חפש בבלוג זה

יום שישי, 22 במרץ 2024

פוני - ר"ג פלאסיו

 

Pony - R.J. Palacio
מאנגלית: לי עברון
הוצאת כנרת, זמורה, 2024, 253 עמודים, כולל דבר המחברת, תודות וצילומים

"אני מניח שהיכנשהו, במעמקי לבי, אולי ידעתי את האמת. או האמנתי שאוכל למצוא אותה בצד השני של היער. אבל הלב הוא ארץ מסתורית. אפשר לנדוד רבבות קילומטרים, במחוזות זרים, ולא למצוא תעלומה גדולה יותר מהאהבה." עמ' 106

זהו ספר קסום שכולו מחמדים. סיילס, הגיבור הראשי הוא נער בן 12, יתום מאם שנפטרה בלידתה אותו, ובן למרטין ברד שהוא חוקר, מדען, אב מסור ומיוחד וגאון. ממש בתחילת הספר הוא מחזיר לחיים את בנו לאחר שנפגע מברק והוטבעה בו צורת העץ כמו בצילום "דאגרוטיפ". בעקבות המקרה הופך האב לצלם מוכשר והוא מלמד גם את בנו לצלם תמונות ולפתחן בעזרת חומרים כימיים מיוחדים. הם גרים בבית מבודד ומרוחק. אימו של הילד נעדרת בחלק הארי של הספר אבל רוחה ואהבתה מרחפות מעל הסיפור. 
לילה אחד מתעורר סיילס פתאום ומגלה שלושה אנשים ליד הדלת שבאים ולוקחים את אביו איתם. סיילס נשאר לבד, לא מבין מה בדיוק קרה כאן, ולמה נחטף אביו. היחיד שנשאר איתו הוא חבר הנפש שלו, מיטנוול, שהוא רוח רפאים. סיילס הוא האדם היחיד שרואה את מיטנוול, ורק אביו יודע להכיל את זה. 
""וכשתגיע ליער, מה תעשה?" התווכח מיטנוול. "אתה רק תציץ לשם. תגיד שלום-שלום ותחזור? מה הטעם בזה?"
"לפחות אני אדע שאבא לא נמצא במקום קרוב כל כך עד שיכולתי לעזור לו. אני אדע שהוא לא שוכב באיזה בור קרוב, במצוקה, או פצוע, או... " קולי נשבר. הסתכלתי אליו. "בבקשה, מיטנוול, אני מוכרח לדעת."" עמ' 26

למחרת מופיע בדלת הבית סוס לבן. פוני. 
"כשאמרתי את הדברים האלה עמדתי מול פוני, ופניי היו בערך בגובה פניו. פתאום הוא תחב את הזרבובית שלו בעדינות רבה אל שקע צווארי. שוב, לא הכרתי היטב סוסים, את מנהגיהם ואת הרגליהם, אז לא ציפיתי למחוות החיבה הזאת. אילו פרד היה תוחב לעברי את אפו, הוא היה עושה זאת כדי לנשוך אותי, כי הוא היה פרד זקן ועצבני, אבל פוני לא דמה כלל לפרד." עמ' 40
מכאן מתחילה הרפתקאה מרתקת. סיילס רוכב על פוני לחפש את אביו. מיטנוול הולך, יחף, לפניו, מורה את הנתיב. בדרך הם פוגשים אנשים נוספים, חלקם עוזרים להם, חלקם מסכנים אותם, אבל הם ממשיכים ומתגברים על סכנות ופחדים, קור ורעב כדי למצוא את האב הנעלם.
""ולא איכפת לי בכלל אם אתה מאמין לי או לא," אמרתי, "לא בקשר לברקים ולא בקשר לרוחות רפאים ולא בקשר לשום דבר. אבא תמיד אומר, האמת היא האמת. לא חשוב במה אנשים אחרים מאמינים. אז תאמין במה שאתה רוצה, מרשל פארמר. תצחק כמה שאתה רוצה. לי בכלל לא אכפת. אני הולך לישון עכשיו. לילה טוב!"
האש פצפצה, וחמימותה התפשטה בגב לי. כמה רגעים חלפו. "הוא נשמע איש טוב, אבא שלך," אמר המרשל פארמר בעדינות. בלעתי רוק. "האיש הכי טוב בעולם." "אני אמצא אותו בשבילך, ילד. אני מבטיח"" עמ' 103

הסיפור הוא סוג של תעלומת פשע שמעורבים בה זייפני כספים, המעוניינים בידע של מרטין ברד. סיילס חייב למצוא אותם ואת אביו ולהצילו מידם. זה נקרא קצת כמו מערבון, בקצב מהיר ומרתק ביותר. העלילה מתקדמת ביעף, הדמויות נהדרות והשפה נפלאה. תודה רבה ללי עברון המתרגמת שהפליאה להנגיש לנו את הסיפור המיוחד הזה.

בדבר המחברת מזכירה הסופרת את הספרים שעזרו לה במחקר על התפתחות הצילום. בסוף הספר תמצאו תמונות צילום ראשונות, תבינו מהו אותו דאגרוטיפ המוטבע על גבו של סיילס, מהמאה ה-19 שבה הסיפור שלפנינו מתרחש. בין סוגי התושבים השונים באמריקה התיכונה של התקופה הזאת, מוזכרת גם העבדות. מוזכר גם הספר הבית העגול מאת לואיז ארדריץ' ואני רוצה לנצל את ההזדמנות לחזור ולהמליץ על הספר הנהדר הזה, המראה את מה שקרה בשמורה אינדיאנית בתקופה ההיא.

ר"ג (ראקל ג'רמילו) פלאסיו, אתם ודאי יודעים, היא הסופרת שהביאה אלינו את הספר "פלא" הזכור לטוב. קראתי אותו לפני שנים רבות. פוני דומה לו באיכות, שונה מאד בתוכן, אהבתי אותו לא פחות, אולי אף יותר. 

אני מאד ממליצה לכם לא לוותר על הספר הזה: בשל העלילה הקסומה, בגלל הדמויות - דמותו של מיטנוול נהדרת ורק בסוף מתגלה מי הוא ומה הקשר שלו אל סיילס ואביו; בגלל המשפטים היפים שאני, למשל, רציתי לנצור לי לתמיד, ובגלל פוני, הסוס הקסום. הוא מסופר בגוף ראשון והוא לגמרי לא רק ספר נוער. 

""בטח שכן," הוא פרע את שערי. "גם אם אנחנו לא רואים אותה, השמש אף פעם לא מפסיקה לזרוח. תזכור את זה תמיד." עמ' 87
ננסה לזכור את זה גם אנחנו. גם בעת הזו.


  

  

  

 




יום שבת, 9 במרץ 2024

עוד מעט אור - אורנה קזמירסקי

 


 Soon There Will Be Some Light - Orna Kazmirsky
ציור העטיפה: איצו רימר
הוצאת שתיים, 2024, 293 עמודים כולל תודות

יש ספרים מעטים שקראתי לאט כדי שלא ייגמרו לי מהר מדי, אך בכל פעם שניגשתי אליהם לא יכולתי להניח אותם ולהם. זהו מין ספר שכזה. הוא הביא אותי למחוזות בילדותי שאני מתגעגעת אליהם, ומזמן לא נקרו בדרכי. הזיכרון שיש לי מהקיבוץ בו נולדתי קלוש מאד. משפחתי עזבה את בארי כשהייתי בת ארבע. אבל חזרנו אל בארי לאחר שאחי נהרג ואלמנתו ובנו התינוק עברו לחיות שם. היינו מגיעים לשם לעיתים קרובות עד שגם הם עזבו את הקיבוץ, כעשרים שנה לאחר מכן. הורי, שהגיעו לארץ מגרמניה כילדים, היו ממקימי הקיבוץ והרבה מאורח החיים של כולנו היה מושפע מהערכים, הדעות, התרבות והמנהגים של אז, שתורגמו בדי עמל ולאט לאט לחיי עיר. 

שתי גיבורות עיקריות בספר הזה, והן מורכבות ומעניינות, עם המון תכונות באישיותן שלעיתים מתנגשות. הן לא נפגשו מעולם אך חייהן שזורים אלה באלה. 
שרה נולדה בפראג. היא חונכה על התרבות האירופאית, כבת יחידה היו חייה מנותבים על ידי הוריה, בהסכמתה, לחינוך אקדמי, לאמנות. אבל תוך סיור בעיר היא פגשה בהוגו ברודְצְקי, פעיל ציוני כריזמטי, התאהבה בו והחליטה, בהשפעתו, לעלות לישראל, לקיבוץ. 
"בלילות הבאים נדדה שנתה מחמת החששות וההתרגשות מהלא נודע. בימים כבר נפרדה בליבה מכל היקר לה: מהנהר, מיַרקוּת הגנים, מהמולת הרחובות, מפינת הילדות שהכמינה בזיכרונה, מריחותיו המוכרים של הבית, אך אפילו בינה לבין עצמה עדיין לא העזה להיפרד מיושביו." עמ' 50

יעל גרה בעיירת פיתוח, עם אימה ובעלה. אביה נהרג במלחמת השחרור ובבית ממעטים לדבר עליו ולהזכירו. בעקבות שינוי בשיבוצה כחיילת הגיעה לקיבוץ נאות ירדן שבעמק. מהר מאד היא מתיידדת עם ענת שמגלה את הקשר של יעל אל הקיבוץ הזה, אל מי שהיתה דמות חינוכית מובילה בקיבוץ, כותבת מחוננת ומרצה מבוקשת, אם שכולה ובמיוחד - סבתהּ המוסתרת. עד הפגישה עם ענת כלל לא עולה בדעתה של יעל האפשרות שאולי היתה יכולה לגדול בקיבוץ הזה:
"התבוננתי סביבי. כאן הייתי אמורה לקום בבוקר לבית הספר, לשחק עם הילדים האלה על הדשאים, ובשעות אחר הצהריים לשבת על המרפסת עם הסבים שלי ולשתות כוס תה עם לחם מרוח בריבה. כאן הייתי יכולה לגדול שלמה יותר, חזקה יותר, יעל אחרת." עמ' 148

לשתיהן יש חברות נפש, כשבכל זוגיות כאן יש קשר עמוק ומדהים. ציפורה של שרה, וענת - של יעל. החברויות האלה היוו את אחד הנושאים המורכבים והמענגים לקריאה ולחשיבה במיוחד בספר הזה. 

" ציפורה התבוננה בה בעניין מחודש. גילוי סודות מטבעו מסעיר את השומע, וזו הרי סגרה את צפונות ליבה עד היום. יש להלך כאן בזהירות, שמא תיבהל ותינעל לעד. היא הידקה את חיבוקה." עמ' 63

לשתי הנשים יש אהבה גדולה ממומשת ולא ממומשת. יש סיבות למכביר לכך ולאחרת, ואנחנו, הקוראים, מתלבטים איתן, מול הנוף הקסום, הירוק והתכול, של סביבת הכינרת והירדן. 

"בשנתיים האלה היתה סבתי עצובה מאד. כה נדכאה היתה עד ששבע מחברות יומן, רוויות בייסורי נפש, מילאה בתקופה הזו. כעסה על ברודְצְקי ועל התנכרותו הפך לזעם על עצמה, על חייה, על בחירותיה הלקויות ועל החלטותיה האבודות." עמ' 206

זה כתוב בעברית של פעם, עברית חגיגית, מצוחצחת, נכונה מאד. זוכרת את העברית הזו מדוברת מפיו של סבא שלי ומתגעגעת. 
התחושה בקריאה היא של הליכה בשבילי הקיבוץ הירוק והמיוחד, היכרות מחודשת עם סיר הלחץ של הקיבוץ ועם הדלת הפתוחה תמיד של חבריו, והתאהבות בדמויות המאכלסות את העלילה. 
קסום.