The Island of Sea Women - Lisa See
מאנגלית: דורית בריל פולק
הוצאת מודן 2020, 424 עמודים כולל תודות.
אני מתקשה להחליט ממה להתחיל לספר לכם על הספר הענק הזה. הוא הכניס אותי לעולם כל כך זר וחדש לי, כל כך הרבה למדתי ורציתי לשמוע עוד, שאחרי שסיימתי את התודות המשכתי לחטט ברחבי האינטרנט כדי ללקט עוד מידע. אולי יותר מכל, הייתי מגדירה את הספר הזה כעוצמתי וכזה שגורם לקוראיו לרצות להיכנס לעולמות המים והמושגים של "נשות ההאניו", ולהכיר אותו ואותן הכי לעומק שניתן.
ההאניו Haenyo הן ילדות-נשים-סבתות באי ג'ג'ו (Geju) בדרום קוריאה. הן צוללות ללא בלוני חמצן, עם שיטה מיוחדת שמאפשרת להן להכניס אוויר לריאות, תוך סיכון פגישה עם סכנות במים, תמנון, למשל, כדי להביא אוכל למשפחתן. החברה היא חברה מטריארכלית. הנשים מכלכלות את המשפחה ומפרנסות, והבעלים יושבים יחד תחת עץ ומדברים, אך גם מבשלים ודואגים לתינוקות. זה במקרה הטוב, כשאינם שותים או מהמרים בכסף שמרוויחות נשותיהם. ההאניו נישאות לגברים שנבחרים ע"י האשה החשובה במשפחה, בד"כ הסבתא, שהיתה אף היא האניו, תוך התייעצות עם שמאנית. הן אמורות להתאהב בבעליהן עם הזמן. ילדות שנולדות מיועדות להיות האניו אף הן והבנים מיועדים לשמור על המסורת ולדאוג לרווחתם של המתים בעזרת מְנָחות ומנהגים קבועים. השאיפה היא שיהיו במשפחה הרבה בנות שיפרנסו ולפחות בן אחד שידאג לטקסים. אנשי האי סוגדים לאלה-הסבתא, שרוחה חיה בתוך ההר האלה (Halla San).
האי ג'ג'ו בדרום קוריאה עבר כמה תהפוכות שלטוניות, אף אחת מהן לא היטיבה עם התושבים, להיפך. כל שלטון שהתרגש עליהם גרם להם לאבדות בנפש, לפחד ולקשיים כלכליים כבדים. חלקים גדולים באי נכחדו כליל. האירוע הקשה ביותר היה ב- 3.4.1948, אירוע ששנים רבות אסור היה לדבר עליו. עד היום מחכים תושבי האי להתנצלות מצד האמריקאים על מה שקרה ביום ההוא.
בספר יש שתי גיבורות ראשיות, יונג-סוק ומי-ג'ה, חברות בלב ובנפש. שתיהן האניו, ואנחנו נלווה אותן מילדות ועד זקנה. הן נפגשות לראשונה כשאמה של יונג-סוק, שהיא מנהיגת הקולקטיב המקומי, מאמצת אליה את מי-ג'ה למרות שהיא בתו של משתף פעולה עם היפנים ובשל כך מעטים האנשים המתקרבים אליה. החברות הזו נשמרת לאורך שנים, והשתיים אף מתכננות שבעתיד יהיו בין ילדיהן קשרי נישואין. בשלושה באפריל ההוא קורה מה שמאתגר את החברות הזו, ופוגע בה פגיעה קשה.
הספר מתחיל בשנת 2008 עת משפחה אמריקאית מחפשת את יונג-סוק כדי לתחקר אותה אודות מי-ג'ה. הוא עובר מיד ל- 1938 וכאן הסיפור מסופר בגוף ראשון מפי יונג-סוק. מדי פעם הוא חוזר אל המשפחה הזו ושוב אל יונג-סוק. לאט לאט מתבהרת התמונה ואנחנו נשאבים לים, ואל חיי הנשים המיוחדות האלה, ותוהים, מה קרה שם שגרם לכך שבתחילת הספר יונג-סוק אינה מוכנה לדבר עם המשפחה הזו.
עד היום יש האניו, מספרם קטן מאד היום, מ - 70,000 של תחילת שנות השבעים נותרו כ - 5000 בלבד, כשהצעירה בהן כבת 50. יש באי מוזיאון שאפשר לראות בו הרבה מידע על הנשים האלה, וכאן תוכלו לראות עוד מעט עליהן. כאן גם תוכלו לקרוא מעט על מה שקרה בתאריך ההוא, אבל אני מאד ממליצה שלפני שאתם פונים לקישור הזה תקראו את הספר. נעשו מחקרים מסקרנים מאד על נשימת-המים של ההאניו ועל עמידות גופן בקור קיצוני. כאן תוכלו לראות סרט ממוזיאון ההאניו באתר של אונסק"ו על חיי הנשים בג'ג'ו ואף לשמוע מפי אשה צוללת על אורח חייה כצוללנית (כתוביות באנגלית). מרתק.
"אלו מאיתנו שניהלו בעצמן את משקי הבית שלהן למדו שאפשר לצבור ממון רב יותר ללא הבעלים שישתו או שיהמרו בכסף... כדי לצלול היינו צריכות להישאר שלמות ובריאות, ולכן ביום השני בחודש השני של השנה הירחית סילקנו ממוחנו את כל העניינים השוליים ונפגשנו עם השמאנית קים כדי לערוך את הטקס השנתי של קבלת פני האלה." עמ' 305
זהו ספר על חברה נשית לא מוכרת ומיוחדת, ספר מטלטל ומאיר עיניים, מסקרן וחזק מאד. מומלץ ביותר.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה