חפש בבלוג זה

יום שישי, 31 במאי 2019

החדר של ג'ובאני - ג'יימס בולדווין


החדר של ג'ובאני  - ג'יימס בולדווין
Giovanni's room - Games Baldwin
מאנגלית: עדה פלדור
הסדרה הקטנה של כתר 2019, 272 עמודים

תכף בהתחלה המספר, דייויד, מגלה לנו שארוסתו חוזרת לאמריקה וג'ובאני מחכה בכלא לעריפת ראשו בגיליוטינה. מצמרר. הספר נכתב אמנם ב-1959 אבל הלכתי לבדוק. גיליוטינה? אז מסתבר שהשימוש האחרון בגיליוטינה היה ב-1977. קשה להאמין.
לא קל לי לכתוב על הספר הזה. הוא מתאר מעין שוק בשר הומוסקסואלי. יש מעין אוירה של מתח מיני שמרחפת מעל הספר, אוירה שכנראה היתה מתאימה יותר לתקופה בה נכתב. הגיבור המספר, דייויד, הוא גבר רכרוכי, חסר עמוד שדרה, מבולבל מינית ורגשית. הוא מאורס לאשה שאוהבת אותו, אבל מכיוון שהיא לא בטוחה ביחס שלו אליה היא נוסעת לספרד להבהיר לעצמה מה היא רוצה. דייויד מצטרף לסצנת הגייז בפריז, ועובר לגור עם ג'יובאני, בַּרמֶן איטלקי יפהפה.
השתלשלות העניינים בספר איטית מאד ואפלולית. התחושה הכללית היא של בוז של הגיבור כלפי עצמו, ואולי מתבקש גם בוז של הקורא כלפיו. יש תיאורים של החדר המטונף בו הוא גר עם בן זוגו, ואתה שואל את עצמך למה הוא לא עושה משהו כדי למנוע את הַהִדּרדרות התלולה אליה נכנס, לא לגמרי מרצונו. כל הסצֵנה המתוארת בספר נראית לי רחוקה מכאן ועכשיו מאד, (ואולי אני טועה בזה) אבל היא כתובה היטב, מקושטת במילים בצרפתית, והיא תופסת את הקורא בגרון ומכריחה אותו להמשיך ולקרוא, עד הסוף הבלתי נמנע. הוצאות רבות מאד הדפיסו אותו בשעתו ועדיין נשאר בו טעם מיוחד, לא מוכר ומעניין.
"סמוך עלי. למה שארצה להרעיל אותך? אם תמות לא תהיה לי עבודה, ורק עכשיו גיליתי שאני רוצה לחיות." עמ' 82
"הרבה נכתב על אהבה שהופכת לשנאה, על הלב שמתקרר עם מות האהבה. זה תהליך מרשים. נורא בהרבה מכל מה שקראתי עליו אי פעם, או מכל מה שאוכל לומר עליו אי פעם." עמ' 254

     

      

      

      

     

      

      




יום שלישי, 21 במאי 2019

פרחים לעכבר לבן - דניאל קיז




פרחים לעכבר לבן - דניאל קיז
Flowers for Algernon - Daniel Keyse
תרגום:ד"ר יורי פונר
הוצאת מובי דיק 2018, 284 עמודים

זה התחיל מסיפור קצר של דניאל קיז. אתם יכולים לקרוא אותו באנגלית כאן ואף להוריד אותו למחשב האישי שלכם ולקרוא אותו יותר מאוחר. אתם יכולים, כמוני כאן, גם לקרוא את הספר המלא, בתרגום מצויין. בכל מקרה, אל תפספסו את זה. אף שהוא מוגדר בסוגת הספרות הבדיונית שאיננה כוס התה שלי - אני נשביתי.
הסיפור פורסם וכבר ב- 1960 התחיל לזכות בפרסים נחשבים. קיז הרחיב את הסיפור לספר המקסים שלפנינו. הוא זכה לכמה שמות כמו "פרחים לאלג'רנון" ו"צ'רלי".  ב- 1968 יצא לאקרנים הסרט שתוכלו לראות כאן במלואו וב- 2015 יצא עוד סרט שגם אותו תוכלו לראות במלואו כאן. בארץ היתה הצגת יחיד בשם פרחים לעכבר לבן שרצה כאן 11 שנה. לא פחות. 
את כל זה אני מספרת לכם רק כדי להבהיר שזה ספר שאי אפשר להתעלם ממנו, מחשיבותו בתרבות האנושית. לפעמים אני חושבת אפילו שקטונתי מלדון בו אבל אהבתי אותו כל כך...
כל זה לא אומר עדיין שכדאי לכם לקרוא אותו. אתם יכולים, הרי פשוט לדעת עליו בבחינת "קניתי אך טרם הספיקותי..." ועוד כאלה, מה שמביא אותנו לדיבור על למה לכם לקרוא את זה.

אלג'רנון הוא עכבר מעבדה לבן. הוא משתתף בניסוי שמחכים אותו המסתמן כהצלחה רבתי. בעקבות כך מחליטים החוקרים לנסות לבחון את המחקר על אנשים. צ'רלי גורדון, הבן של רוז ומאט גורדון והאח של נורמה גורדון, הגיבור שלנו, מאד מאד רוצה להיות חכם. בהמשך תראו למה זה כל כך חשוב לו. 
למרות שהוא אוהב את עבודתו כמנקה במאפייה, ואת אוירת הצחוק שם עם חבריו לעבודה, הוא מוכן לעבור את הניתוח הדרוש ולהשתתף במחקר. 
הוא מתחיל לכתוב דו"ח, עוד לפני הניתוח. בתחילה, אתם תראו, הכתיבה עילגת מאד, צ'רלי לוקה בפיגור ומנת המשכל שלו נמוכה במיוחד. המחקר אמור להביא אותו למצב שבו ה- IQ שלו יהיה כשל גאון.
מהדוחות אנחנו רואים את התפתחותו השכלית של צ'רלי ומול עינינו הוא משתנה מאיש-ילד מפגר לאדם בוגר ואינטליגנטי. במקביל הוא מפתח רגישות להתייחסות של האנשים סביבו כלפיו. פחות רגישות לאנשים עצמם, אמנם. הוא מתפקח. הוא גם מתאהב. היכולות החשיבתיות שלו עולות ומציבות אתגר לא תמיד מבורך בעיני חבריו במאפייה וגם לא בעיני אלה שהביאו אותו הלום, שמתייחסים אליו כמו אל אלג'רנון. פריט במעבדה. זה עלול להזכיר לנו אנשי רפואה מסויימים, שמדברים ביניהם על הפציינטים שלהם מעל ראשם, כאילו אין בהם כלום מלבד המקרה המעניין רפואית יותר או פחות שהם בעיניהם. 
פה ושם נצפו דמעות אצלי תוך קריאה. בסוף, למשל. יש פה קטעים מכמירי לב ממש. מעל לכל זהו ספר שמעורר חשיבה ומעלה שאלות מוסריות שרצות לנו בראש ומורחקות לפעמים. הוא כתוב בצורה שונה ממה שאנחנו מכירים, והוא מרתק.

הספר קצת הזכיר לי את הספר מהירות החושך של אליזבת מון. שניהם מתייחסים לניסיון מחקרי לקחת תכונות אנושיות שנחשבות לקשות ולתקן אותן. אבל כאן מסתיים הדימיון ביניהם. שני הספרים מאד טובים בעיניי, ואם תשאלו אותי, אף אחד מהם לא באמת מתאים להגדרה של ספרות בדיונית. 
סיכוי טוב שכבר קראתם את הספר הזה במהדורה כזו או אחרת. אם כך - אני מעלה אותו לבמה שוב, כי הוא שווה את זה. אם לא - קחו אותו אליכם בפעם הבאה. כדאי לכם.