חפש בבלוג זה

יום שני, 27 בנובמבר 2017

על שפת הים, בקצה העולם - סולוויג' אגרז



Seal Woman by Solveig Eggerz
תרגום של יואב כ"ץ
הוצאת שוקן 263 עמודים

"אני רוצה להגיד לך משהו" הוא אחד המשפטים החוזרים בספר הזה. וגם אני רוצה להגיד לכם משהו. מה חשבו להם אנשי ההוצאה המכובדת מאד - שוקן - כששינו את השם המקורי של הספר הזה מהשם שהוא נולד איתו לשם הזה? את זה לא אבין. כי האגדה המספרת על כלבת הים היא כל כך אופיינית ויפה, וכל כך יותר משקפת את העלילה מאשר השם הסתמי הזה, שלא נותן ולו רמז על מה שקורה בספר היפהפה הזה.
חביבה עלי הכתיבה הנורדית. אני מעדיפה את המרומז על הלעוס. מעדיפה לגרות ולאתגר קצת את מעט התאים האפורים שנותרו לי שם. גם כאן, הסופרת, סולוויג' אגרז, לא מאכילה אותנו בכפית. מסופר על שרלוטה, אשה שורדת, ילידת גרמניה, שנישאה בתקופה הלא נכונה ליהודי ממשפחה טובה. הוא אמן, וסיפור האהבה ביניהם ספוג בציור, בתרבות, באירוטיקה פיוטית. נולדת להם בת, לנה. אבל כאן אני מקדימה את המאוחר. את כל זה אנחנו למדים מעט מאוחר יותר. גם הספר מדלג כך, אבל זה לא פוגם בשטף הקריאה בו. 
בתחילת הספר שרלוטה נמצאת באיסלנד, על חוף הים. היא מגיעה לשם בעקבות מודעה שפורסמה במולדתה לפיה "איכרים באיסלנד מחפשים נשים חזקות שיכולות לבשל ולעבוד בחווה."
כשהיא נענית לקריאה, היא נוטשת את המוכר והידוע, את בעלה וביתה. היא אינה יודעת את השפה, וגם אינה מכירה איש במקום הזה, הקר, הקשוח. היא פוגשת כאן את רַגְנָאר, אלמן שקט, מופנם, איש עבודה וטבע, ואת אימו, שהיא דמות קסומה בעיני. היא מכונה "הזקנה". היא אשה קטנה ומצומקת, המכירה היטב את הצמחים באיזור ומרפאה בעזרתם, אשה הנושאת בחובה את ההיסטוריה המקומית ואת ידע הטבע, והיא מכילה באהבה את קשייהם של בנה וכלתה. 
הסיפור נע בין אז לעכשיו, בין שם לכאן. הוא מזכיר תקופות אפלות בגרמניה שמתחילות טרום עליית הנאצים ונמשכות, תוך סיפור מאבקם של האנשים הקומוניסטים שם בנאציזם. וכן, את סיפורם של אנשי הצפון, שנאבקים יום יום לשרוד בכפור ובים.
אגדת כלבת הים היא, לדעתי הצנועה, לב ליבו של הסיפור. אני מנועה מלספר לכם אותה, כי למה לקלקל? זה סוג מיוחד של קסם. בנורבגיה אפילו יש בול שלה. כמובן שגם הטרולים לא נפקדים מכאן. כי אתם יודעים, הטרולים לא התחילו מהסרט הכל כך מתוק הזה שמציף את הרשתות עכשיו. לא ולא. במקור, כמו שכל ילד סקנדינבי יודע, הטרולים הם יצורים מגעילים ומפחידים.

"הזקנה ייבשה את שערה. "כשאין אומץ, אנחנו סתם משננים, חוזרים ועושים אותם הדברים שוב ושוב, תמיד מתאמצים שיהיה לנו קל ובטוח יותר, מציירים סביב עצמנו מעגל שהולך וקטן"." עמ' 164

"היא הזדקפה בבהלה כשנכנסה הזקנה לחדר. מבטיהן נפגשו. שתיהן לא הפנו את עיניהן למשך רגע ארוך. אהבה צמחה במבט הזה, מבט שהיה מלא ברגשותיהן המשותפים כלפי הנער.
הזקנה התיישבה למרגלות המיטה.
"דיברנו על פחד."
"אני זוכרת."
"הוא בא אלי - הפחד. ראית את זה?" "לא". ... "ועוד משהו", המשיכה הזקנה... "בקשר לחיים." דממה ארוכה, מלבד נשימתו היציבה של הנער. הזקנה כחכחה בגרונה. "כשכמעט מאבדים אותם, אבל לא לגמרי, זה כמו ללדת את החיים מחדש."" עמ' 169-170.

"הוא בכה. כשראה שאני מביטה בו הוא ניסה להכניס הכול פנימה, לתוכו. הוא הניח את אגרופיו על הפנים ולחץ על העיניים, אבל הכתפיים שלו המשיכו לרעוד ולרעוד." עמ' 220

"לאחר מכן, כשחצתה את השדה לצדו, הרגישה גבוהה וזקופה. משקולת כבדה ירדה ממנה ובשריריה קיננה הבטחה לעוצמה חדשה." עמ' 228

עכשיו, כשקראתי את הספר וגם סיפרתי לכם עליו, נראה לי שהגיעה העת לזמנו אלי ולקנות אותו. רוצה שיהיה איתי כאן.

      


יום חמישי, 23 בנובמבר 2017

בני בולטימור - ז'ואל דיקר



Le Livre des Baltimore - Joel Dicker
תרגום מצרפתית של רמה איילון
הוצאת מודן. 500 עמודים.

לא זוכרת מי המציא את הביטוי "בלתי עזיב" לספר. לא בטוח שהוא או היא קראו את הספר הזה, אבל זה ממש מתאר את חווית הקריאה כאן. זה לא ספר מתח ממש אבל קשה מאד לעשות משהו אחר כשהתחלת לקרוא בו. בסביבות הרבע האחרון כבר הרגשתי פעימות לב מהירות. מה יהיה? כי כבר בהתחלה מדובר על אסון שקרה. לא ברור מה קרה שם בעצם ואיך. כי בהתחלה מתוארת אוירה של גן עדן אנושי, חברתי, גם רגשי, אם תרצו. חברות אמיצה, קשרים משפחתיים יפים. כולם אוהבים ומעריכים את כולם. איך קרה האסון?
ז'ואל דיקר כתב כבר בעבר על הגולדמנים. בספרו הקודם, האמת על פרשת הארי קברט - שלא קראתי, אבל אֵקרא גם אקרא - הוא כבר מזכיר אותם. כאן אפשר לראות ריאיון איתו (בצרפתית, אמנם) על בני בולטימור. דיקר הוא שוויצרי מז'נבה, בן 28, עורך דין במקצועו, דובר בעיקר צרפתית, אבל גם אנגלית מצויינת. העלילה מתרחשת דווקא בארצות הברית של אמריקה.
מסופר כאן על משפחה מורחבת, משפחת גולדמן. יש סבא שהקים מפעל לציוד רפואי, מפעל שהוא גאה בו וחולם שילדיו ימשיכו לפתח אותו. יש סבתא, שהיא פחות דומיננטית בספר, יש שני בנים נתן וסול שהקימו משפחות משלהן. המספר, מרקוס, הוא בן יחיד למשפחה הפחות מצליחה, פחות עשירה ופחות משיגה, הגולדמנים ממונטקלייר, האנדרדוגים. לעומתם יש את סול ואניטה, הגולדמנים מבולטימור, המשפחה הנוצצת, הגרה במקום הנכון, חופשת במקום הנכון, הם זוג יפה ויש להם ילד חכם מאד, אם גם חלשלוש - הלל, ועוד ילד שאימצו - וודי. שלושת הילדים - מרקוס ובני דודיו - כרתו ביניהם ברית אמיצה של חברות, והחברות הזו עומדת במרכזו של הספר. בהמשך יש, כמובן, גם נערה בסיפור - אלכסנדרה, האהובה על שלושתם. הספר מוביל אותנו, מרותקים אליו ברמה שמפריעה לנו לעשות הרבה דברים חשובים יותר, משנת 2004 ועד 2012. הלל, וודי ומרקוס נמצאים זה בשביל זה תמיד.  לעיתים יש קנאה ותחרות ביניהם, ובעקבותן גם תחושת אשמה קשה. הנאמנות שלהם זה לזה נבחנת במספר מצבים קשים יותר או פחות, האחווה תמיד מנצחת. החלום המשותף היה שהלל יהיה עורך דין מהולל כמו סול, אביו, וודי יהיה שחקן פוטבול מהשורה הראשונה ומרקוס  - הוא יהיה סופר דגול. לא אספר לכם איך הדברים מתגלגלים, כמובן. למרות שלכאורה הסוף ידוע כבר בעמוד הראשון - לא תוכלו להפסיק לקרוא עד שתדעו מה הוביל למה ומה גרם לנפילה, להתפוררות הבלתי נתפסת. 
ז'ואל דיקר, כבר בגלל הספר הקודם שלו, נעשה אכן סופר ידוע. סלבריטי, אפילו. לכל אורך הדרך היה נדמה לי שהסיפור אמיתי, שדיקר הוא מרקוס. כנראה שלא, אבל זה לא פגע ולו במעט מהתחושה שהוא מדבר על דברים שקרו לו ושהוא עצמו היה חלק מהעלילה. למעשה, הצורך לכתוב ספר היה הטריגר להעלאת סיפורם של הבולטימורים על הכתב. והוא יודע לכתוב. אווו כן. הוא מזפזפ בין הזמנים, מכסה טפח ומגלה טפחיים. הקורא נמצא במתח כל הזמן. בסוף, יש לציין, גם נרשמה דמעה או שתיים במחוזותיי.
""די, אל תהיה עצוב, גולדמן יקירי. בעוד עשרים שנה אנשים לא יקראו יותר. ככה זה. הם יהיו עסוקים מדי בהיטַמטמות עצמית באמצעות הטלפונים הניידים שלהם... הילדים שלך יסתכלו על ספרים באותה סקרנות שבה אנחנו מסתכלים על כתובות החרטומים של הפרעונים. הם יגידו לך:'סבא למה שימשו הספרים?' ואתה תענה להם: 'בשביל לחלום. או בשביל לכרות עצים, אני כבר לא זוכר'""..." עמ' 139
""מטריד אותך שאתה לא עוזר לי, או מטריד אותך לראות אותי מנקה? אתה חושב שזה מתחת לכבודי?"...זה לא היה ענין של עושר אלא של אצילות. הכוח והיופי של דודי נבעו מהאצילות המופלאה שלו, שהפכה אותו נעלה על האחרים." עמ' 346
""זו לא שאלה של טעות, מרקוס. אלא של הרגשה. אף אחד לא יכול לשלוט בה או להצדיק אותה. קינאתי, ולא הייתי במיטבי..."" עמ'414
כשתקראו את זה, תבינו. תצטרכו כנראה לשנות כמה תוכניות ביומן שלכם, אבל זה שווה את זה. 


    

     



יום שבת, 18 בנובמבר 2017

מען לא ידוע - קרסמן טיילור





Adress unknown - (Kathrine) Kressman Taylor
תרגום של אשר טרמון
הוצאת זמורה ביתן, 64 עמודים

יותר ממה שכתוב בספר הזה נכתב על הספר הזה. הוא נחשב לספר מופת בעולם והוא מהיותר נוקבים ומדוייקים שיש. קשה להאמין שהוא נכתב לפני מלחמת העולם השנייה, ב 1938. הסופרת - כן, זו סופרת, למרות השם הגברי. עורך "סטורי" מניו יורק חשב שהספר "חזק מכדי שייתפרסם על ידי אשה" וטוב יותר אם יהיה למחבר שם של גבר, ולכן, ולצורך העניין, שאלה המחברת את שמו של בעלה. זהו ספר קצר, שנכתב ונקרא כמו סטקאטו מוסיקלי, כמו סוג של פעימות לב מהירות. יש כאן חליפת מכתבים מרתקת שתיקח בערך שעה מזמנכם ואז תישארו עם מה שקראתם לעולם. (כן, אני יודעת שהמילה לעולם נשמעת פומפוזית, אבל אחרי שתקראו, נראה לי שתסכימו איתי.)
ההיכרות שלי עם הספר הזה היתה שונה ומיוחדת. אחת הקוראות שלנו ביקשה לשאול אותו והסתבר שאין לנו אותו בסניף הקטן והאינטימי שלנו. ביקשתי שיעבירו אלינו אותו לקריאה מהסניף המרכזי. דליה אמרה שהיא תעביר אותו בתנאי שאקרא אותו גם אני. עכשיו, אני אף פעם לא רוצה להרגיז את דליה, וגם ההמלצות שלה מקובלות עלי בהחלט. אז קראתי אותו תוך כדי ארוחת בוקר אחת ומאז הוא חרוט בי. 
יעלי גמאה אותו בחטף ולא מזמן אמרתי לבמבי שאני מציעה לו לקרוא את זה. להפתעתי הוא אמר שקרא, ואף יש לנו אותו בבית.כמובן שלא התפלאתי שהוא זוכר אותו בין כל ספרי המדע הבדיוני החביבים עליו. אין לי מושג איך קרה שאני פספסתי אותו, אבל אני ממש לא רוצה שזה יקרה גם לכם, חלילה. 
המכותבים כאן הם שני חברים, שניהם גדלו בגרמניה ועברו לארה"ב שם ניהלו גלריה משגשגת. האחד - מרטין שולזה חזר לגרמניה, והשני - מקס אייזנשטיין נשאר באמריקה. בתחילת הספר הידידות שלהם היא ברמה של קשר עמוק בין המשפחות. לאט לאט מסתמנים הסדקים בידידות הזו, ככל שמרטין מתקרב לתנועה הנאצית ומקס מסתייג. לאט לאט מצטננים הקשרים והולכים עד שמרטין מבקש ממקס להפסיק לכתוב לו ואז מגיע הסוף המפתיע. 
בבקשה, תקראו לאט. למרות שהדפים בספר יאיצו בכם. תשימו לב לכל מילה בספר העוצמתי הזה כי הוא הולך להישאר בכם עוד הרבה זמן. 


         

    

     

יום שבת, 4 בנובמבר 2017

פרחים לגברת האריס - פול גאליקו


Mrs. 'Arris Goes to Paris
כך במקור. בהמשך הוחלף השם לFlowers for Mrs Harris
הוצאת מסדה, תרגום של נורית לוינסון, 100 עמודים של חן.

תראו, סיכוי טוב שקראתם את הספר הזה. הוא חדש לגמרי. היה. בבריטניה ב- 1957, בארץ ב-1987. אבל אני בטוחה שגם אם אמנם קראתם - בטח תשמחו להיזכר בו. הספר מדבר על גברת עדה האריס, ('אריס בעגה המקומית) עוזרת בית מלונדון, אלמנה, בת קרוב ל - 60, מנקה בתים של לקוחות באיזורים היותר אופנתיים של העיר. השגרה שלה היא מאד ברורה וצנועה, אם גם לא בלי יופי, ועם אהבה מיוחדת לפרחים. "עולמה היה עבודה שאין לה סוף, אבל מואר היה באור עצמאותה." עמ' 18. גברת האריס בהחלט גאה בעבודתה, היא נטולת מרירות מכל סוג שהוא וזה מקסים כל כך...
בארון של ליידי גאנט אותו היתה צריכה לנקות, היא פוגשת שתי שמלות שמעיפות אותה למרומים.  
ומכאן נולד חלום, וממנו  - נולדת החלטה. היא תשיג לעצמה שמלה של דיור. 
הספר נפתח בכך שהיא ישובה במטוס לפריס, ו"שרוייה היתה באותה שלווה מבורכת של מי שיודעת כי החלה סוף סוף ההרפתקה, שתביאנה בסיומה אל משאת נפשה." עמ' 7 
היא אוספת פרוטה לפרוטה. מוותרת על ביקור מזדמן בקולנוע, בפאב שבפינת הרחוב, על אולם הריקודים.
אבל היא נחושה להגיע לסכום הבלתי נתפס של 450 ליש"ט כדי להגשים את החלום שלה. 
"הבזק של הבנה והשראה נחת עליה והיא מיהרה להדליק את האור והתיישבה במיטתה בהתרגשות עצומה. לא היו אלה עוד שלוש מאות וחמישים לירות. ובידה לא היו רק מאה לירות בבנק, אלא התחלה של שתי לירות, שבעה שילינג ותשעה וחצי פני לקראת המאה השניה, ולאחר שתשיג אותה, לא תהיה המאה הנוספת קשה כל כך להשגה." עמ' 26
מכאן אני משאירה לכם לקרוא לבד. אין שום טעם לספר לכם מה קורה כאן. אילו מהמורות נאלצה לעבור בדרך להשגת החלום? מי ומה עמד בדרכה? האם השיגה את השמלה לבסוף? תחשבו רק על המקום שלכם בסיטואציה כזאת. כי זה אינו סיפור סינדרלה, רק סיפור של אשה פשוטה, כמוני, כמוך אולי, שמחליטה להגשים חלום. נראה לי שזהו משהו שמדברים עליו היום, (אולי גם בזכותו של יובל אברמוביץ, על היכולות והדרך שלנו להגשים חלום בעזרת משהו כמו חכמת ההמונים), ואולי הוא מנצנץ בכל אחד מאיתנו. אולי אנחנו מכבים את האור הזה בכל מיני מטפים - זמן, כסף, קשיים פיסיים ואחרים, אבל אולי נעצור רגע, נפרק את החלום שלנו לחלקים אפשריים. אולי נגשים. 
בכל מקרה, תקראו את הספר הזה, שהוא שיר הלל לאנושיות, לתקווה ולאופטימיות הפרחונית של גברת האריס הנהדרת, וגם לכמה אנשים נהדרים, שגם לנו יש כאלה. 
כשחיפשתי חומר על הספר הזה, מצאתי, שראשית, יש לו ערך משלו בויקיפדיה. והיה גם מיוזיקל שתוכלו לראות את הפרומו שלו כאן. היה גם הסרט.  הוא גם זכה להמון הוצאות שכאן מופיעות רק חלק מהכריכות שלהן.
ולבסוף, מסתבר שיש גם המשכים לו, אבל נראה היה לי שזה יפגע לי בקסם, אז, ברשותכם, נשאיר את זה ככה.