חפש בבלוג זה

יום שישי, 27 באוקטובר 2017

פיסות שמיים קטנות - סו דורנט



Little Bits of Sky  - S.E. Durrant
תרגום של גליה אלוני-דגן
הוצאת אָנונְימָה כתר

אני גרה בחדרה. מכירים? זו העיר עם הארובות שאחת מהן היא ה"רחוקה שעושה עננים", כמו שאומר נדבי. כאן יש גם את מפעלי נייר חדרה. וזה דווקא כן יתרון במקרה שלי, מכיוון שלספר שעליו התכנסתי לספר לכם היום, היה עלי להצטייד עם טישוז מכאן ועד מטולה. 
זהו ספר מריר-מתוק ורגיש על ילדי אומנה. השפה יַלדִית, אם אפשר כך לומר, וזה מאד משכנע. התכוונתי לקרוא רק כמה עמודים בזמן הקצוב שהיה לי לכך, ונסחפתי לכשלוש שעות, בחלקן הגדול מיררתי בבכי. הספר הוא סוג של קתרזיס, עוד תראו, זה בכי שעושה טוב על הנשמה. מובא כאן סיפורם של ילדים שננטשו, שחייבים כל הזמן להוכיח שהם טובים, ממושמעים, מחונכים, מנומסים. כל אלה. ילדי אומנה. הם מרגישים לא רצויים תמיד, ומצויים תדיר, לפחות בתחושה הסובייקטיבית שלהם, תחת מיקרוסקופ שיפוטי. אבל מתוך הייאוש והפחד מסתננת תקווה קלושה, ויש גם אור. בכל זאת, הדְמיון עוזר, ותמיד יש מישהו, לפחות מישהו אחד שמאיר את השגרה הלא פשוטה הזו. 
לילדה קוראים מיראקל - איירה (Miracle -> Ira). היא בת 9. אחיה זאכרי - זאק, הוא בן 7. הם מגיעים לבית סקילי, שיש בו ילדים נוספים כמותם, שהוריהם לא יכלו לטפל בהם. חלקם, כמו גם איירה וזאק, נדדו מבית לבית עד הגיעם לבית הזה, שהם מתביישים להיות שייכים לו. נוצרים קשרים מיוחדים בין אנשי הצוות במקום לבין הילדים המתחלפים בו, וגם בין הילדים לבין עצמם. לכל אחד מהילדים יש סיפור עצוב בעברו ותקווה להשתייך למשפחה משלו בעתיד. הסיפור אמיתי, ובסופו יש זרקור על מה שקורה עם הסופרת ואחיה היום.
חוץ מהסיפור אני חייבת לומר משהו על הכריכה של הספר בעברית. הכתב מבריק וחלק, דמויות הילדים מרומזות ונעים להחליק את הידיים על הכריכה, זה מרגיש כמו ללטף את הילדים האלה. כתוב כאן שזהו ספר נדיר, 5 כוכבים, וכשחיטטתי בביקורות והסקירות בעולם עליו, (ויש רבות מאד כאלה - הספר תורגם לשמונה שפות, ונדפס בהרבה הוצאות), ראיתי שאכן, זוהי הדעה הרווחת. אז אני מצטרפת. 



יום שבת, 21 באוקטובר 2017

הפלא של אנה - אמה דונוהיו


הפלא של אנה - אמה דונהיו
The wonder  - Emma Dpnoghue
הוצאת מודן אריה ניר

הספר הזה הזמין אותי לקרוא אותו כבר מזמן. כי ידעתי על "החדר" של המחברת הזו, שנחשב למצויין ואני, לבושתי, השתפנתי ולא קראתי. העלילה שם היא מסוג הדברים ששומעים בחדשות, ואני מוותרת לעצמי ומסתפקת בזה. מצד שני, כשיצא ספר חדש של הסופרת הזו, ועשה רעש גדול, ובכל קבוצות הקריאה שאני  חברה בהן היתה לפחות התייחסות אחת אליו, החלטתי שפׂה אני מתמודדת. 
וזה היה קשה...
כי ההתחלה דיברה על ילדה חמודה בת 11 שאינה אוכלת,וגם, כביכול, אינה זקוקה למזון גשמי. ואני, שאוכל טעים זה השם האמצעי שלי, לא מבינה דברים כאלה. מה שיותר חשוב, גם הגיבורה הראשית של הספר, גברת רייט, ליב, לא מבינה את זה. היא נשלחת לבדוק, הכצעקתה? בכפר שבו מתגוררת הילדה מאמינים שיש בה כוחות קסומים שמאפשרים לה לחיות בלי לאכול. אנשי הכפר וגם אנשים קתולים מכל האיזור מתקבצים ובאים לחזות בפלא, וכן, גם לבקש ברכה.  ליב רייט היא אחות מעדת חסידותיה של פלורנס נייטינגייל הזכורה לטוב, והיא מתבקשת לצפות בילדה, ביחד עם נזירה אחרת, במשמרות, כדי לראות שאף אחד אינו מעביר לה מזון בהיחבא
עכשיו, הספר מתנהל בעצלתיים. לא מעט פסוקים מהברית החדשה מובאים לצורך הסבר ההתנהלות של אנה ומשפחתה, שהם דתיים קיצוניים. ויש פוליטיקה. בודאי, מה חשבתם? ומה טוב יכול לצמוח מזה?
ראיתי ביקורות רבות על הספר הזה, חלקן הגדול גומר עליו את ההלל. אז למרות שאני שונאת להיות מחַרֶבֶת מסיבות, אני מרגישה שעלי להוריד את הספר הזה מעט מהמגדל הגבוה שעליו הוא עומד. כי ההתנהלות האיטית הזו לאורך יותר מחצי הספר כמעט וגרמה לי לוותר. חווה אפילו אמרה לי לעזוב. אני בהחלט לא חושבת שחייבים לסיים ספר בכל מחיר, אבל גם בעולם הרבו לפרסם אותו וגם כאן, אז הנה אני גם. וחוץ מכל זה, לפתע, בשליש האחרון של הספר הוא פתאום התרומם מאד, פתאום הוא התחיל לרתק ממש. 
לאחר שבמשך חלק כל כך גדול מהספר מנסה ליב להבין מה גרם לילדה להחזיק מעמד זמן כה רב ללא מזון, לאחר שהבינה את זה, והמשיכה לבדוק מה קורה מאז שהגיעה לערוך את התצפיות שערכה - כאן קורית תפנית חדה בעלילה. ומכאן, לא ניתן להניח לספר עד סופו. הסוף אינו חף מקיטש, וזה מתאים וזה בסדר, הייתי אפילו מעדיפה קצת יותר לחלוחית גם במהלכו של הספר. כי יש כאן קונפליקטים. גם אירים - אנגלים, גם בין קתולים לאנגליקנים, גם בין הדת לרפואה. יש על מה לדבר, ובהחלט יש על מה לחשוב.
ההמלצה שלי על הסַפר, אם כן, היא מאד לא חד משמעית. 
אם אתם מוכנים להשקיע בקריאת חלק גדול מהספר שסף העניין שלכם בו יהיה קרוב מאד לים המלח, לכו על זה, כי השליש האחרון של הספר מפצה לא במעט על ההתחלה שלו. אבל אם זה לא משכנע אתכם מספיק, יש כאן בבלוג, וגם מסביבנו, ספרים רבים אחרים שכדאי עד מאד לקרוא בהם, ואני מבטיחה לא לגלות לאף אחד שהחלטתם לנטוש. 

    

     

יום חמישי, 12 באוקטובר 2017

הנשף - אנה הופ


The Ballroom by Anna Hope
תרגום שי סנדיק
הוצאת תמיר//סנדיק 392 עמ'.

ככל שעבר הזמן מאז שמעתי על הספר הזה ועד שזכיתי לאחוז בו פיזית, עברו ימים רבים, וסקירות רבות מאד נכתבו עליו. כבר חששתי שקטונתי... אבל אני מאלה שרצים לספר לחבר'ה. פטפטנית כמוני לא תשמור בלב. לא. זה לא יקרה. 
לפני הכל אני רוצה להניח לכם כאן טעימה מהספר, מוקרא על ידי המחברת אנה הופ, שהיא גם שחקנית, והקריאה שלה, במיוחד מספר מפרי עטה, היא חוויה בפני עצמה.
אז הסכיתו ושמעו:

זהו סיפור אהבה המתרחש בין כתליו של בית כלא מיוחד המוגדר כבית משוגעים, asylum. כמה לא פוליטיקלי קורקט. אבל אנחנו מדברים פה על 1911. כל כך הרבה השתנה מאז, אני מקווה. המוסד הזה, שהמחברת קוראת לו שרסטון,  (זה שם מומצא, כמובן, אבל מוסד דומה היה קיים ונסגר בשנת 2003) נמצא ביורקשייר, אנגליה. נכלאים בו אנשים עניים שמשפחתם היא ממעמד האביונים וידם אינה משגת לשכנם במקום ראוי יותר. זהו כלא לכל דבר ועניין. ואם ראיתם שעל הכריכה כתוב שהספר הוא "הגרסה הבריטית של קן הקוקיה" אז ממילא תבינו שהקריאה בו אינה ליקוק של דבש. גם לפני שהגיבורים מגיעים למוסד הבזוי הזה האוירה היא קודרת ואפורה. כמו לונדון. כל השנה אפרורי. נראה לי משום מה שהמילה האנגלית gloomy מתארת את זה הכי טוב.

אנה אינה מתאימה לגמרי להגדרה של "רפת נפש" או "משוגעת" כמו שאנחנו מכירים אותה. היא שברה חלון בבית החרושת המעופש שבו עבדה שעות על גבי שעות בכל יום מבלי לראות אור או לנשום אויר צח. הרצון שלה במעט חמצן הביא אותה לשרסטון. 

ג'ון הוא אירי והוא מוגדר כ"מלנכולי". הוא איבד את ביתו ואשתו עזבה אותו והוא עצוב. הוא מגיע לפתחו של שרסטון ומבקש להיכנס בשעריו. מובן שזו סיבה מספקת לאשפז אותו. תחשבו רגע על האנשים המלנכוליים שאתם מכירים. נניח שהיו סוגרים אותם במוסדות סגורים על כך. כמה מעט מוסיקה יפה היינו שומעים, כמה יצירות אמנות היינו מפספסים בהינף יד אכזרית, כמה היינו מפסידים מהיעדרם בקרבנו . אנה וג'ון נפגשים כשבשרסטון נערך נשף שבועי בו משתתפים אלה שהשכילו להתנהג כראוי, כמצופה מהם, והם מתאהבים.

הדמות השלישית החשובה בספר היא זו של ד"ר צ'רלס פולר. אדם בינוני מאד, חסר ביטחון ומדוכא ע"י משפחתו שחולם לפרוץ דרך ויותר מכך, משתוקק להכרה מצד הגדולים, ובראשם ווינסטון צ'רצ'יל. מכיוון שהוא מוסיקאי, הוא מנסה תחילה לרפא באמצעות המוסיקה. דמותו מתפתחת ומתחזקת ככל שהוא ממעיט בערכה של המוסיקה לטובת רעיון האאוגניקה, רעיון פשיסטי בעיקרו, המדבר על הפחתת אנשים עניים וחולי נפש מהאוכלוסיה ע"י עיקור. הוא חולם להיות מישהו שהוא משהו בתחום הרפואי שבו הוא עוסק. ככל שמתגברת האובססיה שלו העלילה מתרוממת והמתח גואה. זוכרים את האחות ההיא מקן הקוקיה? מה יהיה הצעד הבא של הדוקטור המלומד? מפחיד. 

יש דמויות נוספות, כמובן, כמו למשל קלם המשכילה ודן, החבר המיוחד של ג'ון. הן מאירות את המקום לא פחות משהן מרימות את העלילה. הכל כתוב מאד יפה, מרתק. דבר אחד יחיד שהפריע לי הן כמות ההערות שיש בספר. זה קטע לי את הקריאה. הייתי מעדיפה שהספר ייכתב ברצף ומה שזקוק להבהרה ייכתב בתחילתו או בסופו. עם זאת הסיפור - במיוחד כשחושבים על כך שהדברים מעוגנים בהיסטוריה האישית של המחברת - משאיר אותך חסר נשימה בקטעים אחדים, מבוהל בקטעים אחרים וגם, מלא חמלה וחיבה כלפי הגיבורים. על הסוף אני לא אומרת לכם כלום.  

 "אגודת האאוגניקה סבורה כי חוסר-כול, כפי שהוא מיוצג ע"י עוני (ואין קנה מידה אחר), מוגבל במידה רבה למעמד מיוחד ומנוון. מעמד פגום ותלותי המכונה מעמד האביונים." עמ' 111

"העתיד מגיע. אפילו לכאן. אפילו אל ספינת הנשמות המבודדת, הטרופה באוקיינוסים הירוקים-חומים של אדמות הבור, אפילו לכאן הוא יצליח למצוא את דרכו." עמ' 196

""הלב שלך חזר, צ'אבו." אמר דן בשקט. "הגיע הזמן ללכת"" עמ' 294

"היא אמרה את שמה בקול ותהתה אם קלם תוכל להרגיש בו, אם תוכל לשמוע את הצליל שהשמיע שמה כשהגתה אותו כאן,... ואז הוציאה את הנוצה משמלתה ואחזה בה והרימה את זרועותיה. היא הטתה את ראשה לאחור, וכשעשתה זאת הרוח נשבה על פני אדמת הבור וחלפה מבעד לנוצה, וגופה זמזם איתה. כאילו היתה כלי נגינה, המיועד לנשיפתו של יצור גדול, נשיפה שתחלוף דרכה ותגרום לה לשיר." עמ' 347