חפש בבלוג זה

יום שלישי, 19 ביולי 2016

כולנו יוצאים מגדרנו - קארן ג'וי פאולר

כולנו יוצאים מגדרנו - קארן ג'יי פאולר
מאנגלית אביגיל בורשטיין
הוצאת כנרת זמורה- ביתן, 2015, 302 עמודים


היה לכם כלב כשהייתם קטנים (חתול נחשב רק בקטנה. אני מחובבי הכלבים)? ואחר כך, כשגדלתם? אם כן, אתם וודאי יודעים כמה עושר רגשי הוא מוסיף לכל אחד במשפחה. 

** אזהרת ספויילר**
עכשיו דמיינו שזה לא כלב, שעם כל האהבה שלנו אליו, אין לו אינטליגנציה שעולה על זו של ילד בן 5. לא. יש לכם שימפנזה. והיא גדלה לא כחיית מחמד של המשפחה אלא לגמרי כחברה שווה במשפחה, למעשה כאחותה התאומה של הגיבורה. גילוי עובדה זו עלולה להיתפס על ידכם כספויילר לכל דבר ועניין, כי בספר, עד עמוד 80 בערך, אתה מתוודע למשפחה גרעינית שיש בה אבא - פסיכולוג מדען ואלכוהוליסט, אמא - רגישה ושברירית ברמה מלחיצה, ילדה - רוזמרי ובקיצור רוז (לסיפא מרי יש תפקיד משלו בספר) - וכן אח ואחות נעדרים. ושום דבר וכלום על שימפנזים. אבל אם תסתכלו למטה בתמונות שנבחרו ע"י הוצאות ספרים אחרות לספר, תראו שיש שם שימפנזה שהיא מאד נוכחת. הוצאת כנרת, זמורה-ביתן בחרו, אולי באמת כדי להשאיר לנו את ההפתעה, בתמונה אחרת, יפה כשלעצמה לדעתי, המכוונת יותר אל משהו כמו ניתוק מהילדות.
 ** סיום ספויילר.**

עד גיל 5 המשפחה מתייחסת אל פרן כמו לאחותה של רוז. שתיהן עוברות בדרך של משחק התנסויות למידה שונות המיועדות להשוות ולבדוק את התפתחותן. יחד עם המשפחה הגרעינית גרים בבית גם סטודנטים למחקר שעורך אבי המשפחה. בגיל 5 נשלחת רוז לביתם של סבא וסבתא שלה באינדיאנפוליס וכשהיא חוזרת, הכל משתנה.  הקשר החזק ביותר במשפחה הזאת הוא הקשר האחאי (שבין האחים) וזה משהו שאני אישית מאד מתחברת אליו. עם התפתחות העלילה, חולפת הפטפטנות לטובת שתקנות. הסיבה לכך מתבררת במלוא העוצמה, ובולט מאד הניגוד בין האקטיביזם של האח לבין האלם של רוז. אני כל כך לא רוצה לספר לכם עוד, כי חבל לי. זה מעמיק והולך, וזה מעניין כל כך.

הספר פותח במשפט: "אלה המכירים אותי היום יופתעו לגלות שהייתי ילדה דברנית". אבל הגיבורה המספרת, רוז, היא פטפטנית בלתי נלאית. "אני זוכרת שמר בצ'לר שאל אותי אם אני מתאמנת לאולימפיאדת הדיבורים. הוא אמר שיש לי סיכוי למדליית זהב." עמ' 68. אמה מציעה לה לבחור מבין שניים או שלושה דברים שהיא רוצה לומר רק את האחד המועדף עליה, ואביה מציע להתחיל כל סיפור מהאמצע, אבל, אל תדאגו. הכל מתברר ומובן. הספר חכם, היו מקומות שנעזרתי בגוגל אפילו (פחות ידעתי, למשל, שהחתול של שרדינגר הוא ניסוי מחשבתי בעל אופי פרדוקסאלי במכניקת הקוונטים), וצריך להפעיל פה ושם אי אלה תאים אפורים שאולי שכחנו מהם קצת עם השנים. הסיפור הלא פשוט הזה משובץ בהומור משובח ומהנה, והוא מרתק. אי אפשר שלא לאהוב את זה. 

"מתחת לציפוי הסקסי היה לו מוח של צדפה, ושמחתי שלא אני זאת ששוכבת איתו" עמ' 50

"זה מה שהשפה מעוללת לזיכרונות - מפשטת, ממצקת, מצפינה, חונטת. סיפור שמסופר לעיתים קרובות הוא כמו תמונה באלבום משפחתי; בסופו של דבר, הוא ממלא את מקומו של הרגע שאותו התכוון ללכוד. " עמ' 55

"סבתא דונה היתה קוראת מסורה של ביוגרפיות היסטוריות, והיתה לה חיבה מיוחדת לשושלת טיודור, שסכסוכים משפחתיים היו עבורה ספורט אתגרי"... "סבתא תמיד עזבה לפני שאבא חזר מהעבודה, ולפעמים אמרה לי לא להגיד שהיתה אצלנו, מפני שקנוניות הסתתרו בדנ"א שלה כמו חלבונים בעוגת ספוג." עמ' 70

"כשיש פיל בלתי נראה בחדר, אין מנוס מלמעוד על החדק שלו מידי פעם. בחרתי את מסלול הבריחה הישן שלי. עדיין הכרתי את הדרך. נרדמתי הכי מהר שיכולתי." עמ' 141

"את לא יכולה לתאר לעצמך את הזעם היוקד שמרגיש מישהו שלא יכול להירדם כלפי חולם החלומות החינני שלצידו". עמ' 178

תראו, ההמלצה שהסופרת רות אוזקי נתנה לספר, מחברת שנת הבשרים שלי מרמזת כבר על הכיוון שהספר הולך בו. חמלה כלפי בעלי חיים זה משהו שמהדהד בנו לעיתים קרובות. גם אם תמצאו את חלקם לפעמים בצלחת שלנו, עדיין אנחנו מתקשים להיות מעומתים עם התעללות בהם, אם זה לצורך מחקר או שלא. בספר הזה אחותנו השונה מופיעה במלוא הדרה וחוכמתה. ספר שנון. רגיש, לעיתים עד דמעות. נהדר. לכו על זה.


   


יום שישי, 1 ביולי 2016

בנים חוזרים - יריב דומני


בנים חוזרים - יריב דומני
הוצאת זמורה-ביתן 2009, 271 עמודים

בהתחלה חשבתי שאוותר. לא הבנתי מי נגד מי פה. הכתיבה משלבת בין הדיבור הפנימי - הגיבור מספר על עצמו בגוף ראשון ובין הגיבור וחבריו מזוית אחרת, בגוף שלישי, כחלק מקבוצה. אבל מהר מאוד נשאבתי. אולי זה קשור לחלק מאד קטן בילדותי שבו חייתי בקיבוץ, אולי זה קשור לאוירה של ילדותי, כשהקיבוץ היה איכשהו ברקע. הרגשתי שאני מכירה ויודעת את התחושות, גם של השייכות לקבוצה וגם של הצורך ב-לבד. פגשתי שוב ועודני פוגשת בחוויה הקיבוצית, מקרוב, בכמה נקודות בחיי. אולי זו הסיבה העיקרית שהספר כל כך דיבר אלי.
דביר הוא בן קיבוץ שעזב, רוב משפחתו עדיין בקיבוץ. אביו נפטר והותיר אחריו לא מעט כעס כלפיו בליבו של דביר. הוא היה אב לא מעורב ובודאי שלא משתתף, מה שהיה תמיד נתון להשוואה בין חברי הקבוצה שלו. הוא זוכר את אבא של ארז, שעשה הכל למען בנו, ובצורה המוצלחת ביותר, דבר שהבליט מאד את עליונותו הבלתי מעורערת על אביו של דביר, החסר. ארז הוא הגיבור המשני שמניע את העלילה כאן. הילד בעל הבלורית הבלונדינית, שנתפס על ידי הקבוצה כמושלם, בטוח בעצמו ומושא לקנאה. זה גם בזכות היותו "חולב ראשון" כבר בגיל 15, אחריות שלא הוטלה על אף אחד מבני הקבוצה. ארז  עזב את הקיבוץ ועשה חיל בחו"ל. בשלב מסויים צירף אליו את דביר, אך דביר חזר, הוא נישא למתנדבת, ילד בת ואח"כ גם נפרד מאשתו. ביתו סובלת מחרדת נטישה קשה והיא מקבלת טיפולים שעוזרים לה רק חלקית.
 העלילה מתחילה בכך שארז הנערץ מגיע מניו יורק, מתדפק על דלתותיו של מוסד פסיכיאטרי ומבקש להתאשפז. בלה, ה"פקידה הפלוגתית" של הקבוצה, קוראת לדביר להציל את הדגל, ומזמנת אותו להוציא את ארז מבית החולים בכל מחיר. דביר מנסה ללא הצלחה להתחמק אך מקבל את דין הקבוצה. הוא מוצא אותו כשהוא שבור, עצור ומכונס בתוך עצמו ולא מזכיר כלל את ארז של הילדות. ממש בניגוד לרצונו הוא נחלץ לעזרתו. הוא נענה לבקשתו של ארז להקים שוב צריף כמו זה שבנו בילדותם, שיש בו חדר אחד סודי שאף אחד לא יודע עליו, ביחד עם חבר ילדות נוסף, צוקי. תוך כדי תכנון עולים וצפים זכרונות טובים וכאובים כאחד, ונחשפת אהובה אחת, ציפור חופשייה, ששברה לבבות. 
הספר הזה מדבר על חברות של שנים, שלמרות היום-יום הדחוס שבה, למרות רמת החשיפה הגבוהה, עדיין מנסים חבריה למצוא את הזמן האיכותי שבו אתה לבד. ברמה הזאת - זה היה ממש מרגש בעיני, ונראה לי שזה לגמרי חופשי מההקשר הקיבוצי. תבדקו בעצמכם ותראו. עוד נושא שנגע בי בספר הוא נושא העזיבה. עד כמה אפשר בכלל לעזוב משהו שהיה נעוץ עמוק בנשמתנו? משהו  תמיד נשאר ופוגש אותנו בדרך...
הספר כתוב בצורה מעט דחוסה, אך הוא מרתק ונוגע במקומות מאד אישיים, לדעתי, של כל אחד.