חפש בבלוג זה

יום שבת, 8 במאי 2021

לא אזוז מכאן - מרקו בלצאנו

 


Resto Qui - Marco Belzano
מאיטלקית: ארנו בר
ספרית פועלים, 2019, 197 עמודים

"שום דבר את לא יודעת עליי, ובכל זאת יודעת הרבה כי את בתי." כך, במשפט הפותח את הספר, כותבת טרינה אל בִּתה מאריקה, שנעלמה לבלי שוב בעודה ילדה קטנה. מרקו בלצאנו בחר לכתוב את הספר בלשון נקבה בגלל האתגר שבכך, מפני שאשה יכולה להכיל בתוכה חיים חדשים, וכי חשב שזה יכול לתת לו מבט נוסף על הדברים, הן אבהי והן אימהי, (מתוך ריאיון שנערך עימו ל"הארץ".)
טרינה היא נערה בחלק הראשון של הספר, היא גרה בקוּרוֹן, כפר קטן בדרום טירול, השייך לאיטליה, שרוב תושביו היו אוסטרים לפני המלחמה הראשונה. רובם איכרים אנאלפביתים משום שאין להם צורך ללמוד לקרוא ולכתוב, והם דוברי גרמנית. טרינה היא בת לאב אהוב ורגיש ואם ביקורתית, והיא משמשת כמורה לילדים בכפר. היא רואה את אריך שעובד עם אביה, הוא מוצא חן בעיניה והם נישאים ומקימים משפחה קטנה שאינה חולמת בגדול. גם אהבתם היא סוג של הרגל, הרגל של שגרה וחיי יום יום עמלים, אבל גם של חיבה עמוקה, הערכה וכבוד הדדי. כל שאיפתם היא לחיות בכפר האהוב עליהם, לגדל את חיות המשק וגידולי השדה בו, וללכת מדי פעם לכנסייה בכפר. 
"אילו שאלונו באותו יום. מה נבקש יותר מכול, היינו משיבים שנבקש להוסיף לחיות בקורון... לא נבקש לדעת מה צופן לנו העתיד, לא נבקש ביטחון, נבקש רק להישאר כאן." עמ' 186

עם כיבוש המקום על ידי האיטלקים המציאות טופחת על פניהם. זה מתחיל מכך שהם נדרשים לדבר וללמד איטלקית. הם מנסים להתנגד אבל הדבר אינו עולה בידם. הם נתונים לשלטון הפשיסטי האיטלקי שאינו טוב יותר אליהם מהשלטון הנאצי שמחליף אותו. אריך מתגייס ונפצע, וכשהוא חוזר לכפר הוא אינו מוכן להתגייס שוב והם בורחים להרים. מיכאל בנם שנותר מתגייס לצבא הפיהרר. לא אספר לכם יותר מכך, זוהי פנינה ספרותית שאני ממליצה לכם לקרוא בעצמכם. בתמונה שבכריכה, כמו גם בכל ההוצאות שהוציאו את הספר בעולם, נראה צילום של מגדל הפעמון האמיתי, שהוא החלק היחיד שנשאר בקורון לאחר ההצפה שהיתה שם ב- 1950. הסופר אומר בריאיון לד"ר ספי הנדלר כי הוא אינו מגדיר את הספר כרומן היסטורי, אלא כרומן פוליטי. לפני כשנה ביקר הסופר במקום. אנשים עכשיו שוחים באגם ומבלים לידו ואין להם מושג שמתחת לאגם הזה קבור הכפר קורון. טרינה הגיבורה של הספר הזה היא אשה של מילים. היא מודעת ליאוש של האבדן של בִּתה, של אדמתה, של שפתה ושל הכפר שלה, אך בעצם זה שהיא יכולה לספר במילים שלה את הסיפור הזה, ניתן למקום כבוד. (במשמעות Dignity, תרגום חופשי שלי לדברי הסופר).
"בתשע התלבשתי, בחרתי בחצאית החומה שאהבת, אספתי את שערותיי ויצאתי, מניחה לבעלי ולבני להוסיף לחגוג על הפולנטה. 
כשעמדתי מול ביתם, זה נחת עלי." עמ' 56

"... ואולי גם מאיה היתה שרה, ואתנו כל האיכרים והעמק כולו, וברבות הימים הוא היה הופך למקום מפגש של אנשים הדוברים בשפות שונות, ולא פינה עמומה באירופה, שבה אנשים צהובים זה לזה. אלא שאיטלקית וגרמנית היו חומות שהלכו וגבהו. השפות היו למאפיינים של גזע. הרודנים הפכו אותן לכלי נשק ולהכרזות מלחמה" עמ' 90

רציתי לצטט למענכם קטעים נוספים, באמת, כי הספר הזה כתוב כל כך יפה... תקראו ותראו. הרבה רע עושה לנו הפוליטיקה. יש הרבה מאד תוכן ויופי בספר הקצר הזה, יש בו המון על מה לחשוב. 

  

  




יום שבת, 1 במאי 2021

הֶרֶג קומֶנדטורֶה - הרוקי מורקמי

 


 Killing Commendatore  - Haruki Murakami
KISHIDANCHO GOROSHI: DAI ICHI-BU, ARAWARERU IDEA HEN and KISHIDANCO GOROSHI: DAI NI-BU, UTSUROU METAFA HEN.
מאנגלית: שאול לוין
הוצאת כתר כנרת זמורה 2020, 575 עמודים


מורקמי הוא אחד הסופרים היפנים החשובים שיש לו אוהבים רבים בעולם, ויש גם מי שמוותר עליו מראש. קראתי שישה שלו, ואת רובם אהבתי מאד. בספרים שלו יש כמעט תמיד סיפור שמתובל בפנטסיה ובמתח, ושני אלה לגמרי לא נמנים על כוס התה שלי. ובכל זאת יש בכתיבתו משהו שמושך אותי ואינו מניח לי לעזוב. ריבוי פרטים, למשל של הארוחות שהגיבור אוכל, תיאורי הבית או הנוף בהם הוא נמצא, כאן אפילו סוגי המכוניות שמשתתפות בסיפור - כל אלה נותנים תחושה לקורא כאילו הוא ממש בתוך הבית והסצנה, כצופים קרובים מאד בעלילה, ממש פה.
אולי סיפרתי לכם שפעם חלמתי חלום שעופר חוזר אלינו על אלונקה, בגוף ומדים מלאים אבל בלי פנים. אמי "מצילה" אותו והוא מבטיח לי שיחזור ככה, מידי פעם, בחלומותי. התעוררתי אופטימית איכשהו. בפרולוג כאן מסופר על איש בלי-פנים שמבקש מהגיבור, צייר דיוקנאות מסחרי, לצייר אותו. התחברתי מיד. 
הספר מספר סיפור ארס-פואטי על ציור שמרכיביו כמו יוצאים מן הציור ומשתתפים בעלילה, כרעיון, כמטפורה, וכחלק אינטגרלי וחשוב מכלל הגיבורים בסיפור. לציור קוראים "הרג קומֶנדָטורֶה" והוא נולד מתוך מה שעבר על הצייר החשוב טומוהיקו אמאדה, במלחמה.
בנו של טומוהיקו, מסאהיקו שמו, הוא ידידו של המסַפר והוא מזמין אותו, לאחר שאביו נעשה דמנטי ומאושפז בהוספיס - לגור בבית אביו. המסַפֵּר חסר שֵם, הוא בשנות השלושים שלו ואשתו החליטה לעזוב אותו. הוא מלמד ציור בכיתות של ילדים ומבוגרים ושוכב עם שתיים מתלמידותיו הנשואות. הוא עובר לגור בביתו של הצייר, על הר מבודד. מול ביתו של הצייר, מעבר לעמק מרוחק, גר איש ששמו וואטרו (שמשמעו לחצות נהר) מנשיקי (שמשמעו הימנעות מצבעים), דמות אניגמטית כשלעצמה. לאחר שהמספר מחליט להפסיק לצייר דיוקנאות,  לאחר הפירוד שלו מאשתו, מציע לו מנשיקי סכום כסף עצום כדי לצייר אותו, והוא מקבל את ההצעה. 
צייר הדיוקנאות אוהב את תחושת הבדידות בבית. הוא מתאר את המוסיקה שהוא שומע - שטראוס, ברוס ספרינגסטין... את "הרג קומנדטורה" הוא מגדיר כ"רקוויאם למען מי שעבר מן העולם", ולאחת הדמויות בציור הוא קורא דונה אנה מתוך האופרה דון ג'ובני. מוסיקה נשמעת הרבה בספר. אני אוהבת את זה. הקומנדטורה עצמו הוא דמות מתוך הציור, דמות שגובהה כ 60 ס"מ, לבושה בהידור והיא מגדירה את עצמה כרעיון. הוא מדבר מוזר. כך למשל הוא עונה לשאלתה של מאריה, שאומר לכם רק שהיא תלמידה של המספר:
""חיובי," אמר הקומנדטורה "אני שואל את צורתה של הדמות ההיא. הקומנדטורה - אני עצמי איני יודע מה חשיבותו. אבל זה הכינוי שבו אני מתקרא עתה. המתינו כאן בשקט. אבוא אל ידידותיי בזמן ההולם. אל פחד. הכסות תצפינכן."" עמ' 542

הספר ארוך בהחלט. במקור ביפן, וכמו שתראו למטה, גם במדינות אחרות בחרו להדפיסו בשני כרכים. היו קטעים שהרגשתי שקצת נמשכו שלא לצורך, וקראתי אותו לאט מאד. אבל בכל זאת, נשאבתי, ושמחתי לחזור אליו.
"היא היתה ילדה יפה, אבל יופי אינו מה שחיפשתי. במקום זה היה עליי לגלות מה חבוי מתחת לפני השטח. מה מצוי בבסיס אישיותה - מהו שמאפשר את קיומה.היה עלי לאתר את המשהו הזה ולהעלות אותו על הבד. הוא לא היה צריך להיות יפה. ייתכן אפילו שיהיה מכוער. אבל מכל מקום, היה עליי להכיר אותה טוב מספיק כדי לגלות מהו הדבר הזה. לא במילים או בהיגיון, אלא בצורה ייחודית, צירוף של אור וצל." עמ' 344