חפש בבלוג זה

יום שלישי, 31 במאי 2016

סיפורי חייו של מר פיקרי - גבריאל זוין


סיפורי חיים של מר פיקרי - גבריאל זווין
The Collected Works of A.j. Fikry - Gabriel Zevin
מאנגלית: יעל סלע-שפירו
הוצאת כתר 2014, 249 עמודים

טוב, יקירי. הבטחתי ועלי לקיים. כשכתבתי לכם על הטבחית השובבה של הימלר, הבטחתי לספר לכם על מר פיקרי. בספרייה הפרטית שלי הוא מוצב ליד מר אובה הזכור לטוב ואני אוהבת את שניהם אהבה גדולה. זהו ספר שביבליופילים אמיתיים יאמצו אל חיקם בשמחה. הוא רגיש, עם הומור בריא וטוב ומדבר על ספרים ועל הקשר של אנשים אליהם. יש יותר טוב מזה? 
גבריאל זוין היא סופרת צעירה, כתבה כמה ספרים לנוער, סוג של פנטסיה עתידנית, שתורגמו לעברית כמו מקומאחר, למשל, וכן סדרת הבכורה. הספר הזה הוא שונה. הוא עשוי, לדעתי, לשמח גם בני נוער אבל נראה לי שאנשים בוגרים יותר יעופו על זה כמוני. מישהי אמרה על הספר הזה שהוא מאלה שכשאתה מסיים לקרוא אותם אתה מאמץ אותם בחיבוק מחוייך אל ליבך. מכירים את התחושה? אני הרגשתי ממש כך. ב"הארץ" כתבה מבקרת אחת שכבר בעמוד 100 היא כבר הצטערה שהספר הזה קצר מידי. אתם מבינים עכשיו על מה אני מדברת?
הכל קורה בחנות ספרים קטנה באי המרוחק אליס, שהחיים בו, באי, כמו גם העלילה כולה בספר, איכשהו מתקיימים סביבה. מר איי ג'יי פיקרי הוא אלמן שאיבד את אשתו בתאונה. הוא מתכבד מאד להיות בעליו החוקי של ספר נדיר של אדגר אלן פו שנקרא "טמרליין". לא שהספר איכותי במיוחד, להיפך, אבל הוא נדיר, ופיקרי מקווה שיום אחד יוכל למכור אותו ולקבל עבורו סכום שיאפשר לו לפרוש בכבוד. 


הוא מנהל את החנות הזו בחוסר חשק דכאוני, ומתאר את טעמו הספרותי בצורה מתנשאת משהו, אך מלאת הומור: 
""אוהב," הוא חוזר על המילה בסלידה."אולי אני אספר לך מה אני לא אוהב? אני לא אוהב פוסט-מודרניזם, זירת התרחשות פוסט-אפוקליפטיות, מספרים פוסט-מורטם או ריאליזם מאגי...אני לא אוהב שעטנז ז'אנרים א-לה רומן הבלשים הספרותי או פנטזיה ספרותית...[זוכרים שהסופרת שלנו כותבת בעצמה ספרים בסגנון כזה?]... וחשוב מכל, מיז לומן, ממוארים ספרותיים דקיקים על קשישים קטנים שהרעיות הקשישות והקטנות שלהם מתו מסרטן נראים לי בלתי נסבלים, גם אם לטענת הסוכנת הם כתובים נפלא. גם אם תבטיחי לי שביום האם אמכור המון עותקים." 21
כשהספר הנדיר נגנב ממנו הוא ממהר למשטרה לדווח על הגניבה וכשהוא חוזר, הוא מוצא בחנות תינוקת שהושארה שם, מאיה שמה, ובפתק המצורף לסלסלה בה שכבה, ביקשה האם לגדל את הילדה בסביבה של ספרים. אין לו ברירה אלא לגדל אותה. בתחילת כל פרק בספר יש ביקורת קצרה של פיקרי על ספר מוכר, שנכתב אל מאיה בהתאמה לגילה. מאיה היא חכמה ברמה יוצאת דופן, היא מלווה את פיקרי ועוזרת לו בבחירות שהוא עושה בחייו. במידה מסויימת אפשר לומר שהם מגדלים זה את זה, בגוף ובנפש.
ממש בתחילת הספר, ועוד לפני שנכנסנו לחנות, אנחנו פוגשים את אמיליה, סוכנת של הוצאת ספרים שמנסה (ומצליחה) להשתלב בענייני החנות ובעליה. דמות מקסימה. דמות נוספת, מקסימה ביותר אף היא, היא ידידו הטוב של פיקרי, השוטר למביאסי. שיחה אחת עם למביאסי מתנהלת כך:
""אני לא מסוגל לטפל בתינוקת," איי-ג'יי אומר בתקיפות. "כבר יומיים לא ישנתי. היא טרוריסטית! היא מתעוררת בשעות, כאילו, לא שפויות. היום שלה מתחיל במשהו כמו רבע לארבע בבוקר. אני גר לבד. אני עני. לא על הספרים לבדם יגדלו תינוקות." "נכון." למביאסי אומר . ...""כישורי השיחה שלה לוקים בחסר. בלשון המעטה. אנחנו מדברים על אלמו ואני לא סובל אותו, דרך אגב, ומלבדו שאר השיחות הן בעיקר עליה. רק על עצמה היא חושבת." "ככה זה אצל תינוקות," למביאסי אומר. "השיחות כנראה ישתפרו ככל שהיא תלמד יותר מילים." 65. עכשיו, אנחנו מדברים פה על תינוקת בת שנתיים, כן? והשוטר לא מחווה את דעתו על אישיותו של איי-ג'יי, (שלא סובל את אלמו??? יש מישהו כזה בכלל?) כמו שאולי אנחנו היינו עושים, ובפחות סובלנות. הוא מוביל אותו בשלווה לראות את מה שהוא כבר הבין קודם, שפיקרי הולך לגדל את מאיה, רוצה או לא רוצה...
""תזמון גרוע," מכריז למביאסי. "אני שוטר כבר עשרים שנה, ואני אומר לך שכמעט כל דבר רע שקורה בחיים, קורה כתוצאה מתזמון גרוע, וכל דבר טוב קורה כתוצאה מתזמון טוב". "זה נשמע פשטני להחריד". "תחשוב על זה, אם לא היו גונבים ממך את 'טמברליין', לא היית יוצא בלי לנעול, ואז מריאן ואלאס לא היתה משאירה לך את התינוקת בחנות. תזמון טוב, זה היה הסיפור שם." 107
"מבעד לפתח הדלת אני רואה ששתיכן יושבות על הספה הסגולה הישנה של איימי. את קוראת את "שיר השירים אשר לסלומון" מאת טוני מוריסון, והיא קוראת את "אוליב קיטרידג'" מאת אליזבת סטראוט. עכרור השלולית יושב ביניכן, ואני מאושר מתמיד. " 131
למען האמת הצרופה, כשמישהו אומר לי שעדיין לא קרא את הספר הזה, אני מקנאה בו.



      
  
 כן, זה אותו הספר. למעשה, הכותרת העברית מתורגמת מזה, ולדעתי זו התמונה המתאימה ביותר לסיפור.







יום ראשון, 22 במאי 2016

אחים בדם - אינגבר אמביורנסן





אחים בדם - אינגוור אמביורנסן
Brodre i blodet - Ingvar Amhornsen
הוצאת שוקן 2000, 249 עמודים

קודם כל, אל תיבהלו לי מהשם של הספר. כמו שאתם רואים בתמונה של הכריכה, זה ממש לא הטרגדיה המוכרת לכם. לא דומה אפילו. הסדרה על אלינג וחברו שיל-בירנה מובאת אלינו, אל עם הספר, בקיצור אכזרי, ותאכלס, רק את "אחים בדם" הואילו בהוצאת שוקן המכובדת לתרגם לנו. יעל הספרנית המליצה לי על הספר ולאחר שקראתי אותו מיד ביקשתי עוד כזה, אבל, יוק. אין. תגידו, רק לנורווגים מותר? זה פייר לעשות לנו ככה?

אני רק אניח את זה כאן.    (הקטע עם התיק שמצוטט למטה, אגב, הוא בדקה 3:19)

כן, אני יודעת שזה מדבר נורווגית ולמי יש כוח לקרוא את הכתוביות האלה בכלל... אבל, רק תציצו. כדי שנוכל להבין את הנפשות הפועלות. 
בואו. נפגוש את אלינג. הוא בן שלושים ומשהו, חרדתי, קשור עד מאד לאמא, מאותגר חברתית (זה פוליטיקלי קורקט להגיד ככה?),  נוקדני וחופר ברמה קשה. אבל בה בשעה הוא תמים וטהור, ומצחיק - כן, זה שוב אחד מהספרים האלה שגורם לנו לצחוק בקול. (איך שאני מפניקה אתכם לאחרונה, לא?) עכשיו, תוסיפו לו את ידידו שיל-בירנה, שהוא איטי ביותר, ובעל תובנות מוזרות, אבל גם רגיש מאד. שני אלה מטופלים על ידי מין עובד סוציאלי, או מטפל חברתי אם תרצו, ששמו פרנק, שרוצה לעשות להם את החיים יותר נעימים ופחות קשים, ומנסה לקדם אותם כחלק מהחברה. זה מתחיל בחיבור לחתולים, נמשך בשכנה מעוברת, ונגמר, כמובן, ב Happy end. נו מה חשבתם? הרי לא היה מתאים לספר כזה סוף עצוב, כך שאני מתנערת מראש מהאשמה שאתם עלולים להטיח בי, כאילו חשפתי כאן איזה ספוילר מרושע. 
"... בידיים רועדות פתחתי את התיק. אף פעם לפני-כן לא פתחתי תיק של אשה, אפילו לא של אימי, והרגשתי את עצמי כמו פושע נבוך. מציצן מהסוג הגרוע ביותר. הדבר הראשון שראיתי היה חפיסה של עשרים סיגריות מנטול, וקונדום ורוד בודד, מרותך בתוך עטיפת פלסטיק רכה.  אני עצמי הסמקתי מיד באדום כהה. בזהירות דחפתי את החטאים שלה הצידה, ומצאתי את עצמי עם כרטיס ויזה ביד. מין אבזר כזה מפלסטיק קשיח, שהבנק סירב לתת לשיל-בירנה וגם לי. " 67
""אני חושב שאת יכולה לסמוך עלי". אמרתי, "תני לי לחשוב על זה."  מה אמרתי? למה הכנסתי את עצמי, בשם אלוהים?... סיבכתי את עצמי ברגשותיהם הפרטיים ביותר של שני אנשים, נכנסתי לשדה מוקשים של רכות ותשוקה. אף פעם בחיי לא ביקשתי ממישהו שיסמוך עלי." 129
"שיל-בירנה עמד כמו פסל באמצע החדר. כן, אני חושב שבאותו הרגע אפילו הדם לא זרם בעורקיו. חשבתי שהוא מת מוות מוחי, ושליבו הפסיק לפעום. בהינו זה בזה. עמדנו כך ונעצנו מבט זה בזה, בשעה שאלפונס, אדיש למשפטים ההיסטוריים האלה, שרק והדליק אש בקמין. " 206



 
אלה למטה הן תמונות של ספרי אלינג אחרים שאולי מישהו ירים את הכפפה ויואיל לתרגם את זה למעני ולמען עוד שניים שלושה אנשים שהנורבגית שלהם קצת פחות...


ושתי תמונות מההצגה אלינג שהייתה בהבימה:

  




יום ראשון, 15 במאי 2016

הקורא ברכבת של 6:27 - ז'אן פול דידילורן


הקורא ברכבת של 6:27 - ז'אן פול דידילורן
Le Liseur du 6 hr 27 - Jean-Paul Didierlaurent
מצרפתית: ניר רצ'קובסקי
הוצאת מוגן 2016, 134 עמודים

בסוף תחשבו שאני כותבת כאן רק על להיטים... אבל במחוזותי בכלל לא שמעו על הספר הזה. יש כאלה שהספרים הצרפתיים פחות מדברים אליהם, ואולי העטיפה קצת פחות, איך לומר, מזמינה... אבל בינינו, זה שהספר מצליח בעולם, זה בטח לא סיבה לשלול אותו. אם משהו, אז להיפך. ולכן התכנסנו הערב.
זהו ספר קצר מאד, ומאד מלא תוכן. כחובבי ספרים אנחנו עלולים להירתע מאד מתחילת הספר. הגיבור שלנו הפעם הוא לוקיון מץ, שם בעייתי לכל דבר ועניין, מזכיר את מוקיון לץ, למשל. איש בן 36, איש שקוף. הוא עובד בעבודה שנואה וגר בדירה קטנה בלי יותר מידי ציפיות לשיפור. הוא מעביר את יום העבודה שלו בצורה אוטומטית ונגעל כל יום מחדש ממה שעושה הדָבָר, המכונה שעליה הוא אחראי, שתפקידה הוא למחזר ספרים. המכונה מתוארת כמפלצת שאוכלת את הספרים וטוחנת אותם, ומנפקת תוך כדי כך ריחות ורעשים דוחים. היא גם מסוכנת, כמו שחש על בשרו חברו של לוקיון, ג'וזפה, שנפגע ממנה. כמובן שיש גם בוס מפחיד ומשפיל, המפיל חיתיתו על העובדים במפעל. סיפור הקשר בין לוקיון לחבר הנכה ומה שהם עושים זה למען זה - מקסים בפני עצמו. ובכלל, הטיפוסים בספר, עוד תראו, כל כך כמו כמה מאלה שאנחנו מכירים, גם אם התפאורה שונה, ועם זאת, כל כך מיוחדים... זה, מין הסתם, העניין עם אנשים שקופים. אנחנו עוברים לידם כל יום ולא רואים אותם. רק כשמסתכלים בתוך הקנקן מוצאים את כל היופי שבהם.
מהספרים הממוחזרים מציל הגיבור שלנו כל פעם, רנדומלית לגמרי, כמה דפים, אותם הוא מקריא ברכבת בדרכו לעבודה, להנאת היושבים בקרון. חייו של לוקיון היו יכולים להמשיך כך בשגרה משמימה, כמעט מתוכנתת עד הסוף, אבל לפתע יש שני מיפנים בעלילה, שכמובן, אין בכוונתי לספר להם עליהם, כי זה כל הקסם. 
תראו, זהו ספר קצר, כולו 134 עמודים. אבל נכנסים אליו ונכבשים בקסמו. הנה מספר ציטוטים. 
""אסור להרפות מחוט המליצה, ילד! צריך למצות אותה עד תום, לגלוש עם המונולוג עד שהנקודה שמה לו סוף ומשחררת אותך לדרכך!"" עמ' 28
"כשאת מנקה בשירותים ציבוריים, לא חשוב איזה, את לא אמורה לתקתק שם על המחשב הנייד שלך ולכתוב יומן... ממנקת-שירותים מצפים שהיא תנקה, לא תכתוב. אנשים יכולים לקבל את זה שאני פותרת תשבצים, תשחצים, סודוקו, תפזורות; הם אפילו יכולים להעלות על הדעת שבזמני החופשי אני אקרא רומנים למשרתות, מגזינים לנשים, שבועוני טלוויזיה; אבל שאני אתקתק באצבעות שלי, ההרוסות מאקונומיקה, על מקלדת של מחשב נייד ואתעד שם את המחשבות שלי? זה כבר חורג מבינתם. יותר גרוע, זה מעורר חשד. זה כמו אי-הבנה, טעות בליהוק." עמ' 94-5
"לוקיון הבטיח שכן, בוודאי, אין סיבה שהוא לא יחזור להשתמש ברגלים האחוריות שלו, גם אם בתוכו פנימה היה משוכנע שהכלב הגיע לסוף דרכו, ובקרוב יצטרף לרוז'ה החמישי בגן העדן של החיות. זה ידוע, כלבים זקנים תמיד מתחילים למות מאחורה." עמ' 104
ועוד אחד אחרון כדי שתבינו שאתם ממש מוכרחים לדעת איך זה נגמר (אולי חשבתם, בטעות, שאני אגלה לכם איך? באמת?): "את ההשראה נתנה לי עובדודה (כך במקור) מס' 3: בשירותים, בעל הנייר הוא בעל הכוח. מבחינה טכנית, המלכודת הייתה פשוטה להכנה"... עמ' 115.
מאחורי הספר כתוב שזכויות התרגום לו נחטפו ביותר מ-20 מדינות. אז פה יש רק 10 הוצאות, ומי שיכול לקרוא בצרפתית, יופי לו. אני, שהצרפתית אינה שגורה בפי, נאלצת לחגוג על התרגום, כמו רבים וטובים בעולם. 



   
   
  

יום ראשון, 1 במאי 2016

מדריך לציפורים של מזרח אפריקה - ניקולאס דרייסון


המדריך לציפורים של מזרח אפריקה - ניקולאס דרייסון
 A guide to the birds of east Africa - Nicholas Drayson
מאנגלית אורטל אריכה
הוצאת כנרת, זמורה-ביתן 2011, 251 עמודים

בואו נסכים כבר כאן ועכשיו, שאם אתם מאלה שמביך אותם לצחוק בקול גדול קבל עם ועדה, ולעתים גם בפורומים פחות מקבלים - אז אני ממליצה לכם רשמית להתרחק מהספר הזה ככל שתוכלו, ולא לגעת בו אפילו עם מקל. אני, לעומת זאת, מעדיפה להתעלם ולקרוא. זהו אחד המצחיקים ביותר שקראתי לאחרונה. כמוני, כנראה, חשבו בעולם עוד כמה וכמה, ולראייה תראו למטה כמה מההוצאות ברחבי העולם שבחרו להדפיס את הספר הזה. על גב הכריכה אין שום המלצה על הספר, כמו שבדרך כלל מוצאים. יש שם סיפור קצר מאד שממנו נרמז קסמו של הספר. 
מדריך לציפורים? מה לנו ולזה? אז זהו שזה ממש לא רק, והציפורים הן הקישוט החמוד לרומן הזה. כן, המחבר מכיר היטב את ניירובי ויש לו דוקטורט בזואולוגיה, כך שהוא יודע דבר או שניים על ציפורים, ואכן, בראש כל פרק מצוירת ציפור אחת ומצוין שמה, ומידי פעם מוזכרות ציפורים שונות ואף חיות אחרות. לקראת סוף הספר מתוארות ציפורים רבות, אבל זהו רומן, ולשם כך התכנסנו הערב.


גיבור הסיפור הוא מר מאליק, מי שהיה בילדותו ילד כאפות, חנון, תקראו לזה איך שתרצו, מהסוג המהווה אב טיפוס להם כולם. שכאילו כל אחד מהילדים האלה שאתם מכירים הוא רק מקרה פרטי של מר מאליק. אז אנחנו צוחקים בפה גדול, אבל גם חומלים, ורוצים כל כך שבסוף יהיה לו טוב...
מר מאליק הוא אלמן עשיר למדי, ומשועמם לא פחות, בן 61, נמוך קומה, מכריס ומקריח. הוא מתאהב בחשאי במנחת קבוצה של צפרים ששמה רוז מקדונלד מביקווה. לרוע המזל, דווקא זה שמרר את חייו בבית הספר, הארי חאן, מיליונר חובב נשים, שנראה מרשים ונתוני הפתיחה שלו אינם עומדים בשום תחרות עם ידידנו היקר, מעוניין אף הוא במדריכה הנדונה.
המועדון המקומי מתנהל בגינונים בריטיים נוקשים, גם אם נושאי התחרויות בהם עוסקים האנשים שם מגוחכים בתכלית הגיחוך. כעת נערכת תחרות על ליבה של רוז: מי שיספור יותר ציפורים בהן צפה (ומתנהל רישום מדויק כל ערב במועדון על כך) יזכה להזמין אותה לנשף השנתי במועדון.
קצת קשה לי לצטט לכם, כי יש כאן סוג של סטנדאפ שהקטעים בו ארוכים למדי. ובכל זאת:
"מר פטאל חייך. הייתה לו תחושה מענגת שעומד להתעורר ויכוח. כעת, האם זה קשור למשהו שאמר הנשיא (תמיד קשקוש), למשהו שכתב בעל הטור הבכיר (כמעט תמיד קשקוש) או לידיעה כלשהי בחדשות החוץ (בדרך כלל קשור למשפחת המלוכה, ובדרך כלל קשקוש)? ואולי, משום שיום רביעי היום, זה קשור למשהו שכתב הטיפוס ההוא בטור :"הלך זרזיר אצל העורב" (לעתים קשקוש אבל רק לעתים נדירות)?" עמ' 39 ובהמשך: ""אתה רואה למה אני מתכוון?" אמר מר גופז. "קשקוש. שטויות במיץ. בן אדם לא מסוגל לנפוח כל כך הרבה גם אחרי שאכל את הדאל של חמותי"." ע' 39.
"... בנג'מין עבד אצל מר מאליק כְּשָאמבה-בוי בסך הכל חמישה חודשים. הוא אהב את העבודה. מגורים וארוחות ... לראשונה בחייו היה לו חדר משלו - חדר מרווח ומהדהד, יותר משני מטרים מרובעים, ועם חלון. וחשמל - מכבים, מדליקים. וברז בחוץ - פותחים, סוגרים." עמ' 46.
"ישנה מחלה טורדנית אך נפוצה למדי בקרב נשיאים ומנהיגי עולם אחרים, הידועה בכינויה "דאגה לאפריקה". בדרך כלל נדבקים בה מעבר לים, בועידות פסגה שעיקרן העוני והתחלואה בעולם... במהלך השנים הראשונות לכהונתו השנייה עבר הנשיא קלינטון התקף קצר אך עז של מחלה זו, ובטרם הגיעה מוניקה הצעירה עם התרופה, הספיק לא רק לכנס ועדת סנאט מיוחדת לנושא אפריקה, אלא גם לשלוח את חברו ועוזרו הנאמן ד"ר רונלד ק', למשימת ליקוט עובדות מקיפה...מסע המחקר הקפדני של ד"ר דיק כלל תשע שעות תמימות בקניה." עמ' 109-110 
"שקרים עשויים לסבך אותך בצרות צרורות, אבל לא קל להיות הגון. נניח שמישהו מראה לך תצלום של נכדו הטרי ושואל, "נכון שהוא פשוט חמוד?" ולדעתך הכנה, אם קופיף שזה עתה הופשט מעורו הוא חמוד, אז גם הילד הזה - אבל האם אתה אומר זאת?" עמ' 141
רבים ואף טובים המליצו על הספר, אני לא מתיימרת לראשוניות בעניין הזה, אבל מה לעשות? מדובר במעדן מתוק מאין כמותו, אז אני מרשה לעצמי. וגם: נאווה סמל ממליצה על הספר אצל רבקה מיכאלי.