ברגע אחד - סוזן רדפרן

In An Instant - Suzanne Redfearn

מאנגלית: רחל פן

 הוצאת פן, ידיעות אחרונות, 2024, 349 עמודים מודפסים

נקרא כעותק דיגיטלי באפליקציית LIBBY

זהו אחד מהספרים האלה שאני מכנה "בלתי עזיבים". הייתי באמצע ספר אחר שהתחלתי, אבל הוא נדחף וזהו. זהו ספר המבוסס על מקרה אמיתי שקרה כשהסופרת היתה בת 8. ממליצה לכם, לפיכך, לא לדלג גם על הערת המחברת. 

פין מילר ועוד עשרה בני משפחה וחברים נוסעים ביחד בשלג, בדרך מפותלת וצרה, כשצבי לפתע עומד בדרכם. הם לא פוגעים בו, אבל במהלך הניסיון להימנע מזה הם מִדּרדרים לתהום מושלגת. אין תקשורת, אין כמעט אוכל ואין מים, והקור מקפיא. מתחיל מסע הישרדות. פין, המספרת, היא נערה יפה ומיוחדת בת 16. חברתה הטובה, מו (מורין) נוסעת איתם. משפחתה הרחבה של פין נמצאת כאן, כולל הכלב שלהם, וגם טרמפיסט צעיר שנקרה בדרכם.

הספר מחולק לשני חלקים. בחלק הראשון מסופר על מה שקורה עד התאונה ובמהלכה, ובשני - מה שקורה לאחר מכן. בכל אחד מהחלקים פוגשים את מי שהיה באותו אירוע מטלטל, עומדים על אופיו ומחשבותיו, ותוהים מה הניע אותו לפעול כפי שפעל. נוצר מתח. אחד עשר אנשים היו מעורבים בתאונה הקטלנית הזו, ולכל אחד היה חלק במה שקרה מיד אחרי התאונה. אפילו לכלב. הספר כמו נקרא מעצמו. יש מתח בקטע ההישרדותי, מי ישרוד, מי לא. יש מי שאולי ינצל אחרים בשביל לשרוד, בשביל להקל על הקושי. ואולי יש מי שדווקא יציל אחרים תוך התעלמות מקשייו שלו. אי אפשר שלא לחשוב מה היינו עושים בסיטואציות כאלה. 

זהו סיפור של בחירות. ההתלבטויות שלפניהן, והמסקנות בעקבותיהן. לפעמים, אתם יודעים, אנחנו עלולים למצוא את עצמנו תקועים לכל החיים על קו המשווה. 

בחלק השני של הספר מתוודע הקורא למה שעובר לכל אחד מהאנשים האלה בראש, תוך פיתולים מרתקים בעלילה. גם כאן, הניתוח הריגשי, הפסיכולוגי, גרם לי לחשוב מה הייתי עושה בסיטואציה הזאת. 

במרחקים שונים של זמן, כל אחד מהם צריך לחיות עם ההחלטה שקיבל תוך כדי האסון. מאד לא פשוט. השיקום הגופני לא קל. יש דברים שנראים חיצונית וצריך להתמודד אותם, עם הכאבים שהם גורמים, ויש פציעות טראומטיות בנפש, שגם איתן צריך ללמוד לחיות לטוב או לרע.

"חרטה היא רגש שקשה לחיות איתו, אי אפשר להתרחק ממנו, מפני שמה שנעשה, נעשה. רק אשליה יכולה להגן עלייך מפניו, לשנות איכשהו את ההיסטוריה למשהו שקל יותר לקבל, ואמא שלי לא מסוגלת להשלות את עצמה." עמ' 78

"הכישרון הגדול ביותר שלה הוא להכיר אנשים, יכולת מדהימה לקלוט מהות של אדם כמו כלב ציד. בעוד ששאר העולם ראה מה שהוא רצה לראות כשהביט בקלואי, מו ראתה את האמת, ואז, וזה חשוב יותר, היא רקחה את התכנית המושלמת להציל אותה." עמ' 180 

"זה שונה אצל כל אחד - לאחדים... יש אומץ לב מוסרי יותר מאשר לאחרים - אבל אולי אצל כל אחד מאיתנו יש אינסטינקט בסיסי לשימור עצמי. תכונה פראית, שכאשר היא עומדת למבחן היא גורמת לנו לעשות דברים שמעולם לא האמנו שאנחנו מסוגלים לעשות." עמ' 217

"כולנו חרקים, אבל אני גחלילית" עמ' 278. (זה ציטוט משל צ'רצ'יל שמופיע בספר. לא יכולתי להשאיר את זה שם בלי להביא אליכם.)

הספר לא נתן לי מנוח עד שסיימתי אותו. ברקע היה כל הזמן הספר ההוא שכמעט נזנח, אבל זה שכאן נשף בעורפי. הכתיבה חכמה, מסחררת, מרתקת, יש גם הומור חביב. אולי לא כל אחד יאהב את שפע הדמויות, אבל לדידי, זה מוסיף עומק לעלילה. המספרת בגוף ראשון רואה דברים מקרוב מאד, מבפנים, למרות ריחוק מסויים שיש לה מהאירוע. כמו שאנחנו היינו רוצים להיות שם, כמו זבוב על הקיר. ההתרחשויות בעלילה רודפות אחת את השנייה ובאמת, קשה לעזוב. אהבתי מאד מאד.

  

  

  

  

   

  

שם פרפרים עפים - סוזן רדפרן

Where Butterflies Wander - Suzanne Redfearn

מאנגלית: רחל פן

הוצאת פן, ידיעות ספרים, 2025, 312 עמודים מודפסים

נקרא כעותק דיגיטלי באפליקציית עברית 

 זה מהספרים האלה שלא ממש אפשר לעזוב, אבל גם לא רוצים שייגמרו. מכירים כאלה? גם הזלתי וטפטפתי לא מעט, אבל מין בכי טוב כזה, של הספר הנכון. יכול להיות שהוא הגיע אלי במין תקופה רגשנית שכזאת, אבל נראה לי שכאן ועכשיו, בכי הוא חלק מהיום יום שלנו. 

הסיפור, בקצרה, הוא סיפורן של משפחת אֶגיד, המתמודדת עם בעייה כלכלית קשה ועם פרידה כואבת, ושל דווינה שגרה בשכנות.

דווינה היתה אחות חיילת במלחמה ונפצעה קשה. פניה המצולקות מפחידות. היא ידועה בשם "מכשפת הנהר", ולמרות ההירתעות ממראיה, אוהבים אותה אנשי העיירה בזכות רצונה ויכולתה לסייע רפואית לאנשים שם. היא גרה בבקתה ליד הנהר וחיה חיים פשוטים, עצמאיים, מנהלת סוג של משק אוטרקי משלה. הבקתה ניתנה לה על ידי מי שהיה קולונל בצבא, והציל אותה כשחזרה למקום לאחר המלחמה. בתחילת הספר כותבת אשתו של הקולונל שנפטרה מכתב לדווינה כשהיא על ערש דווי, וחותמת: אמא.

"הוא נראה חשוב - הרבה גברים ונשים במדים מקיפים אותו, והוא תמיד במרכז. באחד מהם הוא נראה פוסע מול הרבה חיילים עם אקדחים מחוברים לחגורות שלהם ורובים תלויים על הכתפיים. העיניים שלהם דבוקות אליו והפה שלו פתוח כאילו צילמו אותו באמצע משפט. אני שואלת את עצמי מה הוא אמר וחושבת כמה זה בוודאי קשה למצוא את המילים שיובילו אנשים להילחם." 

העלילה מתרחשת באחוזה שבה מתגוררת משפחתה של מארי, שהיא נכדתו של הקולונל. שם נמצאת גם הבקתה בה מתגוררת דווינה. אסון משפחתי, יחד עם מצב כלכלי קשה גורם להם לקבל החלטה גורלית לגבי דווינה. הם מתכננים למכור את הנכס לאחר שישפצו אותו, ולעקור להמפשייר, כדי לנסות התחלה חדש, וכדי לנסות ולהתגבר על האבל. דווינה תיאלץ למצוא לה בית אחר. 

הקונפליקט בין דווינה למארי מפעפע במשפחה כולה. מארי, בעלה לואי, וילדיה - האנה, ברנדון ופן - לכל אחד מהם יש עמדה משלו. זה מגיע למצבי קיצון ולפיצוץ שכואב לכל מי שהדבר נוגע בו. הקורא מוצא את עצמו מצדד בכל אחת מהדמויות. 

הספר כבש אותי. אהבתי את הרגישות, את החוכמה בתקשורת הבינאישית, גם זו שהיא ללא מילים. הספר מחולק לפרקים קצרים כאשר כל אחד מהם מסופר מפי אחת הדמויות. אני מחבבת את התמונה הרחבה שכתיבה כזאת מאפשרת. ה"מכשפה" רוקחת שיקויים אבל אלה מבוססים, מבחינת האמינות שלהם, על רפואה עממית, שלוותה כנראה בסיפורי עם שאולי סופרו שם בניו אינגלנד. ויש משמעות יפה לפרפרים. 

זה ספר עצוב ונוגע ללב, יש בו תיאורים יפים והתפתחות יפה של העלילה. סיפור טוב. 

וחוץ מזה, הכריכה שלנו יפה יותר. נכון?

מומלץ מאד. 

  

יש לך הכול - דפנה לוסטיג

You`ve Got it All - Dafna Lustig

עורכת: יערה שחורי

הוצאת כתר מבית מודן, 2025, 164 עמודים מודפסים

דפנה לוסטיג היא עיתונאית ושדרנית ברדיו ובטלויזיה. נדמה לי שראיתי אותה כמה פעמים בטלויזיה. חשבתי שיש לה בטח משהו מעניין לספר, ולכן הזמנתי את הספר הזה לספרייה. כשהגיע זימנתי אותו אלי.

הסיפור פה, רחב יריעה מבחינת הזמנים אבל קצר במלל. אני אוהבת את זה, כבר כתבתי כאן לא פעם על כך. 

זה מסופר בגוף ראשון, והשמות הם השמות האמיתיים של הדמויות בספר, לפעמים אלה הכינויים שלהם במשפחה הזאת. 

דפנה היא ילדה, אחר כך נערה, אחר כך חיילת ואישה. כל הזמן היא גם בת וגם אחות, ובהמשך גם אֵם. היא גרה עם משפחתה בכפר שמריהו, בבית ענק עם בריכה, יש להם מבשלת ונהג וכל הפינוקים שהיינו מאחלים לעצמנו. 

היא ביתו של שמחה, איש אמיד, חזק כלכלית וחברתית, אך פצוע מלחמה, נכה בכסא גלגלים, וגם לוקה בדיכאון קליני. יש דינמיקה מאד מיוחדת בינו לבין דפנה, קשר הדוק וקשוב ביניהם.  אימה של דפנה היא אשת חברה עשירה, עם כל מה שכרוך בכך - בגדי מעצבים, הבושם הנכון ואביזרים חיצוניים שמשדרים כסף. היא אֵם נוכחת בחייה של דפנה ושל אחיותיה, שאינן דומות זו לזו. 

""תעקבי אחרי זה," היא אמרה לנו כשהתלוננו, רונילי ואני, על כאבי בטן, או ראש, או גרון. "תעקבי אחריו, אחרי הכאב שלך. תוודאי שהוא כאב עמיד, כאב עם כוונות, לא איזה כאב סטז'ר שתכף בוחר לסגת ולהכאיב לגוף אחר. וכשתדעי את זה, כשתדעי שהכאב שלך הוא כאן, נשאר איתך, אז תחזרי אלי. נתייחס אליו. נבדוק."" עמ' 58

"השם של אבא מופיע על הצג השחור של הסטארטק, זה שהבנים מהשכבה כל כך התלהבו כשהגעתי איתו למסיבה. "אשכרהההה יש לך סטארטק!!!" אורן אמר. אמרתי לו שאין לי מושג מה יש לי, אבא פשוט קנה. "יש לך הכול," הוא אמר וקרא לבומשיווה (כינוי) שמיד אמר, "פלאפון פצצה, מתבזבז עלייך." ואורן המשיך אותו, שני קולות שמדברים קו אחד של מחשבה, "את כזאת בזבוז של עשירה."". עמ' 75

החיים במשפחת לוסטיג מתנהלים בנוחיות מירבית, דפנה מתמרדת לפעמים, למשל בשירות הצבאי שלה, בהתנסויות שלה תוך ההתבגרות שלה, אבל יש איזו שלווה ונועם בבית המשפחה ובין חבריה. אבל יש סוד אחד שקופץ פתאום, כשאף אחד לא מוכן לזה והוא מנכיח את עצמו ומגרד את הנשמה.

זה ספר שיותר מכול מדבר על הזיקה המיוחדת בין האיש החזק שהיה אביה של דפנה לבינה, שקיימת גם אחרי שמת. ההספד שהיא סופדת לו בסוף הספר חזק מאד, נוקב, במיוחד לאחר שהסוד הגדול של המשפחה נחשף.

השיח עם הסופרת על הסיפור המשפחתי שלה, מה שהביא לכתיבת הספר מופיע בעיתונים, למשל כאן. זהו ספר שמציג משהו ישראלי לאורך שנים, לא דווקא הישראליות שכולנו מכירים. שמחה לוסטיג היה מבכירי היהלומנים בארץ, עיסוק שירש מאביו, והילדות של דפנה בכפר שמריהו - ואולי גם המשך החיים שלה - הם לא בדיוק הלחם והמים הנפוצים כאן.

תחילת הספר היתה קצת איטית לי, אבל בהמשך הוא התרומם מאד. בהחלט נכנס ללב וכתוב טוב מאד. מומלץ.

"היא לא תענה לי, אני לא מצפה שהיא תענה לי. במקרה הכי טוב היא תקרא לי "נודניקית", תגובה שלמדתי לאהוב, אבל אני לא מצפה ממנה לתגובה. כבר שנתיים אני לובשת כמו מעיל ארוך את אי הידיעה. אני חושבת שזה מחמיא לי, הלוק של ההכחשה." עמ' 138

חסרת תקנה - שרה גודמן קונפינו

 

She's Up to no Good - Sara Goodman Confino

מאנגלית: רחל פן

הוצאת פן, ידיעות אחרונות, 2025, 407 עמ' מודפסים (493 עמ' באייפד).

נקרא כעותק דיגיטלי באתר עברית

לא קראתי את "אל תשכחי לכתוב" של הסופרת הזאת למרות שבספרייה שלנו גומרים עליו את ההלל. זהו הספר השני שלה שתורגם, והוא סיקרן, ולכן התכנסנו הערב.

"אילו עינוי בנותיה היה אמנות, העבודות של סבתא שלי היו מוצגות בלובר." עמ' 17

""מה רע במכוניות גרמניות?" היא הניחה יד על המותן. "אני יכולה לחשוב על שישה מיליון דברים שרעים בהן, גבירתי הצעירה. ועכשיו תכניסי את התיקים שלך לתא המטען שלי. אנחנו צריכות לזוז."" עמ' 26

שתי דמויות עיקריות בספר הזה, ואינסוף דמויות משניות, ברמה כזו או אחרת של חשיבותן בסיפור. 

ג'נה היא אישה צעירה שבעלה מודיע לה שהוא רוצה להתגרש כי יש לו אהבה חדשה. היא חוזרת לבית ההורים, מרגישה כמי שנכשלה ואיכזבה את ההורים. 

אחרי כחצי שנה שג'נה נמצאת שם בלי תכלית, לא חותמת על מסמכי הגירושין אבל גם לא עושה משהו אחר לטובת עצמה מגיעה לשם אוולין, סבתה של ג'נה, אישה מבוגרת ובלתי צפוייה לחלוטין ומודיעה שהיא מתכוונת לנסוע להרפורד מסצ'וסטס, (צפון מזרח ארצות הברית) שם יש למשפחה הגדולה בתי חוף. אוולין גדלה שם ושם גם התאהבה בטוני, קתולי ממשפחה פורטוגלית. ג'נה מתנדבת לנסוע איתה וכאן מתחיל הסיפור. אוולין היא הדמות הראשית מעכשיו. זהו בעיקר הסיפור שלה. הבית הזה שאליו הן נוסעות, בית משפחת ברגמן, היה בית יהודי טוב, עם אבא ואמא מאד דומיננטיים שחשוב להם מאד שלכל אחד מילדיהם הרבים (שש בנות ושני בנים) יהיה בן זוג יהודי, וגם שכולם ילמדו בקולג'. ואכן, גם אחיה וגם אחיותיה קיבלו עליהם את הדין ועשו כמצוות הוריהם. כמעט תמיד. 

"הסתכלתי שוב בתמונה שבידי. הביטחון העצמי הזה שעשה אותה מיוחדת כל כך לא היה משהו שבא עם הגיל. תמיד הנחתי שאבד לה המסנן ככל שהיא התבגרה, כמו שקורה לאנשים שכבר לא אכפת להם מה אחרים חושבים. אבל מבט אחד בתמונה הבהיר לי שסבתא שלי יצאה מהרחם כפי שהיא עכשיו." עמ' 178

אוולין רוצה את טוני ומתגנבת כל פעם אל הים, מקום בו הוא עובד עם אביו, נוקטת בתחבולות שונות כדי לפגוש אותו, כי אין שום סיכוי שג'וזף, אביה של אוולין יסכים לזיווג הזה, ומצד שני - אוולין לא מוכנה לוותר על האיש שהיא אוהבת. יש כאן מאבק כוחות רגיש בין שני אנשים חזקים. הדמות של אוולין, כפי שנבנתה על ידי המחברת של הספר הזה, מפתיעה תדיר, הקורא אף פעם אינו יכול לצפות מה היא תעשה, מה היא תגיד. גם כשהיא אומרת משהו, אף פעם אין לדעת אם לא שיקרה. ההומור שלה מצויין, היא מאד דעתנית, קשה מאד להזיז אותה לאחר שהחליטה, ואין שום טעם לעמוד בדרכה. קסם של דמות. עד סוף הספר שאלתי את עצמי אם יהיה איחוד סופי של הנאהבים, כי הרמזים מאד מושכים. הספר מדלג בין אוולין לג'נה, כל פעם מישהי מהן מוסיפה נדבך לסיפור כולו. יש גם קפיצות בין הזמנים אבל הסיפור זורם בקלילות וזה לא מפריע. זהו יופי של ספר. כדאי לכם. אני בהחלט מתכוונת לקרוא גם את הספר הראשון של הסופרת הזאת.

""מה... מה קרה הרגע?" שאל השוטר השני. 

"אוולין ברגמן," טוני אמר. "היא תופעת טבע."" עמ' 450

אפשר לראות בתמונות של ההוצאות בעולם שהדפיסו את הספר הזה שמדובר פה בנסיעה חשובה, נסיעה שתגרום לשתי הנשים האלה למהפך בחייהן. אם יורשה לי, נראה לי שהכריכה שלנו יפה יותר, וגם מתאימה יותר לסיפור המקסים הזה.

 

נראה בסדר מבחוץ - איילת פרטוש עבו

Untarnished - Ayelet Partush Abbou

עריכה: מירי רוזובסקי

הוצאת שתיים, 2024, 240 עמודים מודפסים

נקרא כעותק דיגיטלי באפליקציית עברית

"וכך יצא שנשארתי עם אבא פחות לילות בהשוואה לשחר, עידו ואמא, והגעתי בעיקר להחלפת המשמרת בבוקר. כך גם יכולתי להחליף מילה או שתיים עם הרופאים הבכירים בבוקר ולעדכן את יתר בני המשפחה שהשפה הרפואית היתה זרה עבורם. אלא שלא הבאתי בחשבון את הזרות שבחיבור השפה הרפואית ביני לביני בכל מה שקשור לאבא." 

ענבל היא רופאה מתמחה שעסוקה בלימודים מפרכים לקראת הפיכתה לרופאה בכירה. היא נשואה לדרור ואם לשלושה ילדים. היא אחותם של שחר ועידו, היא ביתה של נורית אבל יותר מכל היא קשורה בקשר נפש לשלומי, אביה. 

שלומי הוא מנהל מוסך, מקצוען לעילא, שנושא בחובו טראומה קשה ממלחמת יום הכיפורים, שם היה מוצב כחייל בגולני, שיחד עם חבריו לחם על כיבוש החרמון. 

איילת פרטוש עבו נכנסת ללב המאפליה השוכנת בנפשו של אביה, שמבחוץ הוא איש חזק וכל-יכול, אבל בפנים יש פצע שלא הגליד, שהוליד עם הזמן סרטן גרורתי בגופו. אביה החזק והבלתי מנוצח מבחוץ  של ענבל, פתאום זקוק לה. הוא מנסה מאד לסרב לעזרה, שומר מכל משמר על סודו, ומקפיד להחזיר אותה למחויבויותיה האחרות כלפי בעלה וילדיה.  כי מול ההתמודדות המקצועית של ענבל הרופאה במחלת הסרטן של שלומי, יש את ענבל הרעיה והאם, שבעלה וילדיה זקוקים לה ומנסים להגיע אליה, לא תמיד בהצלחה. היא מאשימה את עצמה, נתונה במצב מתסכל של חוסר, שאי אפשר להצליח בו. 

כרופאה פוגשת ענבל חולים רבים, מטפלת בהם בכלים המקצועיים שלה, ויודעת מה לעשות ומה לומר. אבל מול אביה היא חווה את המקום חסר האונים של מטופליה ומשפחותיהם.   

"ועכשיו, אחרי שחשבתי שאני מבינה מה המטופלים שלי הרגישו מול המילים החותכות שלי, הבנתי שלא הבנתי שום דבר. שלמרות שחשבתי שזו הדרך הנכונה לספר, להנחית את הגרזן באבחה חדה ולא להשאיר מקום לספק, עכשיו הבנתי שאין שום דרך נכונה לספר."

הספר כתוב פעם מפיה של ענבל:  "ועכשיו, אחרי שחשבתי שאני מבינה מה המטופלים שלי הרגישו מול המילים החותכות שלי, הבנתי שלא הבנתי שום דבר. שלמרות שחשבתי שזו הדרך הנכונה לספר, להנחית את הגרזן באבחה חדה ולא להשאיר מקום לספק, עכשיו הבנתי שאין שום דרך נכונה לספר."

ופעם מפיו של שלומי: "בבוקר אני יוצא ראשון מהבית. לפני שההורים יראו לי את העיניים של הלילה. אם יהיה לי מספיק מזל אני אתעייף מספיק כדי שלא אצליח אפילו לחלום בלילה הבא."

הספר נשען על מחקר ויומן מלחמה על אנשי הגדוד, תוך איזכור שמות אמיתיים של מי שנטל חלק בקרב ההוא - חיילים ומפקדים שהיו עם אביה של המחברת. הספר הגיע אלי לקראת יום כיפור, ולמרות הקושי האישי שלי לקרוא, מחד על מלחמת יום הכיפורים שאחי ורבים מחברי הטובים איבדו בה את חייהם, ומאידך על ההתמודדות עם מחלת הסרטן - הספר זרם וקלח במהירות. הוא כתוב מעניין ורגיש, וגרם לי לדמוע לא פעם. הוא מציג באופן שלא פגשתי עד כה בספרות, את ההתמודדות של רופאים מן הצד השני - זה של החולים - וכן את  עומק ההתמודדות של הלומי הקרב שמנסים בהצלחה חלקית בלבד, להציג תדמית חזקה ושלמה של גברים שמשפחתם יכולה להישען עליהם. 

 מומלץ מאד. 

מקווה שאת בטוב - נטלי סו

I Hope This Finds You Well - Natalie Sue

מאנגלית: רחל פן

פן הוצאה לאור, ידיעת אחרונות, ספרי חמד, 2024, 413 עמודים מודפסים

נקרא כעותק דיגיטלי באפליקציית עברית 

הספר הזה זכה לבאזז גדול באתר Goodreads. הוא מציג שגרה משרדית בצורה משעשעת מאד, צינית לפעמים ומרירה בפעמים אחרות. יש הרבה הוצאות שפרסמו אותו, אבל רק באנגלית בינתיים, לכן הצגתי פה רק שתי כריכות. לא אתפלא אם הוצאות נוספות ידפיסו אותו, ואם יהיה גם סרט. זה ממש מתבקש. אני לא קראתי עדיין משהו כזה.

זה מתחיל במסיבת יום הולדת במשרד. ג'ולין סמית היא בת 33, ואין לה שום ציפיות מהאירוע הזה. להיפך, היא יודעת שזה משהו שצריך להתקיים בחברה שבה היא עובדת - "סופרשופס אינקורפורייטד" - כמזכירה. 

"מסיבת יום הולדת במשרד, שכולה העמדת פנים עלובה, והיא הפרס שאקבל על שמלאו לי שלושים ושלוש לפני שש שעות וחצי. חצי מאנשי המשרד יצטופפו סביב שולחן ישיבות, בניגוד לרצונם, כדי לאכול עוגה מרובעת יבשה ויאלצו את עצמם לחייך." עמ' 5

ג'ולין היתה עדה בעבר למוות של חברה טובה, מה שמשפיע עליה להצניע נוכחות ככל שניתן ולהישאר בצל חברתי בעבודה. היא חרדתית ומשתדלת לעשות את תפקידה ביעילות שקטה. אבל מסביבה יש רחש תמידי. העובדים  בוחנים זה את זה בשבע עיניים, מחפשים איפה להפיל ולמצוא דופי, והתקשורת כולה היא באמצעות מיילים ולא פנים אל פנים. כולם יודעים שיש פיטורים על הפרק. וזה לא שהם נהנים בעבודה - לא, זה לא העניין - אבל כל אחד סיפר לחבריו, משפחתו, על ההצלחה המסחררת שהוא זוכה לה בעבודה: קידום, תפקיד נחשק, כאלה. מצד שני, זוהי הפרנסה ובאין טובה ממנה - נשארים. הגיבורה שלנו גם היא מועמדת לפיטורים, בעיקר בשל ההימנעות החברתית שלה. "אות האזהרה היה צריך להיות ריאיון הקבלה שלי, כשגרגורי אמר שהחברה הזאת היא "כמו משפחה"". עמ' 25

אבל אז, מישהו בתמיכה הטכנית עשה טעות גדולה, מה שאיפשר לג'ולין לראות במחשב האישי שלה את ההתכתבויות בין עמיתיה. זוהי מתנה שאסור לפספס. 

אז היא חוקרת ונכנסת לסודותיהם, חושפת את כוונותיהם ונעזרת במידע הזה. לעיתים היא מוצאת את עצמה עוזרת לאחרים, בניגוד למה שהתכוונה. אבל בעיקר כועסת ומתבשלת עם זה מבפנים.

יש כאן הומור מקסים. אמה של ג'ולין שייכת לחבורת נשים פרסיות שיש להן דעות מוצקות על מקומה של אישה רווקה בעולם. אחד מעמיתיה של ג'ולין, מהנהלת החשבונות, גם הוא ממוצא פרסי, מספר להוריו שהוא מנהל חשבונות בכיר ושהוא מאורס לג'ולין. סיפור שאנחנו מכירים מהפולניות המוכרת לנו, האמהות שיודעות הכי טוב וקובעות מצבים בשטח. כל זה מתובל באוכל פרסי ריחני. "העניין עם דוך (משקה על בסיס יוגורט), זה שלא משנה כמה שומרים עליו יציב, הבקבוק תמיד מתפרץ ונשפך עליך ועל ילדי ילדיך." עמ' 205

"ארוחת ערב עם אמי וכל הדודות שלי היא כמו להיות בבית חולים: את לא רוצה להיות שם, אבל אם תעזבי את עלולה למות." עמ' 79

כמובן שיש גם סיפור אהבה שמתפתח לאיטו, תוך דילוג על מהמורות רבות, עד הסוף הטוב, כמובן. 

נהנייתי מאד. זה ספר מוצלח ביותר כאסקפיזם עכשווי. חלק מהרגשות, מהדמויות, אוניברסליים לגמרי, אבל הם מוארים באור היתולי וגם רגיש. כתוב ממש כייפי. הביטוי "עפעפיו נשמטו לחצי התורן." (עמ' 123) נשא חן בעיני עד מאד ובכוונתי לאמץ אותו. 

מומלץ מאד.

 

 

איטליה, ענן - מרקו לודולי

Italia' Vapore - Marco Lodoli

מאיטלקית: ארנו בר

הוצאת הקיבוץ המאוחד ספריית הפועלים, 2015, 192 עמודים

שתי נובלות כאן, ושתיהן כתובות נהדר. הכתב דחוס וכמעט אין אוויר, אבל הקריאה מתגמלת מאד. קראתי את הספר בתקופת החגים הנוראים. היה קשה לקרוא ולהתרכז גם כך, וגם הפורמט הצפוף לא הקל עלי. אבל במעט מילים ובמשפטים ליריים כמעט, מציג לפנינו הסופר האיטלקי הזה עומק סיפורי מופלא. זהו ספר שילך איתי ואם תבחרו בו - גם איתכם. 

איטליה

"בלא מזון הייתי עירנית יותר, בלי שיעלו מיצי קיבה לבלבל את המחשבות: השכם בבוקר, כשפקחתי עיניים, היו רגעים שהרגשתי שאני מושלמת, אבל הבנתי שהתחושה הזאת היא אולי סימן ליהירות, הפגם הקשה ביותר למי שאמורה למחוק את עצמה בתוך בית." עמ' 62

איטליה היא אישה שגוּדלה ללא משפחה במוסד של הכנסייה, וחונכה להיות יעילה ושקופה ככל שניתן. היא א-מינית, אין לה חברות והיא סוג של רובוט עם עיניים רגישות. תמיד נמצאת במקום, מכילה את כל בני המשפחה שאצלם היא עובדת ומתגוררת. הייתי רוצה לחבק אותה, אבל היא כנראה לא הייתה מבינה למה אני עושה את זה ומה היא אמורה לעשות עם חיבוק. יש כרונולוגיה של חיי המשפחה כאן, החברים בה מתבגרים ומתפתחים. היא מלווה אותם בזה כשהיא רואה ואינה נראית. זה כתוב נפלא. 

ענן

"אחר-כך מצאתי בעצמי את דרך היציאה, היתה תחושה כאילו היער דוחף אותי החוצה, כאילו היער הבין אותי. בכל מקרה את חייבת להסתדר בעצמך, אמר לי היער, אל תצפי לעזרה מאיש, אל תתבכייני, זה לא יועיל. את מכירה את השביל, לחש היער, לכי קדימה, אל תעצרי, אל תביטי לאחור, התעקשי.  כשנכנסתי לעבי היער הייתי בת עשר, כשחזרתי הביתה היה זמן ארוחת הערב והייתי גדולה." עמ' 109

את הסיפור בנובלה הזאת מספרת בגוף ראשון מריה, אשה מבוגרת שזכרונה מעט בוגד בה - לגבריאל, סוכן נדל"ן שבא להכיר את הבית הישן בכפר שהיא מבקשת למכור. היא אינה גרה בבית  הזה כבר. הבית מכיל את חייה עם הקוסם אוגוסטו ענן ש"אותו אי אפשר להכניס לתמונה, הוא יוצא מן המסגרת.." (עמ' 154) ועם בנם פייטרו. שניהם כבר לא חיים איתה. מריה מציגה לנו תמונות מחייה במעין הבזקים בין המפגשים עם הקונים המתחלפים. מריה אוהבת את אוגוסטו למרות שהוא איש נטול שורשים, חסר שקט, בעל פילוסופיית חיים מיוחדת משלו, מאד לא מקובל, למשל, על אביה המשכיל. מריה, המעשית, המעריכה שיגרה ותכנון, מוכנה לחיות לצידו ולקבל ממנו את הפירורים הזוהרים אפופי הקסם שהוא נותן לה באהבה. פייטרו הוא ילד חכם וחולמני שנשבה בחבלי הקומוניזם. הוא פעיל ולוחם, מאד שונה מאביו. שניהם עוזבים את מריה שוב ושוב.  

אלה שני סיפורים של בתים, של המשפחות שגרות בהם. יש בהם שמחה וגם עצב, וגם הפוליטיקה משתתפת. ב"איטליה" היא נכנסת בחשאי בדלת האחורית אבל ב"ענן" היא באה בקול גדול ומשתלטת באלימות על הרוגע בסצינה ועל החיים במשפחה. זאת סיפורת טובה, היא כתובה גבוה וציורי, עם הרבה מקום למחשבה. סופֵי הפסקאות לעיתים גורמים לקורא לעצור ולהרהר. כשמסתכלים על הדברים מרחוק, אפשר למצוא בהם דימיון אוניברסלי גם אלינו. אהבתי מאד ואני ממליצה בחום.

 

 

ב

 

בת טובה דייה - שירלי נס-ברלין

The Good Enough Daughter

 עורכת: אורנה לנדאו

הוצאת שתיים 2023, 207 עמ' כולל תודות

בתחילת ספטמבר הייתי בכנס ספרנים בירושלים ושמעתי הרצאה של שירלי נס-ברלין. צחקתי המון. יצאתי מההרצאה בתחושה כל כך טובה על הנשמה, שכשראיתי את הספר שלה באתר עברית ידעתי שאני רוצה לקרוא אותו, ולחזור על החוויה הזאת.  כשהגיע הספר המודפס לכאן, מיהרתי לסיים את הספר שקראתי ולגשת אליו. 

והספר מצויין, באמת. מציף כל מיני אשמות חבויות, ומשחרר. לעיתים מצחיק, אבל בהחלט לא תמיד. לעיתים הוא מציג בפני הקורא פנס מכביד מאד. 

כאן אֵלָּה, הגיבורה המספרת בגוף ראשון, ואחותה אור חולקות את הליווי של אימן, רחלה גוד-טובין (!), בבית חולים כשהיא מורדמת ומונשמת. 

"במקום לשבת עם חברה על קפה, הייתי יכולה להיות יותר עם אמא.

במקום להחליף חולצה שלוש פעמים, הייתי יכולה להיות יותר עם אמא. 

במקום לצאת לסרט עם טל, הייתי יכולה להיות יותר עם אמא..." עמ' 178

באחרית ימיה היתה אימי מחוברת לצינור שסיפק לה חמצן לנשימה. חייה נראו לנו נוראיים, למרות הטיפול הטוב שקיבלה. לא פעם ביקשה ש"זה ייגמר כבר". ועדיין, תמיד יש בי תחושה שאולי הייתי יכולה לעשות יותר למענה. אֵלָּה יושבת ליד אימה המורדמת שעות ארוכות, גם על חשבון הזוגיות והאימהוּת שלה. היא משווה את עצמה לאחותה, שהיא כביכול הבת הטובה יותר, ונראית לעצמה בעמדת חֵסֶר. היא מאשימה את עצמה כשהיא מתפרקת. כשהיא חושבת על משהו שאינו קשור לאימה, כשהיא עושה דברים שמשמחים אותה ולא קשוורים לסיטואציה בה נתונה אימה. אלֶה רגשות מוכרים, לדעתי, לכל אחד שחווה קושי כבד של בן משפחה או חבר אהוב. 

"...אבל עוזבת את זה, כי אור יותר צודקת. היא גם הגיעה שעתיים לפניה, אז היא גם יותר צודקת וגם יותר מתחשבת. והפנים שלה נקיות מאיפור והבגדים פשוטים, מה שמעיד על כך שהיא בכלל לא חשבה על עצמה הבוקר, רק על אמא, ולא התעכבה לשים קצת רוז' שיצבע לה את השפתיים בוורוד מחמיא, ולא הסמיקה את לחייה. אלא הגיעה חיוורת ומודאגת כמו שבת אמורה להגיע לניתוח של אמא." עמ' 50

עם זאת, רחלה גוד-טובין היא מדריכה לחשיבה חיובית, וחינכה את בנותיה ברוח הזו. כך גם, בסופו של דבר, המסר של הספר הזה. ולכן הספר מלא בהומור בריא. לא פעם צחקתי בקול תוך קריאה בספר. כמו בהרצאה, הספר מביא לפנינו את התמודדויות היום יום שלנו ומראה פן פחות רציני שלהם. הקורא לא יכול שלא להנהן בחיוך ולומר: כן, זה אכן משעשע. 

"גם אלה ניסתה לשחרר את השדיים לחופשי, אבל השדיים שלה לא ידעו איך לשמוח בחופש הפתאומי שלהם ונגררו בכבדות לפניה." עמ' 96

"זו תהיה מין התגלות כזו. והמון אנשים אבל במיוחד נשים יבואו אלי כואבות ויצאו מחוזקות. כי אני אראה להן שאם אדם אחד עלי אדמות מצליח ליצור שינוי, אז גם הן יכולות. זה מה שאני אראה להן ואמא תהיה כל כך גאה בי. כל כך." עמ' 123-4

מומלץ בחום. נראה לי שהספר הזה עוד ישוב אלי מידי פעם. 

ראי אדמה - נירית הלבני

The Autright Inheritance - Nirit Halivni

עריכה - דורית זילברמן

הוצאת פרדס, 2013, 347 עמודים

""משפחת ברנשטיין - שכולנו חלק ממנה, זו משפחה של מחוות קטנות. אנשים שאפשר לבקש מהם שיעזרו לך להעביר דירה או שיבואו להרכיב לך קרניז לחלון. אנשים שאם תזדקק להסעה לשדה התעופה לא יגידו לך שיש תחנת מוניות ולמה לך לבזבז את זמנם. וכשתתקלקל לך מכונת הכביסה יזמינו אותך בחפץ לב לכבס אצלם."" עמ' 76

זהו הרומן הראשון שכתבה נירית הלבני. את השני שלה - מאחורי כל זה - קראתי בסוף הקיץ של 2019 והוא עדיין אחד הספרים הכי אהובים עלי. כולו ישראליות מזוקקת ונפלאה. את הספר הזה הזמנתי מיד לאחר מכן אבל רק עכשיו הגיע לספרייה שלנו. כמובן שמיד לקחתי אותו אלי. לשמחתי, הוא ענה לציפיות שלי. הִִתאים מאד עכשיו, לישראליות המתחדשת שלנו, אחרי האסון הנורא שפקד אותנו כאן. 

משפחת ברנשטיין היא משפחה שורשית שחבריה משורגים זה בזה גם כשהם ביחד וגם כשיש ניתוק כואב ביניהם. זה התחיל בסבא חיים וסבתא מרים שגרים במושב, מגדלים כרם, ענבים ליין. ממשיך אל גדי בנם ובתיה אשתו האהובה, המורָה לתנ"ך, העירונית מתל אביב. ומגיע אל שני התאומים - איתן ואביטל, ועוד גם אל תומר, בנו של איתן. הספר מסופר בקולם של אביטל, גדי ובתיה, אבל מצטרפות אליהם האחיות של בתיה ממשפחת אברמוב התוססת, וחברותיה אורה וכרמלה. מצטרפים גם יונתן, חברו הטוב של איתן ואהובה של אביטל, סוזן, אשתו של איתן, רוחה ואמנון - אחותו של גדי ובעלה. יש גם כלב, גולדי, כי הרי אי אפשר למשפחה לחיות בלי כלב. 

מידי פעם יש סדקים ואכזבות, ואפילו קרע אחד גדול שזוחל בין המילים וגורם למתח. מסקרן לדעת איך זה ייגמר - אם ייגמר, מי יעשה את הצעד הדרוש, מי יבחר להסתלק או למרוד. ואיך כל אחד במשפחה יבחר להגיב לזה, להתערב או להניח לדברים כמו אינם שלו. 

"גדי זכר את היום בו בא לאסוף את הזקן לכרם והוא  הניף את ידו בדחייה ואמר לו "לך לבד. אני עסוק". גדי הפציר בו בהתחלה ואחר כך נכנע ולאט לאט איבד אביו את קומתו, אחר כך את קולו ואחר כך את שמחת החיים שלו ורק היה יושב בכיסא במרפסת של הבית הקטן ובוהה בתנועת הדרורים על הפיקוס שעמד במרכז הדשא." עמ' 136

כמו בכל משפחה יש לכל אחד אופי ודרכי חשיבה משלו, ולכל אחד יש את הקווים האדומים שאינו מוכן לוותר עליהם, וגם כאבים שנוצרים מהממשק ביניהם. נירית הלבני מספרת לנו בדרך קסומה ונהדרת על משפחה של מושבניקים שהאדמה נטועה בהם, וגם אם אנחנו לא אנשי אדמה - אנחנו מוצאים את עצמנו שם איתם, שמחים בשמחתם, דואגים איתם וכואבים את כאבם. ואת התגובות שלהם, והרגשות שלהם - אנחנו מכירים היטב. הם גם שלנו. 

"אבל היה בה משהו שהיה חלק ממנו וגם כשהיא הרגיזה אותו ודחתה אותו וסירבה לקבל את הרעיונות שלו ולפעמים גם העליבה אותו בהתנשאות שלה מול אנשים אחרים או מול הילדים, הוא ידע שהיא בקבוצה שלו, ..." עמ' 156

הספר כתוב כל כך יפה, שהתקשיתי להחליט מה לצטט ולהניח פה לפניכם ומה להשאיר לכם לקרוא לבד. ולמרות שיש בו לא מעט הומור, פה ושם גם בצבצו דמעות. ממליצה מאד מאד.

 

הקוסם - קולם טויבין

 

Colm Tóibín - The megician

מאנגלית: ניצה בן-ארי

הוצאת שוקן, 2023, 416 עמ' כולל תודות

זוהי ביוגרפיה על חייו של הסופר הדגול, חתן פרס נובל, תומס מאן, שאיננו כבר איתנו (1875-1955) אבל ספריו מוכרים מאד: בית בודנברוק, הר הקסמים, מוות בונציה, דוקטור פאוסט, יוסף ואחיו.

מאן היה נשוי באושר לקטיה פרינגסהיים, שחקנית ממוצא יהודי, אב לשישה ילדים, והומוסקסואל בארון רוב הזמן. אשתו יודעת ומכילה את זה. בענווה, בשקט ובחוכמה רבה היא מנהלת אותו ואת חיי שניהם תוך פתיחות לאופיים המיוחד של ילדיהם. לטעמי, הילדים הם החלק המעניין בספר, בשל אופיים והתנהלותם. 

ספריו של מאן תורגמו לשפות רבות, והוא נחשב לגאון מוערך, סוג של סלבריטי, בכל מקום אליו הגיע. הוא נהג לתת הרצאות ולהביע את דעתו המלומדת בכל העולם, אבל, איך לומר, עם כל ההערכה לכשרונו הבלתי מעורער, האיש לא היה מי שהייתי רוצה בסביבתי הקרובה. הוא אהב מאד את תשומת הלב סביבו, את חיי הנוחות והפאר, ולא התייחס יותר מדי אל ילדיו, אפילו כשבגרו. כשעבד, היתה דלתו סגורה - ואף אחד לא הורשה להפריע לו. שום דבר לא יכול היה לשנות את השיגרה שלו, את הטיול היומי עם אשתו, את שלוש הארוחות המסודרות. קטיה ליוותה את זה בהסכמה, ולא אחת ייצגה אותו טוב משהיה עושה זאת בעצמו. היא הכילה את נטייתו ואפשרה לו אפילו להיפגש עם אנשים יפים שהשתוקק אליהם. 

ילדיו כינו אותו "הקוסם".

"ימים ספורים לאחר מכן נכנס לחדר של קלאוס, כשהילד חלם חלום בלהות על אדם הנושא את ראשו תחת זרועו. תומס אמר לקלאוס לא להביט באי, ורק לומר לו בלשון שאינה משתמעת לשני פנים שאביו הוא קוסם ידוע, והוא מוסר שחדר שינה של ילד אינו מקום לשיטוטיו וכי עליו להתבייש בעצמו....למחרת, בשעת ארוחת הבוקר, קלאוס אמר לאמו שלאביו יש כוחות קסם והוא יודע אילו מילים מתאימות לגירוש רוח רפאים." עמ' 125

 

ההתחלה של הספר היתה קשה לי מאד. לא אהבתי את הדמות של הסופר כפי שהצטיירה בספר, מה שכנראה היה בהחלט תואם למציאות. לא אהבתי את זה שהוא כולו סופר, כלומר, שכל דבר שקורה סביבו, מנוקה מהרגש שלו אליו ומחושב כנתון שיכול או לא יכול להתקבל בספר.  כשקטיה היתה מאושפזת: "הוא שאל את עצמו אם בין לוחות הצילום (רנטגן) יש להם גם תמונות של קטיה, תמונות שיעשו אותה יקרה עוד יותר ללבו, לאחר שידע איך היא תיראה בנצח הגדול. בהבזק של רגע ראה מה דבר כזה עשוי לתרום לספר, כמה דרמטי זה יהיה..." עמ' 108  

מאמצע הספר העלילה התאוששה לי. הנאציזם עולה לשלטון ופורצת מלחמת העולם השנייה. משפחת מאן נודדת באירופה ולבסוף מגיעה לארצות הברית. אחיו של תומס, בנו ובִיתו הם בעלי דעות לא מקובלות בגרמניה ומעוררים את זעמם של השלטונות. הסופר לא אוהב את זה. הוא נאלץ ללמוד אנגלית כדי לחיות באמריקה. וזה מאד קשה לו. את זה קל להבין. כאיש שהשפה היא מטה לחמו ומרכז חייו, המעבר לשפה אחרת הוא קושי משמעותי. מזה כשנה אני לומדת גרמנית. סדר המילים במשפט בגרמנית מאד שונה מאנגלית, גם מעברית. 

 

הוא דואג למכירות של ספריו, גם ממקום של קנאה לתרבות הגרמנית, לרוח הגרמנית או הבווארית של פעם. הבוז שהוא זוכה לו מקרוביו על החומרנות שלו ואהבתו לפאר ונוחיות, גם כשהוא עצמו מודע להגזמה שבכך, אינו מפריע לו לחיות כך. ההתלהבות מספריו, הפרסים שהוא זוכה בהם, אלה מחפים, מן הסתם. 

במכתב שכתב לתומס אחד מבניו נכתב כך: ""אתה אדם גדול. ההומניזם שלך זכה לכבוד ולתשואות. אני בטוח שאתה נהנה משבחים רמים בסקנדינביה. לא מפריע לך כלל, אני מניח, שרגשות הערצה אלה אינם נחלת ילדיך..."" עמ' 378

כבר קראתי ספרים שלא אהבתי בהם את הגיבור הראשי, זה לא תמיד מפריע לעלילה. אבל, איך לומר? אולי זה לא הוא, זו אני. וזה הזמן הזה שמסביב כשהמוזות שותקות והראש לא מצליח להיפנות לקריאה. זהו ספר שמתאר תקופה ארוכה בחייו של סופר אגדי, ואני ממליצה עליו בהסתייגות. הרבה שמות מהברנז'ה התרבותית של התקופה צצים פה ושם בסיפור, ולא תמיד ברור היה לי מהי חשיבותם לעלילה. הקריאה לא תמיד קולחת ויש עליות וירידות ברמת הכתיבה. 

עם זאת, בעולם וגם כאן היו ביקורות מעולות על הספר. 

לשיקולכם.