא נעלם לה פעמיים ורק אז היא נלחצת. לפעמים היא נזכרת פתאום שצריך להאכיל אותו. 
אולי אני רואה את הדברים באור שלילי עכשיו, אחרי שקראתי ספר כל כך מדהים כמו שארית היום, אבל לכל אורך הספר נקטלות חיות נוספות. למה? מה היה חשוב לסופרת להרוג חתלתולים? נקבת ליוויתן והעובר שלה? מה לא הבנתי פה?
בסוף הספר יש מתכונים הזויים. למשל: תה עם לחם וסלמון, לווייתן חמוץ. ובכן, יקיריי - בתיאבון. 

      



יום ראשון, 7 באוקטובר 2018

שארית היום - קאזואו אישיגורו





שארית היום - קאזואו אישיגורו
The Remains of the Day - Kazuo Ishiguro
מאנגלית: צילה אלעזר
הוצאת מחברות לספרות - 210 עמודים

לפני כמה שנים קראתי את "אמן של העולם הצף" של אישיגורו שאהבתי מאד. לפני כשנה, ביריד הספרים בשוהם של כנרת זמורה ביתן קרא לי "שארית היום" ונעניתי. מאז, כאמור עברה שנה. נסעתי ליפן והחלטתי שאקח עמי את הספר. קזואו אישיגורו, הסופר, נולד ביפן. הוא בן גילי, וחשבתי שזה יכול להתאים לנסיעה שלי, אף שאינו מתרחש ביפן אלא באנגליה שבין המלחמות. 
גילוי נאות: בקושי קראתי שם. יפן היא כל כך עשירה וממלאת שלא ממש נשאר בי שקט לקרוא. אבל הטיסה לשם ארוכה, ומשם - הטיסה נראית ארוכה עוד יותר. אז התחלתי אותו ונשביתי בקסמו. הספר מודפס בפונט לא קל, כתוב דחוס, גבוה, וגם התוכן בו אינו מהסוג שאתה קורא ביעף. לא ולא. זהו ספר למיטיבי... אבל אנחנו הרי לא נבהלים מזה. זוהי השקעה שמניבה לטווח ארוך. ספר שהולך איתך גם לאחר שסיימת אותו. 

לא התייעצו איתי כשנתנו לסופר את פרס הנובל (הייתם מאמינים??) אבל למי שקרא מספריו אין ספק שהוא מעולה.

לא אכביר מילים על העלילה. בקצרה, זהו סיפורו של מר סטיבנס (אין לו שם פרטי בספר, מפאת כבודו),  והוא מסופר תוך כדי נסיעה אל מיס קנטון, שהיתה עובדת בכירה באחוזה בה שימש כרב משרתים. לכל אורך הדרך מדבר מר סטיבנס על מקומו המכובד בהיררכיה של משרתי דארלינגטון הול, על מהו כבוד בעיניו, ועד כמה מסור ואחראי יכול להיות מי שמתכבד להיקרא רב משרתים דגול. הסיפור נבנה לאט ומתברר לנו בהדרגה שהלורד דרלינגטון הנערץ לא תמיד היה ראוי לכבוד שניתן לו ע"י סטיבנס. אל הגיבור שלנו מוטחות אמיתות מטרידות ביותר באשר ליחסיו של דרלינגטון עם נציגים של השלטון הנאצי. אבל, הוא נשאר נאמן עד הסוף, כי כך מצופה ממנו. גם יחסיו עם גברת קנטון מוגבלים בשל כך. גם לה אין שם פרטי בספר. אישיגורו נזהר שלא להכניס משהו אישי יותר ומקצועי פחות לקשר ביניהם. חייו של מר סטיבנס מוקדשים כולם לעבודתו. הוא מנסה בכל מאודו לרַצות את מעבידו, אפילו כשזה אומר לנחש מתי הוא מתלוצץ ולהתאמן על כך כדי להישמע שנון. הוא מתנהג לפי הספר במדוייק, לעולם אינו חורג מהתלם, ולעיתים נשמע כמו רובוט מיומן. רגשות, למשל כלפי אביו הגוסס, עלולים להפריע בעבודתו והוא נלחם בהם מלחמת חורמה. גם כלפי מיס קנטון הוא מחריש את רגשותיו. כן זה סיפור של החמצה, של קיבעון בתוך מוסכמות וחוקים נוקשים, ושל התפכחות מאוחרת. זה כתוב גאוני, לדעתי. לא פחות. תנו לעצמכם את המתנה הזאת. 

אסתפק בזה בעניין התוכן, כי סיכוי טוב ששמעתם על הספר ואולי אף ראיתם את הסרט (טריילר כאן) וגם, די ברור לי שתרצו לקרוא אותו, אז למה לי לקלקל לכם עם ספוילרים וכאלה?

מתוך מה שקורה בספר, הייתי רוצה לשוחח איתכם על מסירות ונאמנות לעבודה. מחד כי כאמור, אני חוזרת עכשיו מיפן, ומאידך כי חלק גדול מהיום יום שלי בעבודה - ושל רבים כמוני - הוא שירות לקהל. רוצה להניח כאן את השאלה איפה עומדים אנחנו עם האופי שלנו, הרצונות והחובות שלנו מחוץ לעבודה למול המתחייב ממקום העבודה שלנו, במיוחד מקומות עבודה שמטבעם הם שירותיים.
ביפן, כשאתה נכנס לחנות או ללובי של מלון, יש תמיד אנשים שאינם עושים דבר מלבד לברך אותך בכניסה, בחיוך אדיב, בפניוּת שכולה רצון טוב. מן המפורסמות הוא שהם עובדים עד מוות, ליטֶרָלי. אינם יוצאים לחופשה אם לא מכריחים אותם, בקושי רואים את הבית והמשפחה. הכבוד שהם רוחשים לעבודתם, לא רק לאנשים סביבם אלא אפילו לחפצים שברשותם - מדהים. הם פנויים לחלוטין אל הלקוח שלהם ולכאורה לא קורה כלום בחייהם הפרטיים שעשוי להיות מעורב בשירות שהם נותנים לך, האורח. ראיתי איש עומד לפני קרון של שינקֶנסֶן עם מטאטא ויעה. לפני שעלה לקרון לנקות אותו  - קד לו קידה. 
ביפן עקומת הילודה שלילית. גם התל"ג לא מיטבי.
אני משאירה כאן את העניין פתוח למחשבה. לא באתי להטיף מוסר, חלילה, רק להאיר את הקיצוניות הזו.

ורק ציטוט אחד:
"אני כמובן כבר הקדשתי זמן רב לפיתוח מיומנותי בהחלפת דברי לצון, אך אפשר שעד כה לא ניגשתי אל המטלה הזאת בתחושת החובה הראויה." עמ' 211

ועם כל זה, בחייכם, כשבא מישהו לקבל מכם שירות - תהיו איתו. תנו לו חיוך. תוודאו שזה יחלחל גם אליכם.


        

       

       




יום שישי, 7 בספטמבר 2018

גן עדן וגיהינום - יון קלמן סטפנסון



גן עדן וגיהינום - יון קלמן סטפנסון
HIMNARIKI OG HELVITI - Jon Kalman Stefansson
מאיסלנדית: דנה כספי
מודן הוצאה לאור סדרה לספרות יפה 178 עמודים 

"באותה עת כבר פיתח לו מנהג לצאת למסעות ארוכים, בדרך כלל לחוץ לארץ, בין כה וכה אין מה לראות באיסלנד חוץ מהרים, מפלים, ציצות עשב והאור הזה המסוגל לחדור בעדך ולהפוך אותך למשורר. " עמ' 104

לאחרונה, למרות שרקיאוויק לא כל כך אוהבת אותנו, רבים וטובים נוסעים לצפון הרחוק. איזבל היפה סיפרה לי שעמדה נפעמת שעה ארוכה כשראתה אותו, את הזוהר הצפוני, פנים אל פנים. מאד מקווה שאוכל לחוות את זה בעצמי ביום מן הימים...
העלילה כאן היא לא גדולה. זה סיפור של חברות בין נער - כך הוא נקרא, למזלנו, לכל אורך הספר - לבין חברו הטוב בָּרד'וּר. זוהי חברות שממלאה את הקורא בקשת של רגשות החל מאהבה והערכה, דרך שותפות גורל מחד ועניין מאידך, וגם מאבק וכאב, עד לשאלת החיים והמוות, בין גן עדן לגיהינום. הנער יוצא להחזיר ספר שמהווה את אחד המרכיבים העיקריים בחברות שלו עם ברד'ור למי שהשאיל לו אותו, רומן שהוא יקר לו מפז. זה גם סיפור אהבה עדין, לאישה מיוחדת שאוהבת עורבים, ולא פחות, זה גם סיפור של מאבק באיתני הטבע, שהזכיר לי קצת, בחווית הקריאה, את הזקן והים. חזק, מטלטל, מותח. אמרתי "למזלנו" לגבי האין-שם של הנער, שהוא הגיבור הראשי, כי השמות האיסלנדיים שוברים כל כך את השיניים, שברוב הספר הם מנוקדים, ועדיין קשה לבטא אותם. (גֵיירְתְ'רוּד'וּר היא רק אחת מהם. כן, תיארתי לעצמי שעכשיו תתאמנו על להגיד את זה, עזבו. זה נועד מראש לכישלון.)
זה כתוב כל כך כל כך יפה, כל כך ציורי, כל כך הרבה משפטים קסומים יש בספר הזה, שהאמינו לי, שהייתי מצטטת לכם פה חצי ספר, ונשארת מתוסכלת מכל אלה שלא הנחתי כאן לפתחכם. ובכל זאת, לצאת בלא כלום זה ממש אכזרי, גם לי, גם לכם. וגם, אם מישהו, בטעות, יחליט שלא לקרוא את הספר המופלא הזה, אז לפחות שיהיו לו את אלה בארסנל התופינים המילוליים שלו.

"האם העובדה שהוא חי בתודעתם של אלה שהיו חשובים לו מכול היא בגדר אכזריות או נחמה? מת, ועדיין חי. השכן הוא שבא וכיבה את אור העולם." עמ' 35
"תמיד בשעה שמונה נהג בָּרד'וּר לצאת ולהביט בירח, ובאותה שעה עמדה היא מחוץ לחוה והביטה גם היא בירח. הרים ומרחקים גדולים הפרידו ביניהם, אבל מבטיהם נפגשו על הירח, ממש כפי שעשו עיני האוהבים מאז ראשית הימים, לשם כך נתלה הירח בשמיים. " עמ' 93
"גֵיירְתְ'רוּד'וּר מחַכָּה להם בשער. היא מביטה בנער והוא נתקף פיק ברכיים. הם מתקרבים אליה כל כך עד שהוא יכול לראות את נמשיה החיוורים וחש מייד שהוא אסיר תודה להם..." עמ' 154

זהו חלק ראשון מתוך טרילוגיה, אבל כל ספר עומד גם בפני עצמו. ממילא עדיין לא תרגמו את ההמשכים ואני מקווה מאד מאד שיתרגמו אותם בהקדם. תקראו. לאט. ואז, תנו לזה לחלחל לתאים האפורים שבקומה העליונה שלכם. כדאי לכם.