חפש בבלוג זה

יום שבת, 29 ביולי 2017

המאהב החשאי - איזבל איינדה



Isabelle Allende - El Amante Japones
תרגום של סוניה ברשילון 
הוצאת ידיעות ספרים 2017, 293 עמודים

זה לא סתם ששם הספר רשום בקטן יותר משם המחברת. איזבל איינדה ידועה מאד בשל ספרים אחרים שכתבה, עליהם זכתה בפרסים רבים. כמובן שלא רק. שם המשפחה של הסופרת הצ'ילאנית לא תמיד שיחק לטובתה. אביה היה בן דודו של הנשיא הסוציאליסט של צ'ילה שלא ממש יודעים אם הוא נרצח או התאבד. תומס איינדה, אביה של המחברת, היה דיפלומט ונעלם ב- 1945, עוד לפני עלייתו של פינושה, הידוע לשימצה בתחום של העלמת אנשים. איזבל איינדה היא תסריטאית, עיתונאית ובעיקר, מה שמעניין אותנו יותר - סופרת מחוננת. 
אם תרצו לקרוא עוד אודותיה, למה שלא תתכבדו ותיכנסו לאתר שלה ותראו בעצמכם?
הספר הזה כתוב נפלא. (אתם רואים על העטיפה שהוא רב מכר בינלאומי, אבל אנחנו, הרי, לא מאמינים לכל דבר שכותבות ההוצאות על הכריכות, ועל כן הלכנו לבדוק. למטה תוכלו לראות מעט הוכחות).  זהו סיפור אהבה. תיכף בהתחלה מסופר על בחורה צעירה, אירינה שמה, העובדת במה שאנו קוראים היום בצורה אלגנטית "דיור מוגן", ופעם קראו לזה בגסות מושב זקנים. (פוי, מי שאומר את זה היום דורס ברגל גסה את מה שלמדנו בקורס לפוליטיקלי קורקט, אבל, מה לעשות - הוא צודק, הרי). יש לה מעריץ מבין דיירי המקום ובהתחלה חשבתי שזהו המאהב שהספר הולך לדבר עליו. הוא תואר כך: "כינו אותו "הצרפתי" לא משום שנולד בצרפת, אלא בשל גינוניו המעודנים - הוא היה נותן לגברות לעבור ראשונות, היה מרחיק את כסאותיהן ומעולם לא הסתובב כשרוכסן מכנסיו פתוח..." עמ' 18. 
אבל טעיתי. המאהב הוא אחר, והנמענת לאהבתו היא בכלל לא אירינה. 
"היא ניסתה להבין מה פירוש לשאת את החורף על כתפיך, את חוסר הביטחון שבכל צעד, את הבלבול אל מול המילים שלא מצליחים לשמוע כהלכה, את הרושם שיתר האנושות נחפזת ומדברת מהר מאוד, את הריק, השבריריות, את התשישות ואת האדישות כלפי מה שלא קשור אליהם באופן אישי,"... עמ' 69.
כשסבי וסבתי עליהם השלום גרו בדיור מוגן, נהג סבי לספר לי שכשמביאים הצגות והופעות לבית האבות שלהם, הם משלמים רק חצי, כי הדיירים, חלקם שומעים רק חצי, חלקם רואים רק חצי וחלקם מבינים רק חצי. זה לא מנע ממנו מעולם לנסות ולשדך בין חברותיה של סבתי לחבריו שלו, למגינת ליבה ומבוכתה של סבתי שלא כל כך ידעה איך לאכול את ההומור הזה שלו, וחששה תמיד שמא מישהו ייעלב. 
אירינה היא לא הגיבורה הראשית כאן, למרות שיש לה מקום מאוד מכובד וחשוב בעלילה. היא פליטה שנשלחה על ידי סבה וסבתה ממולדובה לארה"ב, שם חיכו לה אימה ובן זוגה. אנחנו פוגשים אותה לראשונה כשהיא בת 22, עובדת בדיור המוגן וגם רוחצת כלבים, ובעיקר מטפלת ברגש ובכבוד באלמה בלסקו, הגיבורה הראשית בסיפור. אלמה בלסקו, שהוריה מילטו אותה מפולין בתחילת המלחמה לסן פרנסיסקו אל משפחת דודה ודודתה מגיעה כילדה בת 7 אל הבית הגדול, שם היא פוגשת את הגנן היפני ובנו איצ'ימיי, כמו גם את בני הדודים שלה, שמהם, רק עם נתניאל יש לה קשר טוב. הקשר בינה ובין איצ'ימיי הוא מרכז הסיפור כאן. שני הילדים אוהבים אחד את השני מאד אבל נאלצים להיפרד זה מזה כשבסוף המלחמה כל היפנים נחשדו כמשתפי פעולה עם האויב, ונשלחו למחנה מעצר. זה בגדול מה שאני יכולה לחשוף מהעלילה בלי לקלקל לכם יותר מדי.
"היא דמיינה קופסאות בצבעים שונים, אחת לכל שנה מחייה, והניחה בתוכן את חוויותיה ורגשותיה. היא ערמה את הקופסאות בתוך הארון הגדול בעל שלושת המדורים שבו שפכה ים של דמעות כשהיתה בת שבע בביתם של הדודים שלה. שם היו שמורים היטב האימה והפנטזיה של הילדות, פראות הנעורים, הכאבים, העבודות, התשוקות והאהבות של הבגרות. במצב רוח קליל, שכן היא התכוונה לסלוח לעצמה על כל טעויותיה, פרט לטעויות שגרמו לסבל אצל אחרים, היא הדביקה את הפיסות של קורות חייה ותיבלה אותן בנגיעות של דמיון, מאפשרת לעצמה להגזים ולשקר..." עמ' 167.
"חוץ מקירסטן, החתול היה היחיד שליטף אותה. אירינה רצתה לעשות זאת, לעסות את גופה, לחפוף את שערה, לשייף את ציפורניה, בקיצור, למצוא דרך כלשהי להתקרב לאלמה פיזית ולגרום לה להרגיש שהיא לא לבדה..." עמ' 231
מלבד העיסוק בזקנה, בצורה חומלת ומכבדת, יש בספר הזה הרבה מאד מכל טוב. יש, מן הסתם, קשרי אהבה וידידות מיוחדים מאד. יש הורות כזאת וגם ממש אחרת. יש פליטים המתגעגעים אל משפחתם ולמקום ילדותם שנגזלה, מעט מעט נפתח גם צוהר לתרבות היפנית המיוחדת ולמפגשים בינה לבין זו האמריקנית. 
הספר מאד מעניין וסוחף. אני אהבתי. 



    

    




יום שבת, 22 ביולי 2017

אשת הפיראט היהודי - אילן שיינפלד


אשת הפיראט היהודי - אילן שיינפלד
הוצאת זמורה-ביתן 496 עמודים

"חותם אחֵרותו של אדם נטבע בלידתו או שמא עוד לפניה, בהיותו ברחם אימו, מתרקם מנוזלי גופה ומכמיהותיה, מפחדיה ומתקוותה. אם בר מזל הוא, אין אחרותו נודעת לו כלל."

ככה מתחיל הספר הזה. משפט יפה, נכון? מסקרן. מטריד אפילו. אני לא בטוחה שאני מסכימה עם הסיפא שלו. שכן, לא כל אדם שהוא אחר, הוא מראש חסר מזל ביודעו זאת. וגם ההיפך. נדמה לי, בלי להתפלסף יותר מדי, שכל אחד מאיתנו הוא דומה וגם אחר מאיתנו. ויש רבים בינינו, שאחרותם היא מבורכת, וידיעתם את העובדה הזו עשויה דווקא לפלס להם דרך חיים סוגה בשושנים. (תלוי, כמובן, במה שהם בוחרים לעשות עם הידיעה הזו.) ועם זאת, בוודאי שיש אנשים שאחרותם היא קושי, והיו מעדיפים להיות סתם חלק מההמון שסביבם, כמו כולם, היו מעדיפים גם שלא לחוש במיוחדותם. כשלעצמי, אני משתדלת עד מאד להגיד לאנשים שאני מתפעלת מהמיוחד בהם את זה. זה אולי נוגד את העיקרון של: "אין אומרים שבחו של אדם בפניו", ובכל זאת, נראה לי שכך אעשה גם בעתיד. 

התחלת הסיפור באגדת עם, נעמה לי מאד. לכל הדעות הספר כתוב בשפה מיוחדת. היא ארכאית משהו, אבל עשירה מאד ויפה. אחד הדברים היותר מהנים בספר היא השפה הזו, שהוא כתוב בה.הסיפור טוב, מרתק. ברוב רובו הספר נקרא בחטף. הוא מכיל מידע רב המבוסס על מחקר מעמיק. הוא מציג את הגיבור שמואל פלאח, היהודי התחמן, המנסה, ובד"כ מצליח, להערים על כל אחד שהוא בא במגע דיפלומטי או אחר איתו. אשתו, מאליקה, לעומת זאת, ג'ינג'ית תוססת, היא הדמות המרכזית כאן, והיא מצליחה לחיות לצידו כשווה בין שווים. למעשה היא זו שמוליכה את החלק המעניין יותר של הספר, למרות ואולי בגלל שדמותה היא בדוייה. 
העלילה, בקצרה, מספרת על פיראט, שמואל פלאח, רב יהודי מומר, שמשפחתו גורשה מספרד אל מרוקו. 
הוא סוחר, הוא רב, הוא מרגל ודיפלומט, הוא מתעתע במנהיגים גדולים, לפעמים בהצלחה שמרבה את עושרו ומעמדו ולפעמים הוא נאלץ לשלם מחיר יקר על מעשיו. הוא חולם להגיע ל"עולם החדש", זה שהתגלה על ידי מומר אחר, כריסטופר קולומבוס. הסיפור מתאר את מסעותיו והמהלכים הדיפלומטיים המאפשרים אותם. במקביל, מסופר על אשתו מאליקה, אחיו יוסף המלווה אותו ברוב מסעותיו, בניו, ואנשי קהילתו המשתנים לפי מקום הימצאו בכל קטע זמן. יש בסיפור הרבה תשוקה, גם אונס, גם רצח, גם הפן היהודי הקדום המעניין כשלעצמו, הרבה מידע היסטורי אמין, וברובו הוא מרתק. יש דינמיקה מעניינת בין הדמויות, אם כי, לא תמיד משכנעת לחלוטין. אני חייבת לומר שהספר משך אותי מאד ברובו, אבל לקראת הסוף הרגשתי שכאילו לסופר נמאס כבר והוא רוצה לגמור עם הסיפור הארוך הזה. כך קרה למשל החיפוף הזה:
עמ' 417. "יעקב וקטאלינה נתארסו בפומבי... כנהוג העניק יצחק לארוסתו...". 
כן, יש בספר הרבה מאד קטעים שהם דינאמיים וזורמים, עמוקים ומרתקים, אך מבחינתי, אפשר היה לקצר מעט. לא חייבים לומר, למשל שהאנשים נתקפו רעב וכפן. מספיק אחד מהם. יש גם פסקאות שלא הבנתי, לצערי, במה הם תורמים לעלילה, במיוחד אם הם בחלק המומצא ולא בזה המתועד. 
בגדול נהניתי מהספר, וכשיהיו ההמשכים שהסופר מבטיח שיהיו, אקרא אותם, כנראה, גם בגלל השפה העשירה, גם בגלל העלילה המעניינת. בהחלט הייתי רוצה לדעת איך ממשיך הסיפור הזה. אני זוכרת לסופר לטובה את מעשה בטבעת שלו, שרבים במחוזותינו אהבו מאד, והיה להיט בספרייה שלנו. גם הספר הזה עשוי להפוך לכזה, נראה לי, וגם הוא בהחלט שווה קריאה.

יום ראשון, 9 ביולי 2017

הפרטים שהושמטו - תומס ה. אוגדן


הפרטים שהושמטו - תומס ה' אוגדן
Thomas H Ogdan - The Parts Left Out
מאנגלית: יואב כ"ץ
הוצאת עם עובד 216 עמודים

"עפעפיו של ארל צנחו על עיני הקוקר-ספנייל שלו כשהביט בביתו." עמ' 42. איזה ביטוי מקטין זה, וכמה הרבה כתוב בו. למרות שאֵרל, אבי המשפחה הנמצאת כאן במוקד הסיפור מתואר כאיש גבוה וחזק, גבר שבגברים, הוא מתנהג כמו כלב מחמד. הוא כנוע, מקבל את הדין ואת מה שהסביבה מכתיבה לו, את מה שנגזר. הוא לא מורד, לא מחזיר, אפילו מתרפס. ועם זאת... טוב, עוד תראו.
שני קוראים המליצו לי על הספר הזה בספרייה. אי אפשר היה גם להתעלם מהמקום המכובד שהספר זכה לו ברשימות רבי המכר לאחרונה. ואכן, הוא ריתק אותי אליו. נפש אנושית היא דבר כל כך מעניין... גם הספרים של ארווין יאלום, הזכור לטוב, כשניטשה בכהעל הספה ואחרים - ריתקו אותי. זה בטח קורה גם לכם. 
הסופר, תומס ה. אוגדן הוא פסיכואנליטיקאי ידוע (לא לי, אמנם...). כתוב בתחילת הספר שהוא נחשב לתאורטיקן החדשני ביותר בדור הנוכחי של הפסיכואנליזה. הוצאת "עם עובד" וכן תולעת ספרים פרסמו בעברית ספרים מחקריים שלו בתחום. האיש, לכל הדעות, הוא תותח בתחומו. ועם זאת, לא כל מי שמקצוען בתחומו הוא גם סופר טוב. לא תמיד הספרים שלו טובים גם לנו, ההדיוטות. אז כאן יש אחד שכן.  
"בשנתיים שגר בהן עם מרתה שאל את עצמו פעמים רבות מה הוא עושה לצד אישה שאותה חיבב ושעליה ריחם, אבל לא אהב." עמ' 120.
"אֵרל היה מודע לכך שלסלי, מתוך כבוד לפרטיותו, לא שואלת אותו על העניינים הרגישים ביותר, לא שואלת את השאלות המכאיבות ביותר, שאלות שאיש לא העז לשאול מלבד רנדי לארסן." עמ' 139.
"אני חוששת שאמירה בקול של הדברים תמוטט עלינו את עולמנו" עמ' 176.
זהו סיפור על משפחה. אב, אם, ילדה, ילד. הקשרים ביניהם סבוכים וקשים. הדמויות מאד מאד מורכבות. האם מעולם לא רצתה בילדיה ואינה אוהבת אותם. כל כך משונה וזר. כל כך מעניין. האב מגונן על האם מחד ועל הילדים מאידך. כל אחת מהדמויות עסוקה בהבלגה, בהסתרה. כעס מבעבע ומתפרץ מכאן. מה שקורה בספר מושפע מכך מאד. דברים מסתבכים מאד. מישהו נרצח כבר בהתחלת הספר. 
זהו אינו ספר מתח, והוא אינו דן בפענוח הרצח, ובכל זאת, תמצאו את עצמכם נמשכים בכוח אל מה שמסופר בו עד הסוף. הסוף. הסוף.    

אני רוצה לדבר כאן רגע על הסמוי מן העין. על מה שחבוי בנפשו של מישהו והוא אינו חושף אותו מטעמים שונים. אני מתכוונת לביטוי הידוע "לשמור בבטן" "to hold it in". מכירים, נכון? לפעמים זה מתוך התחשבות באחר. לפעמים פשוט קשה לבטא את הדברים, גם אם זה חשוב. לפעמים, מתוך תפיסה סובייקטיבית של המציאות - גם מחרישים את שראוי להיאמר. זוכרת שיחה אחת שהיתה לי על זה עם אמי, שהיתה מתנגדת נחרצת ל"להבליג". משהו כזה של הקיבוץ של פעם, נראה לי, ויסלחו לי הקיבוצניקים על ההכללה הזו. לפעמים, אולי, חשוב יותר לחשוב על זה שמולך. זה שצריך לספוג את הדברים שאתה לא יכול לסנן ולהסתיר, או למעשה, בוחר שלא לשמור בבטן. 
התשובה כאן היא לא חד משמעית, מן הסתם. כאן בספר יש את דמות האם, מרתה, שחשיפה של הפרטים שבחרה לא לשתף בהם, גורמת לה לאיבוד השפיות. אֵרל, לעומתה מתחרט על השתיקה שלו. הפרטים החשובים לא "נשמטו" כך סתם, אלא הושתקו ולא נחשפו במכוון. גם מצד מרתה, גם מצד ארל וגם מצד אחרים בסיפור. בכל מקרה זהו ספר מרתק ומעורר חשיבה. הוא גם עוכר שלווה במובן הטוב של המילה, מאלץ להעלות מתהום הנשייה אל המודעות דברים שהחרשנו, או שבחרנו להיות פסיביים לגביהם. האם זה היה נכון לנהוג כך?  (לא, זו ממש לא שאלה במבחן...) אבל מה?!? נכון? אני בכל אופן יכולה לחשוב על כמה וכמה סיטואציות שאולי היה טוב יותר אם לא הייתי חוששת להביע את דעתי בהן, ופחות כאלה, אם הייתי בוחרת לשתוק.