יום ראשון, 22 ביולי 2018

גבר אישה ציפור - איריס אליה כהן


גבר אישה ציפור
איריס אליה כהן 
הוצאת ידיעות אחרונות ספרי חמד 315 עמודים

הספר הזה נראה עכשיו כמו מניפה. הוא מלא בסימניות של מקומות בו שאני רוצה לשוב אליהם, בעיקר מפני שיש בהם אבני חן מילוליות שארצה לקחת אלי למשמרת. הכתיבה כאן היא פיוטית ובוטה כאחד. הצרוף הזה מכה בך ברוך ובעוז בו זמנית וזה מיוחד מאד בעיני.

לפני כמה שנים חלמתי על עופר. הוא הגיע אלי שכוב על מיטה-אלונקה כזאת, והיה בלי פנים. אמא שלי משכה אותו מהמיטה וכאילו הצילה אותו. הוא הסתכל עלי ממרום גובהו, חייך אלי בחיוך הטוב הזה שהיה לו תמיד, ואמר לי, "את רואה, חזרתי, אני אבוא מידי פעם". לפעמים השִיבה של איש אהוב שנעלם מחיינו מלווה בציפור. לפעמים לא. אבל הם מבליחים אלינו גם כשאינם. והציפורים... גם?

אבל הסיפור הוא לא על זה. אם כי, זה חלק לא קטן ממנו. זהו סיפור על ילדה-אשה-ואם - דליה, הגיבורה,  ועל גבר -  יואל. הם מכירים זה את זה - שני ילדים שחומים מהכפר - כבר בגן הילדים, כשיואל מגיע לגן לאחר תחילת השנה ודליה מזהה בו משהו שמחבר אותה אליו בקשר סימביוטי. הם נאלצים להיפרד בגלל מעבר דירה של משפחתו של יואל ונפגשים שוב בגיל 12. שוב נפרדים וחוזרים ונפגשים בגיל בוגר, כשיואל הוא כבר היסטוריון מוכר ומכובד, ודליה גרושה, כותבת ספר ביכורים מצליח והיא אֵם למָתִּי. הפרידות האלה כואבות לדליה כמו פצע. מן הפגישה הראשונה הוא כאילו חלק מהדי-אן-איי שלה והיא מתגעגעת אליו גם כשהוא לידה. הציפורים מעטרות את הסיפור ומובאות בהקשרים שונים, לדעתי, גם לקישוט. 
יואל הוא סגור, רציונלי, מתקשה להביע רגשות, טיפוס פרקטי כזה. דליה מלאת רגש. היא מדבְרֶרֶת את רגשותיה, ובמידה רבה חובקת את העקרות הרגשית שלו, ומנסה להפריח אותה. הרבה מזה מפוענח, מוגדר ומוזַן בעזרת המין ביניהם.

כמה ציטטות שאהבתי במיוחד:
"אם קיימים שלושה סוגים של עקשנות - מטופשת, חירשת ומתריסה - הרי שיואל זכה לקבל את כל השלושה." עמ' 58
"והיא ידעה בודאות מוחלטת וברורה כי נפגשו אי-שם, אי-פעם בעבר. מתי? מזמן. לפני שנים. לפני שהם נולדו. לפני אלפי זריחות, לפני אלפי עצים ונהרות וגלגולים, היו שני רסיסי שרף דבוקים אל סדק גזע עץ, או שני טללים בפי גבעול, או שתי כנפיים של אותה ציפור. 
דמו בנפשכם שיש כאן ילד וילדה צפור." עמ' 65. (במקור מופיע מנוקד).
"באותה עת היה מניינם של האנשים שהחזיקו ברכב פרטי בארץ שקול למספר הדמוקרטים במפלגה הבולשביקית, נחלתם של העשירון העליון ועוד נקודה עשרונית אחת צפונה. " עמ' 127

בעמוד 304 מסופר שדליה מגיעה אל ביתו של יואל. כבר בכניסה לכפר היא רואה שנעלמו שני עצי אקליפטוס מפוארים - סמי וסוסו שמם - שהיו שם. גם זה השיב אותי לשנים שעברו. בחצר בית ילדותי גדלו לתפארה שני עצי אורן. היה מעין הסכם בין הורי לבין השכנים שבבית מאחור שהיו גם חברים טובים, שאצלנו יהיו עצי נוי וצל ואצלם - עצי פרי. מידי פעם, בכל זאת,  גדלו אצלנו על הדשא אורניות. יום אחד הגיעו המוני אנפות אל שני העצים, וקבעו שם את מעונם. הם הציפו את החצר שלנו ושל שכנינו בלשלשת לבנה שחנקה את הפרחים והצמחים היפים בגינות, ולכלכה את השבילים. הרעש שהקימו האנפות החריש את השלווה בשכונה. אנשי החברה להגנת הטבע אמרו שאין מה לעשות, על האורנים ללכת. זוכרת כמה כאב לי לראות את החֶסֶר. היום אחי הצעיר גר בבית הזה, והגדמים עדיין שם, מספרים את סיפור ילדותנו המוצלת בנגב החם. 

 תראו את הטריילר הזה לספר. יפה, נכון? גם מזמין. אני מודה לאיריס. על הספר הזה ועליה. 


יום שישי, 13 ביולי 2018

הסיפור של הילדה האבודה - אלנה פרנטה



Storia della bambina perduta - Elena Ferrante
מאיטלקית: אלון אלטרס
הספרייה החדשה הוצאת הקיבוץ המאוחד
482 עמודים

הספר הזה חותם את הטטרלוגיה הנפוליטנית של אלנה פרנטה. יש לסידרה עוקבים ומעריצים אין ספור בעולם כולו. אני קניתי את הרביעי מיד כשהודיעו בהוצאה שהוא יצא סופסופסוף אבל התאפקתי וקראתי אחרים לפניו. כן הוא קרא לי מהמדף, ולא פעם, אבל הרגשתי מאד חזקה בדחיית סיפוקים וגם על זה היה נחמד לי לחשוב. 
הכל מתחיל אי שם בראשון, החברה הגאונה, משתי ילדות ושתי בובות. זה נגמר בצורה אניגמטית משהו ואני אשמח להיווכח שיש עוד ממנו. אבל בינתיים, כמה מילים על זה, בלי ספוילרים. מי שקרא כבר ורוצה לדבר על זה, מוזמן גם כאן, וגם בקבוצה המתאימה לכך בפייסבוק, ששרית היקרה מאד סיפרה לי עליה.
דבר אחד קצת הפריע לי בכל זאת, ואני אומרת את זה בזהירות ועל קצה האצבעות: הלוואי והייתי יכולה לקרוא את זה באיטלקית. ה"דיאלקט" הזה. הייתי כל כך רוצה לדעת איך זה נאמר באמת, מה המשמעות שאני מפסידה כאן בתיווך של התרגום. בסוף גם היו כמה משפטים שקראתי כמה פעמים, ואני משוכנעת שבאיטלקית זה יותר טוב. נראה לי שבכרך הזה זה בלט יותר. אבל הספר, והסידרה כולה? מה אומר? שפתיים יישקו.
"רעידת האדמה - רעידת האדמה של 23 בנובמבר 1980, עם ההרס האינסופי שלה - נכנסה לעצמותינו. היא סילקה את הֶרגל היציבות והמוצקות, את הודאות שכל רגע יהיה זהה לזה שאחריו, את ההיכרות האינטימית עם צלילים ותנועות, את יכולת הזיהוי הוודאי שלהם... מחוץ לבית היה גרוע מבתוכו, הכל נע וצרח, והותקפנו בשמועות שהכפילו את האימה." עמ' 166
""זה לא עניינך, תשתקי קצת." 
המילים האלה, בדיאלקט, היו כה בוטות, כה חריפות, כה לא מתאימות, שנרעשתי.
פיטפטתי איתה פטפוט או שניים כלליים, החזרתי הביתה את בִּתי." עמ' 349

העניין ההוא שתמיד עולה בין קוראי הסדרה - מיהי בעצם החברה הגאונה? - נשאר עלום ונתון לבחירתכם. נפולי שזורה וקלועה בַאנשים שלה. ביום יום שלהם, בפוליטיקה, בטמפרמנט של כל אחד, ברגש בחומר וברוח. החברוּת של לילה ואלנה, שהיו ילדות קטנות כשהכרנו אותן לראשונה, ועתה הן נשים מבוגרות וחכמות עוד יותר מבתחילה, החברות הזאת היא ליבו של הספר, לטעמי. היא עולה ויורדת, ומשנה את פניה ומוסיפה רבדים מתוך אופיין של החברות, מסביבתן החברתית, ובעיקר, מהדבר הרבגוני והמורכב הזה שקוראים לו נפולי. 

אז עכשיו משסיימתי לקרוא את ארבעתם, אני מרגישה לבד. 

      
      



יום רביעי, 4 ביולי 2018

מזל קטן - קלאודיה פיניירו



                     



מזל קטן - קלאודיה פיניירו
תרגום מספרדית של יוסי טל
הוצאת תשע נשמות, 245 עמודים

Una suerte pequena, Claudia Pineiro

אז מה? אתם רוצים להגיד לי שקראתם את זה? פעם אחת? (כי יפה, למשל קראה אותו פעמיים.) וממש איכפת לכם שאני מזכירה לכם אותו? אוקיי... אז דלגו. אבל אם לא קראתם, למשל, או אם אהבתם אותו כמוני וכמו עוד הרבה אחרות ואחרים, אז הנני להזכיר פה את היופי הזה, שאחרי שתקראו, תקחו אותו עימכם להרבה זמן.
יש בו משפטים מופלאים ממש, ועכשיו, אפילו שאני באמצע של הרביעי המפורסם ההוא, נזכרתי שלא סיפרתי לכם כלום על "מזל קטן" של הסופרת של האלמנות של ימי חמישי ושל אלנה יודעת, שלבושתי, עדיין לא קראתי.
סיפור שמגיע אלינו מארגנטינה. הוא מספר על אישה שברחה מביתה, מארצה, מעצמה גם. כי לא רק את המקום היא נוטשת, אלא אפילו את מראיה החיצוני. היא כבר לא בלונדינית עם עיניים כחולות, וגם שמה אינו זה שנולדה איתו. היא בורחת לארצות הברית ומתחילה בחיים חדשים, גם בזוגיות חדשה, ומנסה ככל יכולתה לשכוח את עברה. אבל היא חוזרת, ומשחזרת, ופוגשת אנשים שמכירים אותה או לא, ובמיוחד את אותו האיש החשוב לה ביותר, שההחלטה לעזוב אותו היתה הקשה ביותר.
בואו, תראו:
"כשנפגשים שני אנשים שזה עתה הכירו, קשה לשאת את השתיקות, כאילו האוויר בין שני הגופים הללו מכביד, אף פעם לא הבנתי למה. אצל רוברט זה היה מתוזמן; הוא היה אומר שאחרי עשרים ושלוש שניות של שתיקה בין שני אנשים שאין ביניהם אינטימיות גדולה, אחד מהשניים מרגיש מחויב לשבור את השתיקה ופונה לשם כך לנושאים שגרתיים... בלי לשים לב שהשתיקה מדברת חזק יותר מהדברים שמי מהם מסוגל לומר רק כדי להימנע ממנה." עמ' 41
"מיסטר גלבן לא מתאים כלל לדימוי שהיה לי בראש מהרגע ששמעתי את שמו: הוא גבר שקומתו נמוכה, הנושא כמה קילוגרמים עודפים, קירח. למרות זאת, הוא מתנהג כאילו היה סקסי, הוא מתנועע כאילו היה סקסי. הוא מחייך כאילו היה סקסי. והוא משתמש בבושם שבו משתמש גבר סקסי." עמ' 52
כאן יש משפט שהוא יפה כמו שיר אבל אני לא יכולה לכתוב פה את כולו מחשש ספוילר ולכן אכתוב רק שברים ממנו: ..."הצלקות הללו יישארו חרותות בגופו כמו מיתרים... להסתלק ולהמשיך לחיות, אין עונש גרוע מזה." עמ' 180

אל תגידו לי זה לא יקרה. תגידו שכבר קרה לכם, אולי אפילו פעמיים. 
ואולי לא? במקרה כזה, אני מאד ממליצה לכם להזמין אותו אליכם. זהו סיפור של בריחה, של אשמה, של תיקון. זה כתוב נהדר, מהספרים שנשארים איתך הרבה אחרי שנסתיימה הקריאה בהם.

לא מצאתי וורסיה אנגלית שלו, אבל מצאתי הרבה הוצאות אחרות ממקומות שונים בעולם:

  
                

  


יום שבת, 9 ביוני 2018

אלינור אוליפנט ממש בסדר - גייל האנימן


    


Eleanor Oliphant is Completely Fine - Gail Honeyman
מאנגלית: הדסה הנדלר
הוצאת כתר 350 עמודים

"אף אחד לא חפף את שערי מאז שאני זוכרת. אני משערת שמאמי כנראה חפפה אותו בשבילי כשהייתי תינוקת, אבל היה קשה לדמיין אותה מעניקה טיפול רך ורגיש כזה.
אחרי שהשמפו נשטף מהשיער, הנערה עשתה "עיסוי שיאצו לראש". היא לשה את קרקפתי בעדינות יציבה ובדייקנות, והרגשתי שהשערות על זרועותי סומרות וחשמל עובר בעמוד השדרה שלי. זה נגמר משהו כמו תשע שעות לפני שהייתי רוצה." עמ' 163

לפני כשבוע וחצי השתתפתי ב book surfing  בבית של יעל (גור). בוק סרף הוא מפגש של כמה אנשים, במקרה הזה -  אנשים מעניינים ומרחיבי אופקים - שמקריאים, כל אחד לפי בחירתו, קטע מספר או שיר בנושא שנבחר מראש. הנושא כאן היה חמלה
ולמה אני מספרת לכם את זה? 
לא בשביל להשוויץ, למרות שהאופציה עלתה בדעתי. אם זו היתה הסיבה - אין ספק שהייתי מכבירה מילים כאן על מה שהקראתי ומסבירה לכם עוד ועוד על נפלאות הסרף. 
רציתי לדבר איתכם על הספר הזה שבו החמלה נמסכת בין המילים בעדינות ורוך, כמו שחמלה יודעת לעשות. האכזריות וחוסר החמלה שולטים בחלק הארי של הספר, ברמה שבא לצעוק הצילו. 
אלינור אוליפנט נושאת בגופה ועל פניה צלקות. היא מרגישה שהיא ממש בסדר, כששואלים לשלומה. היא חיה בבדידות מזהרת ובחסך רגשי כזה שהיא מעדיפה לנהל שגרה משעממת, נוקדנית, ללא סטיות, נטולת כל אינטראקציה חברתית. היא עובדת בעבודה משמימה במשך השבוע ובסופו היא שוקעת בבית ושותה וודקה עד ערפול חושים. אין לה קשר אמיתי עם איש ממקום עבודתה, או משכניה. גם משפחה אין לה, להוציא אם שמשפילה ומעליבה אותה בשיחות הטלפון השבועיות שהן מקיימות, והזוכה לשם מאמי. (לא סובלת את הכינוי הזה...). סוג קיצוני כזה של מאותגרים חברתית לא פגשתי מעולם, אולי האזנתי לכאלה. 

איש חדש במקום עבודתה, ריימונד שמו, חובר אליה, בקטע של שגרת עבודה בלבד, עד שמתרגש לפתחם אירוע שמאַלֵץ אותם לעזור לאיש שאינם מכירים. מכאן משתלשלים העניינים ומתפתחים. אתם ממש תרצו לקרוא כדי לדעת על מה מדובר. הדמות של אלינור מתפתחת לאיטה, אבל עד סוף הספר היא אינה לגמרי מה שאנחנו פוגשים בחיי היום יום שלנו. היא חיה לפי חוקים נוקשים מאד ומתקשה להבין התנהגויות של אנשים "כמונו", שנוגעים זה בזה, שעסוקים באחרים, שמעיזים לפעול בצורה ספונטנית ושמרשים לעצמם להינות.
"הוא לא היה משוגע. הוא רק לא גרב גרביים.
אלינור, אמרתי לעצמי, לפעמים את ממהרת לשפוט אנשים. יש כל מיני סיבות לכך שהם לא נראים כמו האדם שהיית רוצה לשבת לידו באוטובוס, אבל את לא יכולה לסכם מישהו במבט של עשר שניות. זה פשוט לא מספיק זמן." עמ' 318

הספר זכה להוצאות רבות, כמו שתראו כאן למטה. פירגנו לו רבים וטובים כאן ובעולם, ואפילו ב"הארץ" שיבחו מאד מאד. ולא בכדי. הספר הזה הוא סוג של אירוע. הוא כתוב נפלא, רהוט, מושך וקריא. הוא מזמין חשיבה לא שקטה, מאתגרת. הוא מציב מראה - גם אם קיצונית - לתכונות שפועלות בנו ובחברינו. לומר שהוא מרתק יישמע אולי מתנשא משהו, כלפי הדמות הזו ואנשים כמוה. מעדיפה לומר שהוא מעורר חמלה, מרגש, וכן, גם מעניין מאד. 

אפשר לראות כאן ריאיון עם המחברת, גייל הנימן. ותראו פה למטה רק חלק מההוצאות שהדפיסו אותו. 



  

      


יום חמישי, 31 במאי 2018

מיכאלה - מירה מגן


מיכאלה - מירה מגן
עורך - יגאל שוורץ
הוצאת כנרת, זמורה-ביתן  318 עמודים.

דליה שלחה לי הודעה שאני צריכה לקרוא אותו ולהזיז ספרים אחרים הצידה בגללו. דליה ואני נפגשות פעם בשבוע ולכאורה, היא יכלה לחכות שנתראה, אבל לא. ולא סתם. ספריה של מירה מגן חביבים עלי משכבר. לאחרונה כולנו שיבחנו עד מאד את אחותו של הנגר שכתבה. הפעם, לדעתי, עשתה הסופרת קפיצת מדרגה של יופי בכתיבתה. 
    "אחר כך, בהוסטל, כשהיינו כבר במיטות אמא אמרה,
     שמעת את הברכה של אליקו? הוא יודע שכל החיים יצטרך את אמא שלו, הוא מפחד שהיא תזדקן ותלך פַייפֶן כמוני ולא יהיה מי שידאג לו. כדאי שמישהו יסביר לו שלא כל הזקנות נהיות משוגעות ואלטע-שמאטע כמו הסבתא שלו." עמ' 102. ככה. שורה חדשה באמצע המשפט.
עכשיו: אני, כל מה שאני מספרת לכם פה בַבלוג, זה מהמקום של קוראת ספרים, ולא משהו יותר מקצועי מזה. אבל אהבתי מאד את הצורה שהדברים נכתבו פה, ועל זה אני רוצה לספר לכם. הרגשתי כאילו הסופרת אומרת לנו: שימו לב, יש כאן משהו חשוב. קחו אויר לפני זה. קראו בניחותא, בתשומת לב.
כמובן, יכול להיות שזו איטנרפרטציה שלי בלבד. אולי התכוונה למשהו אחר, אבל ברור לאורך הספר שזה מכוון, וזה מאד מאד מצא חן בעיני. זה מזמין קריאה איטית, מהורהרת, אולי עמוקה יותר.
הסיפור מסופר בקולה של רונה, אחותה של מיכאלה. רונה היא אלכוהוליסטית בגמילה שהונחתה בביתה של מיכאלה ע"י המשטרה, והיא משוכנת בדירה בחצר. מהר מאד מגיעה לשם גם אימן של השתיים, משוחררת מבית משוגעים. כך מקבלת היחידה את הכינוי "ההוסטל". בבית הגדול והמרווח הצמוד גרים מיכאלה, האחות המושלמת, האקדמית, היפה, הנקייה, המוקפדת, המתנהגת בדיוק לפי הספר, עם בעלה הפסיכיאטר המכובד וארבעת ילדיהם, אחד מהם בעל צרכים מיוחדים. יש בין מיכאלה ורונה מעין חוזה שהיא נשארת שם, בהוסטל, בסביבה המגוננת הזו כביכול בתנאי שהיא מתנהגת כמו שצריך, ואינה מתערבת בשום צורה בחיי המשפחה המלכותית, "המושקעת". רונה - יש בה סוג של עקרות רגשית שהיא משמרת בעצמה, תוצאה של ילדות דפוקה וחסכים משכבר. היא משתדלת מאד לתת לדברים לרחף מעליה, להיות נייטראלית ולשדר לעולם החיצון שהיא נונשלנטית כלפיו. לא משנה לה מטוב ועד רע. זהו מבצר מבחירה, שיוצר כלפיה סוג של סקרנות ומשיכה וגם רתיעה. עם זאת, היא מאד קשובה ומתבוננת.
בכל הנוגע לתוכן, נסתפק בזה. 
יש בספר המון מילים מיוחדות: רונה עובדת ב"פיצוצקייה". לא פיצוציה ממש אלא משהו יותר קטן ופחות משמעותי. 
ויש משפטים יפהפיים:
"ברגע ההוא הייתי קרובה לקום, לחצות את השטיח שבינינו, לבוא אליה ולשבת לידה, על פניו מעשה של קלי קלות, ולאמיתו של דבר, מסע כומתה." עמ' 128
"עצבן אותי שהם לא מספרים לך את האמת, אמרתי לה,
אף על פי שזה לא עיצבן אותי בכלל כי מה אכפת לי מהאמת, אני לא ממחלק המוסר ולא מהוועד של בית הכנסת." עמ' 171
"'כן', מילה בגודל חיפושית, פרת משה רבנו קטנטנה, הָבַרת כלום קצרה ואיזה עבד כי ימלוך ההד שלה, חוזר מהספרים, מהתקרה, מהמדרגות." עמ' 284
"לא התחייבתי על כלום כשנהייתי." עמ' 311
שמעתי מרבים וטובים סופרלטיבים לרוב על הספר הזה, ואני מצטרפת אל כולם.
תעשו לעצמכם טובה. תקראו. 
ובבקשה, ספרו לי. כי אשמח מאד לשתף את החוויה הזאת שוב גם דרככם.


יום חמישי, 17 במאי 2018

מסעותי עם חמותי - מאירה ברנע-גולדברג

  


Travels with my Mother-in Law
הוצאת כנרת, זמורה-ביתן דביר 222 עמודים כולל תודות

אני אקצר הפעם, ואמנע מהחפירות האישיות החביבות עלי. הרי כולנו היינו שם, לא? סיפורים של כלות וחֲמָיוֹֹת לא חסרים, הרי, ושלי - כנראה לא יותר מעניינים משלכן. אבל המחברת פה חיברה את המרושעים ביותר, אולי, ובוודאי את המשעשעים שבהם. זהו ספר בנות חביב במיוחד, והוא נקרא בחטף. הוא עכשווי ומעודכן ליום-יום שלנו, ומדבר בגובה העיניים.
הסיפור בקיצור:
שירה היא סופרת, נשואה ואם לשני שובבים, והספר החדש שהוציאה, לא מצליח להימכר. היחצנית שלה מנסה בדרכים לא דרכים לקדם אותו ותוך שרבוב שקר, היא מצליחה. מאד מצליחה. וזה ממש לא כמו ששירה התכוונה. בנוסף, היא מגלה שהיא הרה למרות שהיא לא בדיוק מרוצה מהנישואין שלה, ואם כל זה לא מספיק, צונחת עליה חמותה השנואה, הצינית, מאלה שיודעות הכל, ולא סובלות את זו שחטפה להן את הבן-יקיר. 
יש לכן כמה שעות שאין בהן יותר מידי אקשן ואתן משוועות לאוורור? לכו על על זה, זה כיף. משעשע, שנון, לפעמים צפוי אבל חביב במיוחד. 
וניפגש בשמחות. 

יום חמישי, 19 באפריל 2018

על סוף הבדידות - בנדיקט וולס




על סוף הבדידות מאת בנדיקט ולס
Vom Ende der Einsamkeit - Benedict Wells
תרגום מגרמנית של ארז וולק
הוצאת ספריית הפועלים, 261 עמודים

לאחר תקופה שֶכולה אביב אידילי, ז'יל מורו, הגיבור של הספר הזה מתייתם מהוריו בתאונת דרכים, כמו באבחת סכין, מעכשיו לעכשיו. אבל הוא מספר לנו את זה בהתחלה במרומז, ובהדרגה. והעצב העצום הזה נמסך לנשמה לאט, וכמו מחשיך את הדפים בספר, כמו דיו אפל שנמזג לכוס מים. יש לו אחות ואח, אבל הוא נעזב גם על ידם תוך זמן קצר, בפנימייה אליה הם מגיעים לאחר מות הוריהם. בבת אחת מסתיים הפרק של ילדותם של השלושה.
ואז נכנסת לחייו אלווה. ילדה ג'ינג'ית עם עיניים ירוקות גדולות ושן קדמית קצת עקומה, והאור מבליח בחייו שוב. 
את הספר הזה קראתי בין יום השואה ליום הזיכרון. ימים שֶבָּהם לנו, הַשַכּוּלים, יש איזו לגיטימציה מיוחדת להרשות לכאב להיכנס שוב. כאן בספר הזה, הכתוב נפלא, מצאתי את הביטוי הכל כך מתאים "חיים אחרים". כשאתה ננטש על ידי מישהו קרוב מאד, במיוחד אם הוא עדיין צעיר בנופלו, אתה לא ממש מפסיק לחיות, למרות שנראה בהתחלה כאילו זה מה שיהיה מעתה. מה שקרה לי, לפחות, הוא מעין שינוי מסלול. המושג "חיים אחרים" הוא ביטוי מדוייק שחיפשתי וחיכיתי לו זמן רב.  
רבים וטובים כתבו על הספר הזה, והוא אכן נפלא מאד. הסופר, יליד 1984, נולד בשם המשפחה פון שיראך, וסבו היה פוליטיקאי נאצי, שאף נשפט במשפטי נירנברג. הוא שינה את שמו ומגיל צעיר שהה בפנימייה. זה מעלה מחשבות על קשר משפחתי רופף וקר. ואולי יש בספר תיקון מבחינתו. כי האידיליה המשפחתית בתחילת הספר היא נהדרת, וגם בבגרותו, בחלקה לפחות, מנהל הגיבור חיי משפחה מאושרים.
לאחרונה נדמה לי שבכל מקום שאני מסתכלת אני מוצאת משהו שמישהו כתב על הספר, וכולם גומרים עליו את ההלל. ולא בִכְדִי. זוהי כתיבה מזוקקת וחפה מכל סנטימנטליות משתפכת ובכל זאת - כל כך כל כך נוגעת. השפה כאן עשירה במיוחד. היא יצירה בפני עצמה. התרגום הוא מלאכת מחשבת, לא פחות. הנה, תראו:

"אבל אני מדבר בלשון המעטה כשאני מתאר אותה במילים כמו "מושכת" או "חיננית". אלה מילים עלובות שאינן מתקרבות לתחושה שהייתה לנו שבמקרה זכינו לאימא שהיא שילוב של גרייס קלי ואינגריד ברגמן." עמ' 20
"אני מגיע לחדר שלי, מתיישב על המיטה ומנגב את השלג מהשֵׂעַר. אני פשוט קיים, רוח רפאים, יצור קטנטן, בן אחת-עשרה." עמ' 40
"ליז רואה את יופייה משתקף במבטי הנוכחים ומניחה לכולם להתאהב בה." עמ' 82.
"כשנכנסתי לגינה בירכתי את אחי בתנועת ראש. ילדות קשה היא כמו אויב בלתי נראה. אף פעם לא יודעים מתי הוא יתקוף." עמ' 101
"כן, אבל התרופה לבדידות היא לא חיים בצוותא עם סתם אנשים בלי בחירה. התרופה לבדידות היא תחושה שאתה מוגן," עמ' 127

תנו לעצמכם את המתנה הזו, תקראו.