חפש בבלוג זה

יום רביעי, 10 במאי 2017

הנער האבוד - תומס וולף


הנער האבוד - תומס וולף
Wolf Thomas Clayton - The Lost Boy
תרגום של עודד וולקשטיין
הוצאת זיקית ינואר 203
124 עמודים כולל אחרית דבר של המתרגם.


זהו ספר קצר, נובלה ליתר דיוק. אבל ממש אחד המושלמים ביותר שבהם. ספר שהולך איתי מאז שקראתי אותו לפני 4 שנים בערך. ספר מגדיל, ספר שאתה מסתכל עליו בחיבה יתרה לאחר שסיימת לקרוא אותו, וכן, הוא בהחלט מזמין אותך לקרוא שוב ושוב. תודו שאין הרבה ספרים כאלה, נכון? 

זה היה הספר השני בהוצאת זיקית המיתולוגית. הכרתי אז רק את הראשון שלהם, "פרנסוס על גלגלים" של מורלי, שאותו אין צורך להציג, לדעתי. אולי אתם זוכרים שהוא כיכב ברשימות רבי המכר מעל ל-100 שבועות. בבלוג שלי תוכלו למצוא את קתלין המשעשע של מורלי, שנקרא על ידי הרבה אחרי זה. אבל אז הכרתי רק את פרנסוס והיה לי ברור "כמו שתיים ושתיים" שאקרא את הספר הבא שלהם מיד עם צאתו. בעוונותי, לא הכרתי את תומס וולף, ולכן נפל עלי הספר הזה כמו מתת קסומה של אור גנוז. 

רות אלמוג כתבה ב"הארץ"ב 24.2.2013: "קשה להסביר את היופי. ושבעתיים אני מתקשה להסביר מדוע "הנער האבוד" כה יפה. ואולי אף לא כדאי לנסות, כי זה דבר שצריך להתנסות בו כדי לדעת." 

בגב הספר כתוב : "בנער האבוד של תומס וולף נמצאים קרוב לוודאי העמודים היפים והעזים ביותר בספרות האמריקאית שראו אור בשפה העברית בעשורים האחרונים".
אני הולכת איתו כבר כמה שנים, כאמור, ולא מעיזה לגעת בו. היום החלטתי שהגיע הזמן. גם כי מזמן לא כתבתי כאן ואני רוצה להוסיף פנינה מיוחדת זאת לבלוג שלי, וגם, ובעיקר, כי באמת, הוא אחד המדהימים ביותר שקראתי מעודי. אני הולכת על קצות האצבעות כאן, מחשש שמה שיוגד כאן יוריד ולו מעט מהאיכות של המקור. יש לי גם בעיה לצטט לכם מן הספר, כי קשה לי מאד לתעדף משפט אחד על פני אחרים. 

במרכז הנובלה עומד גרובר, נער צעיר, כבן 11, מוכשר, מיוחד, אהוב על כולם, בעל "עיניים כהות שקטות". גרובר הוא אחיו של המחבר, ויש עוד 6 אחים ואחיות נוספים במשפחה הזו. השנה, 1929, השנה בה החל משבר הוול סטריט והשפל הגדול שבא בעקבותיו. המקום הוא סנט לואיס, שהיתה אז העיר הרביעית בגודלה בארצות הברית. בחלק הראשון מתוך ארבעה הכל מנומנם ורגוע. ועדיין, מרגישים את המתח באויר, למרות שאיננו יודעים מה עומד לקרות. בחלק זה עובר גרובר ליד חנותם של הקרוקרים הקמצנים ואף נכנס לשם. הם מרמים אותו. הוא מנסה בדרכו הישירה והדלה לעמוד על שלו, אך ללא הצלחה. בסופו של דבר הוא מוותר והולך, מושפל, לחנותו של אביו. מילים נוקבות ומדוייקות מתארות את המקרה. זה מרגיש כמו מהלומה שמציפה אותך בזעם. ועכשיו אני חייבת: ""הנה הזמן," חשב גרובר. "הנה גרובר, הנה הזמן - " ואור בא והלך ובא שוב - אך שוב לא כדרך שבא והלך ובא לפנים." עמ' 51
מה לא היינו נותנים כדי להחזיר לאחור את גלגל הזמן ולו לרגע, ולהשיב לנו את מי שאבד ואפילו, לפעמים, רק את מה שאבד, כדי לחוות שוב את החוויות במתיקות של פעם, לחזור לגן עדן...
אני מתפתה לצטט לכם את הספר כולו, ממש קשה לי לוותר על משהו ממנו. אז אעצור כאן ואספר לכם רק שבשלושת החלקים האחרים של הנובלה הזו מסופר על גרובר מזויות אחרות: של אימו - המשוחחת עם בן אחר שלה, יוג'ין, על גרובר כילד, כשחצו את אינדיאנה, לאורך הנהר בדרך ליריד. של אחותו, גם היא נזכרת ומספרת ליוג'ין, וכאילו לך הקורא/ת, על גרובר, האח הגדול שלה, החומל, הלוקח על עצמו יותר, (ואוי כמה קשה וקסום היה לי הקטע הזה במיוחד), ושל אחיו, שכבר בגר, ומנסה להבין ולשחזר. זה יפה כמו פרח של קקטוס, שפורח רק לילה או יום אחד, אבל הוא נורא הוד ומדהים, עוצר נשימה ביופיו. סיפור על זיכרון ועל מה שהיה ואיננו עוד...