תיאו של גולדן - אלן לוי

 

Theo of Golden - Allen Levi

מאנגלית: כרמית גיא

הוצאת מטר, 2026, 436 עמודים

זהו ספר שהתחיל - וגם המשיך כך בחלקו הגדול - כמו רטייה קרה על כוויה. התאים לי ממש. אין בו ציניות, אין בו רוע כמעט, והוא עדין עד מאד. הוא נקרא לאט, הוא מלא בפרטים קטנים של יופי: צמחים מיוחדים, נופים, צלילים של מוסיקה ובעלי חיים. זה חולש כמעט על כל הספר, להוציא שני קטעים שהם קשים לקריאה, אחד מהם קשה מאד.

תיאו הוא איש זקן שמגיע לעיירה דרומית קטנה שנקראת "גולדן". ההיכרות הראשונה של תיאו עם גולדן היא בבית הקפה צ'אליס, בו, מלבד הקפה הטוב, הוא מוצא גלריה של רישומי דיוקנאות המצויירים בצורה מופלאה, מדוייקים לפרטי פרטים, ממוסגרים ותלויים על הקירות. זה מרגיש כמו קבלת פנים חמה, כאילו התושבים מציגים את עצמם לאורֵחַ החדש. בעיירה יש טיילת רחבה ויש בה גם אגם, שנקרא פדר, נוצה, (בהמשך נלמד על המשמעות המיוחדת של נוצות בספר). על פי הצעתו של מתכנן העיר "נקבע שהמרחב בין צידו המזרחי של ברודווי למערבו יהיה גדול דיו כדי לאפשר לגדל עצי נוי, להציב מזרקות, להציג שטחים פתוחים למשחקים ונוף של מרחבים ירוקים." עמ' 88. 

כך נכנסנו לאווירה של המקום. לכל הדעות מקום נעים, מתאים לאמנים ואנשי רוח. וכן, כמובן שגם לנו.

יש לו, לַזָּקֵן - מבחינת התושבים בעיירה וגם מבחינתנו הקוראים - רק שם פרטי, תיאו. הוא אינו משחרר מידע על עצמו בכלל, גם לא כשהוא שוכר דירה אצל מי שפרטיותו מאד חשובה לו. הוא קונה את עולמו החברתי במקום בזכות יכולת ההתבוננות העמוקה וההקשבה הרגישה שהוא ניחן בהן, ובזכות יכולתו לראות ולהראות לעומדים מולו את הטוב והפלאי בחייהם. 

תיאו רוכש כמה מהתמונות האלה שנשארו תלויות על הקיר, ובזו אחר זו מזמין את האנשים המצויירים  בציור ונותן אותן, בטקסים מיוחדים ליד האגם, במתנה. כך אנחנו מתוודעים לדמויות המיוחדות במקום, ולומדים את סיפור חייהן. הוא לא מבקש כלום בתמורה, מבקש רק להעניק את התמונה לאדם המצוייר בה. זה מסתדר היטב בעלילה של הספר, כן, יש משהו כמעט מקודש ברצון הזה להייטיב עם הזולת ככה, אלטרואיזם צרוף. חייבת לומר שבקטעים מסויימים זה קצת נזל לי למחוזות המתיקות-יתר. הכתיבה היא מעט שטחית ומרפרפת, אבל האיזון בא מתוך הסיפורים האישיים של חלק מהנמענים ותגובתם למתנה שניתנה להם. 

"תיאו חזר הביתה עם השקיעה בין ידיו. כאשר פנה מן הנהר אל רחובות העיר, הציץ לאחור עוד פעם אחת לראות את הדמות הקטנה אך החסונה במרחק, מושך משוטים אל מול זרם המים הצבועים בצבע הניקל." עמ' 207

"בין  שהאמנות היא פיסול, חקלאות, הוראה, משפט, רפואה, מוזיקה או גידלו ילד, אם אין בה אהבה - בלב ליבה - היא יכולה להיעשות במיומנות, אולי קל לשווק אותה או שהיא פופולרית, אבל אני בספק אם היא תהיה טובה באמת. שום דבר אינו מה שהוא אמור להיות אם אין בתוך תוכו אהבה." עמ' 140

"" הלילה, כשסימון ינגן את השירים שלו, הצלילים יצאו מתוך הצ'לו שלו ויעופו לכל הכיוונים. את מבינה, כל התווים נמצאים עכשיו בתוך הצ'לו שלו. אבל כשהוא יעביר את הקשת, כך." תיאו החווה בידו, "זה יהיה מפתח שיפתח את הדלת וכולם יצאו, בזה אחר זה..."" עמ' 371

הספר זכה לביקורות מעולות בעולם. היו, מן הסתם, גם כאלה שלא התחברו לזה. אבל מכיוון שבעת הזו  יש בעולמנו כל כך הרבה מקומות שזקוקים ליופי הנקי הזה, בחרתי ליהנות מזה, ולהכיל גם את החלקים המתוקים מבלי לשפוט. מומלץ מאד. ספר לנשמה. 

(כמו שאתם רואים הכריכות בעולם דומות מאד. לכן הנחתי כאן רק כריכה אחת מכל שפה.)

  

  

  

  

  

לבן מכבסים בתשעים מעלות - ברוניה ז'אקל

Belo se Pere na Devetdeset - Bronja Zakelj

מסלובנית: שי סנדיק

הוצאת אריה ניר, מודן, 2026, 256 עמודים

קוראים לך מיטה, ואני קוראת לך אמא. כמה שאת יפה וכמה שאת שלי." עמ' 11

זהו מעין מכתב שכותבת ברוניה, שבתחילת הספר היא ילדה בת 6, ובסוף אישה בוגרת, לאימה החסרה. הספר מלווה את התבגרותה, בפכים קטנים, לכאורה תיאורי שגרה של לחם ומלח, המתוארת פה ברגישות, גם בכאב אך גם בהומור. המון תמימות ילדותית יש כאן, לצד ראייה רגישה ומדוייקת של הילדה. ברוניה רואה ומצביעה על דברים כהוויתם, מה שמבוגרים רוצים לפעמים להחריש. יש דברים שאסור לומר אותם בזמן ובמקום שהיא נמצאת בו, ואנחנו איתה.

זה מתחיל כסיפור תמים אבל מתפתח ונוגע בכאבים, פיזיים ונפשיים, של מחלה ואובדן, ושל בדידות. 

הספר מתחיל ביוגוסלביה בתקופתו של טיטו. סלובניה היתה אז חלק אוטונומי בממלכה הזאת שאיחדה כמה עמים סלאביים. ב- 1991 הכריזו קרואטיה וסלובניה על עצמאותן. סלובניה, שרוב הספר מתרחש בה, היא היום  רפובליקה המצורפת לאיחוד האירופי ולנאטו. 

"אז אני מאמינה שלויזה לא ראה את דדה, ומאמינה שהוא גם לא ראה אותי, כי הייתי אז קטנה מאד, וכשאתה קטן מאד, לפעמים מישהו לא רואה אותך. כי אם הוא רואה אותך, הוא אוהב אותך, כי כשאתה קטן מאד, כולם אוהבים אותך. אבל אני לא אומרת כלום, רק מתכרבלת בחיקה הגדול, הרך והפרחוני, והיא לוחשת לי לתוך השיער, "פרפר שלי, פרפר זהב קטן שלי."" עמ' 40

ילדותה  הנעימה של ברוניה ז'אקל, המלווה בשעשועים עם אחיה, סבתה ואימה הנערצת, נקטעת באחת כשאימה נעלמת מחייה. ברוניה מדברת אל אימה ומשתפת אותה ברגעים בחייה, בצל האירועים המשמעותיים ביוגוסלביה ואח"כ בסלובניה, עם האוכל המיוחד, המקומות השונים, והיחסים במשפחה המורחבת והחברים. זה מגיע עד הפרטים האישיים ביותר. אנחנו מלווים את ברוניה וחווים יחד איתה את בדידותה, למרות שרוב הזמן היא מוקפת במשפחה וחברים רבים. ברגישות רבה היא מעבירה אלינו בספר האוטוביוגרפי הזה, את היותה בלתי מובנת גם על ידי האנשים הקרובים ביותר אליה, ע"י אביה המתנכר לה גם בשעות שהיא הכי צריכה אותו, וגם על ידי כל אלה, שגם אנחנו מכירים כאלה אולי, שבוחרים לברוח מהאמת, לייפות אותה או להתכחש לה. אנחנו מכירים, הרי, את אלה שאומרים לך שהכל יהיה בסדר גם כשאתה יודע שלא. זה לא מנחם, זה רק מתסכל אותה ומדגיש את בדידותה בתוך הסיטואציה.

הקורא מתלווה אל ברוניה, אל הזוגיות שלה עם אורבן, אל היחסים המיוחדים עם אחיה רוק, עם סבתה האהובה והמכילה מכולם המכונה דדה, ואל בני משפחתה וחבריה במעגלים השונים. לכל אחד מהם יש דרך מיוחדת לו להתמודד עם מה שמוצב לפניו בסביבה ובחייה הקשים של ברוניה. אימה החסרה נמצאת שם כל הזמן, והגעגוע אליה נוכח בכל רגע בחייה.

זהו ספר מאד לא קל, לא בטוחה שהוא נכון לבעלי בטן רגישה, אבל מי שבוחר בו, לא יוכל לעזוב אותו עד הסוף, ויזכה בחוויה מזוקקת מיוחדת מאד. זהו ספר שונה מאד מכל מה שהכרנו, הוא פשוט וכן ויש בו המון רגעים קטנים יפהפיים של יום יום, שמצטרפים לחווייה גדולה ונהדרת. 

למטה תראו את הכריכות האחרות שהודפסו בעולם. להפתעתי, לא מצאתי הוצאה מערבית של הספר, אך הוא עובד בימים אלה לסרט קולנוע. 

  

  

 

 

בחורף נביא רקפות - גל רגב

Cyclamen in the Winter - Gal Regev

ציור העטיפה היפהפה: יהודית מנדל

הוצאת שתיים,2023, 168 עמודים

בספרייה שלנו בגלי ים יש קיר קטן אחד שבו אנחנו מסדרים את הספרים הקטנים שאנחנו לא רוצים שייעלמו בין כל הספרים הגדולים שעלולים לבלוע אותם בין הדפים שלהם. אלה ספרים מהוצאות שונות, מיוחדות ואולי צעירות יותר - שתיים, לוקוס, תשע נשמות, כתר הקטנה, יש עוד... אלה ספרים שהם קטנים פיזית אבל ענקיים בתוכן, כאלה שנשארים לך בלב הרבה זמן. אני קוראת לזה קיר המעדנים. כשיש ספר שחשוד ככזה, מי שמסדר את הספרים במדף שואל אותי בד"כ אם להניח את הספר שבידיו על הקיר הזה. תמיד נעים לעבור שם, ויש רק קוראים מסויימים שלהם כדאי להמליץ על הממתקים בו.

ביום שלישי הקרוב אני מתכוונת להנחות מפגש בוקסרפינג בספרייה בנושא: חלון אל הים. חיפשתי ספרים שיתאימו לנושא, והספר הזה, שהכריכה היפהפייה שלו הזמינה אותי כבר מזמן, קרא לי לבוא.

הספר מספר בגוף ראשון, מפיו של ילד שלא מוזכר בשמו, על התקופה הראשונה שאחרי מות אימו. הוא גר עם אביו שעובד כגנן בכפר קטן ליד הים. שם הספר מתייחס לדברים שהוא ואביו רוצים להביא לאימו המתה של הילד. אביו יודע לספר לו סיפורים מהים, אותם הוא גומע בשקיקה. הילד לומד בבית ספר והמחנך אינו מסוגל להכיל את צערו של הילד ואת אי יכולתו להקשיב בשיעור, את מבטו התמידי בחלון הכיתה. ילדה חדשה, אלכסנדרה, כהת שיער ובעלת מבטא זר מגיעה לכיתה. היא מתקרבת אל הילד בעדינות וברגישות. 

"אבא אומר שאין זמן טוב לקבל מכות, לא מהאדמה כשנופלים עליה ולא מהחיים כשהם נופלים עליך." עמ' 87

הספר כתוב ברגישות נפלאה, במידתיות מדוייקת בין הזמן שבו צריך חיבוק לבין מתי שצריך לעזוב, לנשום.

אהבתי את הספר הקצר הזה מאד מאד. למרות העצב השזור בו - הוא נפלא. 

 

מי שסוכתו נופלת - צבי בן מאיר

Whose Sukkah is Falling Down - Tzvi Ben Meir

עורך יואב רוזן

הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2024. 233 עמודים

"... באתי לעזור להם להרכיב את הסוכה במרפסת וסבא רצה להזיז את הקערה, לא יודע לאן הוא רצה להזיז אותה ולמה, אבל הקערה הגדולה והיפה החליקה לו מהידיים באמצע הסלון. הוא וגם אני בהינו בשברים שלה שהתפזרו לכל עבר וסבתא באה מהר וכעסה בעברית והרגיעה באנגלית וחילקה לי הוראות בעברית ודרשה מסבא יחיאל לזוז משם באנגלית וסבא יחיאל התיישב על כסא פתאום, באמצע כל הדברים,...  סבתא בטי הביטה בסבא יחיאל שלפתע חייך אליה ואני חושב שזה היה היום שבו סבא יחיאל התחיל לשכוח דברים." עמ' 22

ביני (בנימין) הוא בחור צעיר, נשוי באהבה גדולה לאסתר היפה, למרות שיש לו "נטיות הפוכות". אתם יודעים מה זה? כי אני לא ידעתי וכאן למדתי. ביני יודע מגיל צעיר מאד שהוא אינו נמשך לנשים, אבל הוא רוצה להתחתן. כל חבריו רוצים להתחתן. זה המסלול של כל תלמידי הישיבות שהוא חלק מהם. והוא אכן מתחתן. עם אסתר. שהיא יפה וחכמה ורגישה. גם ביני הוא רגיש וחכם, והוא אוהב אותה אהבה גדולה כמו שאוהבים חבר נפש יקר. הוא גם מוליד איתה שני ילדים - נעמי ונדב. אבל כבר בתחילת הספר אנחנו נכנסים איתם לסצינה של טקס גירושין ברבנות. 

לאורך כל הספר מגולל המספר בגוף ראשון את לבטיו בין רצונו להישאר כמו כולם, נשוי עם משפחה, לבין רצונו לממש את תשוקתו לגברים. הוא גם מתחבט מאד בקשר לאשתו, שסובלת מהעובדה שהוא אינו נמשך אליה, למרות טיפולי המרה שניסה, למרות טיפולים זוגיים שניסו לעבור ביחד. הוא מתקשה להכיל את הכאב שכל אחד מבני המשפחה הקטנה הזאת, וגם המורחבת, יאלצו לשאת, אם ייפרדו השניים. 

ביני עצמו סובל גם מרצונו לחפות ולהסתיר את מה שנתפס כַּפגם הנורא שבתוכו. הוא נמנע ככל האפשר מלקרוא לילד בשמו. הוא עובר תהליך כדי להשלים ולקבל את עצמו ככזה, ומסתכל בעיניים פקוחות, אם גם דומעות, במה שייקרה בסופו של התהליך הזה. 

"... ואני זוכר שהתגעגעתי נורא לאילת ואני לא בטוח שהיה למה בדיוק אבל ככה על החוף מול הים והשמש עם הרוח החמה חשבתי, לכל אדם יש את הרגע של לפני. את הרגע של טרם, הרגע של ילדות מוקדמת נקייה שעוד לא טעמה חטאים ותשוקות ונטיות וציפיות... וטעם האנשים שאתה אוהב שמצביעים לך לשם, ילד, לשם אתה צריך להגיע. לשם אתה תגיע. אי אפשר, אי אפשר אחרת, ילד, אנחנו נחכה לך שם... " עמ' 78 

"...אבל אני לא יכול לאמלל אותה עוד, את מבינה, אני לא יכול לראות אותה ככה עוד, מכווצת ועצובה ולא אהובה. אבל היא אהובה, קטעה אותי בת-ציון, תראה איך אתה אוהב אותה, תראה איך איכפת לך, איך אתה רגיש אליה ודואג, תראה איך אנחנו יושבים פה, פעם ראשונה, אלוהים אדירים, פעם ראשונה אחרי שלושים שנה, לשיחה על החיים... ורוב מה שאני שומעת ממך בכל השיחה הזאת זה אסתר ואסתר ואסתר ואסתר. זאת אהבה ביני. הבטתי בבת-ציון. זאת אהבה, היא אמרה לי שוב." עמ' 140

הסגנון המיוחד שבו כתוב הספר הזה כבש אותי לגמרי. הוא כתוב דחוס וצפוף. גם במשפטי שאלה אין סימן שאלה בסופם. יש גם משחק בזמנים, וקשר יפה בין הסצינה של ההתחלה לזו של הסוף. הוא לא ממש נותן לקורא שהות לנשום. אבל הוא רצוף פיוט ועומק, והכניס אותי לעולם הישיבות ואורח החיים הדתי מבפנים. פגשתי אנשים ערכיים שלא תמיד קל להם לפסוע בנתיב שהתוו להם הוריהם, האמונה שלהם והחברה שבה הם חיים. 

אני מאד מודעת לכך שציטטתי כאן לא מעט. האמינו לי שהייתי מצטטת יותר אם לא הייתי חוששת להכביד עליכם. יש קטעים רבים שבמחשבה שנייה הסרתי מכאן, אבל אני מאד מקווה שאתם לא תדלגו על אף משפט. 

אני ממליצה לכם מאד על הספר היפהפה הזה. 

השעה החלשה - דינה עזריאל

 

The Frail Hour - Dina Azriel

הוצאת ידיעות אחרונות, 2024, 295 עמודים מודפסים

נקרא כעותק דיגיטלי באפליקציית "עברית"

בספר הזה אנחנו יוצאים למעין טיול שורשים. יש בו דמויות רבות שמלוות אותנו: חלקן ילדות, חלקן קשישות, לדמות הראשית יש גלי חום. חלקן גם אינן חיות עוד. חמישה דורות. כל אחד מהמשתתפים בעלילה יש לו קול משלו. 

זהו סיפורה של העיר יאשי, על הגטו והשנאה ליהודים, גם ליודו-קומוניסטים, על מי שנבחר לעבוד בבית היציקה ומי שנגזר עליו להיעלם. על איסורים אין סוף, על פחד ורעב, על הואלסים שנוגנו ברחובות ממכוניות עם רמקולים, כשקראו לכל היהודים להתייצב בקאסטורה ברחוב אלכסנדרי. על צ'אוצ'סקו והסקיוריטטה. 

ענת היא הדמות הראשית בספר. היא אישה נשואה ואם לשלושה. יש לה בת, דניאלה, מהקשר הקודם שלה, ושני ילדים מבעלה הנוכחי. היא עובדת כשותפה במשרד עורכי דין, ועוסקת במשפט מסובך כשהיא מתחילה לגלות בקעים ביושרה של שותפיה. היא נוטשת ישיבה בלי לומר מילה, יוצאת משם ומאבדת את הקשר עם הסביבה. 

קירה, סבתה הדמנטית של ענת גרה עם מטפלת בהירת שיער והיא מעשנת הרבה. לפעמים היא מציתה סיגריה למרות שבמאפרה מולה יש סיגריה אחרת שלה, דולקת, כשהמטפלת אינה שמה לב, היא שורפת תמונות ומכתבים, זכרונות ורגשות היסטוריים. 

קינמון הוא חתול חכם ויודע כל. תמורת גירוד באוזנו או חטיף, הוא מספר לנו את מה שקרה ביאשי, מה עבר על קירה ותיאו שם, וגם על האחרים במשפחה מהתקופה ההיא ועד עכשיו. הוא מאיר את מה שקרה באור מיוחד, מיסטי.

ענת מחליטה ללכת למסע בעקבות תאו, הסבא האהוב שלה, היא רוצה להבין מה גרם לו להיעלם מדי פעם, לעזוב  לכמה ימים את קירה אשתו, ולצאת לטבע. תאו ממשיך את דרכו של אביו אהרון מילס, רואה החשבון הלמדן, המיסטיקן. הוא מתבודד, מתרגל נשימות, עוסק בנסתר. מנסה לרצות את אביו שהעדיף את אחיו אנצ'ו, המשורר, על פניו.

הסיפור מסופר דרך שלושה קולות. 

כך למשל מדבר קינמון החתול:

"אנחנו לובשימדמות לילית וצופים מראשברוש עד שהאור כבה אצל האנשים. מחליקים מהעץ. קופצים. הכפות נרטבות בדרך אל החלון של גושית שולפים טפרים ומפשקים עוד קצת את חורברשת, מחליקים פנימה ומתגרגרים סביב. "זמן טוב לסיפור," אומר החתול-אני." עמ' 78 

דניאלה, ביתה הבכורה של ענת שחזרה מהודו: "היא אמרה שעליתי לה באמצע המדיטציה לפני כמה ימים, והאאורה שלי היתה פגומה כאילו? סוג של משוננת? בקיצור היה לה חשוב לומר לי, מתוך החוויה שלה? לחלוק איתי את הידע הרוחני? להיות צינור?" עמ' 339

וליוויו המדריך במסע, לא תמיד שמע את מה שענת שאלה אותו, אבל גם לו היתה צורת שיח משלו: ""טוב," אמר בשביעות רצון, "טוב מאד. כן, מצוין. יופי. אני שמח שבאת. נשתה קפה. נכון?" שאל ומיד ענה, "בטח. נשתה קפה." עמ' 275

ויש כאלה שהקול שלהם משתנה בהתאם למה שקורה בעלילה. זה יפהפה בעיני אבל לא קל. תראו, זה לא פשוט בהתחלה. הספר לא מתמסר על נקלה, אבל שווה מאד להתעקש, כי התגמול באמת גדול.  (עזרה לי מאד גם הקריאה באתר עברית, כי יכולתי לבדוק באופציית המחקר לגבי שמות מקומות ומונחים שלא היכרתי מבלי להתרחק מהעלילה).

יש כאן נוסטלגיה, געגועים לילדוּת, אגדות עם. מצד אחד יש זכרונות מחייהם של הדורות הקודמים ברומניה, אבל גם את הכאן ועכשיו של סבתא, רעיה ואם, בת ונכדה. ויש גם פנטסיה, שחלקה מתחברת לאנתולוגיה הרומנית, וחלקה דווקא להתבוננות פנימית ורוחניות. 

השעה החלשה, כמו שמסביר לנו החתול קינמון, היא השעה שבה יש דליפות בין העולמות.  "הירח מתאדה, מתפוצץ, מתפלץ, מתאיין ונהפך שום כלום... בשעה החלשה של אין ירח, האישונים אצלנו מכסים את כל הקשתית." עמ' 111

הייתי קצינה צעירה שרק סיימה את הקורס כשמלחמת יום הכיפורים פרצה ובסופה אחי נהרג. האלמנה שלו, שנולדה ביאשי ובנם התינוק, זוהר, עברו לגור איתנו בבית הורי. יחד איתם הגיעו גם הוריה. אימה היתה מספרת לזוהר סיפורים ברומנית, בין היתר על דרקון גדול עם שבעה ראשים. גם כאן מסופרת אגדה שמתחילה כמו הסיפור ששמעתי אז, שהתחיל כך: היה היה פעם, בזמן לא זמן, אלמלא קרה גם הסיפור לא נברא..." עמ' 308

מומלץ מאד. סימנתי לי בספר כמה פסקאות שארצה לחזור אליהן מדי פעם, ולהאיר שוב את הסיפור העצוב והיפהפה הזה. 

"אבל רוזה ידעה שמשהו בלתי נראה, רסיס ממנו, נגרע, ואדם לא יכון להיות שלם אם רסיס ממנו נגרע, ממש כשם שהוא אינו יכול להיום שלם אם נוסף לו רסיס, כמו שקרה לאהרון. 'אין לך מבט', אמרה לו פעם." עמ' 289

מקווה שאת בטוב - נטלי סו

I Hope This Finds You Well - Natalie Sue

מאנגלית: רחל פן

פן הוצאה לאור, ידיעת אחרונות, ספרי חמד, 2024, 413 עמודים מודפסים

נקרא כעותק דיגיטלי באפליקציית עברית 

הספר הזה זכה לבאזז גדול באתר Goodreads. הוא מציג שגרה משרדית בצורה משעשעת מאד, צינית לפעמים ומרירה בפעמים אחרות. יש הרבה הוצאות שפרסמו אותו, אבל רק באנגלית בינתיים, לכן הצגתי פה רק שתי כריכות. לא אתפלא אם הוצאות נוספות ידפיסו אותו, ואם יהיה גם סרט. זה ממש מתבקש. אני לא קראתי עדיין משהו כזה.

זה מתחיל במסיבת יום הולדת במשרד. ג'ולין סמית היא בת 33, ואין לה שום ציפיות מהאירוע הזה. להיפך, היא יודעת שזה משהו שצריך להתקיים בחברה שבה היא עובדת - "סופרשופס אינקורפורייטד" - כמזכירה. 

"מסיבת יום הולדת במשרד, שכולה העמדת פנים עלובה, והיא הפרס שאקבל על שמלאו לי שלושים ושלוש לפני שש שעות וחצי. חצי מאנשי המשרד יצטופפו סביב שולחן ישיבות, בניגוד לרצונם, כדי לאכול עוגה מרובעת יבשה ויאלצו את עצמם לחייך." עמ' 5

ג'ולין היתה עדה בעבר למוות של חברה טובה, מה שמשפיע עליה להצניע נוכחות ככל שניתן ולהישאר בצל חברתי בעבודה. היא חרדתית ומשתדלת לעשות את תפקידה ביעילות שקטה. אבל מסביבה יש רחש תמידי. העובדים  בוחנים זה את זה בשבע עיניים, מחפשים איפה להפיל ולמצוא דופי, והתקשורת כולה היא באמצעות מיילים ולא פנים אל פנים. כולם יודעים שיש פיטורים על הפרק. וזה לא שהם נהנים בעבודה - לא, זה לא העניין - אבל כל אחד סיפר לחבריו, משפחתו, על ההצלחה המסחררת שהוא זוכה לה בעבודה: קידום, תפקיד נחשק, כאלה. מצד שני, זוהי הפרנסה ובאין טובה ממנה - נשארים. הגיבורה שלנו גם היא מועמדת לפיטורים, בעיקר בשל ההימנעות החברתית שלה. "אות האזהרה היה צריך להיות ריאיון הקבלה שלי, כשגרגורי אמר שהחברה הזאת היא "כמו משפחה"". עמ' 25

אבל אז, מישהו בתמיכה הטכנית עשה טעות גדולה, מה שאיפשר לג'ולין לראות במחשב האישי שלה את ההתכתבויות בין עמיתיה. זוהי מתנה שאסור לפספס. 

אז היא חוקרת ונכנסת לסודותיהם, חושפת את כוונותיהם ונעזרת במידע הזה. לעיתים היא מוצאת את עצמה עוזרת לאחרים, בניגוד למה שהתכוונה. אבל בעיקר כועסת ומתבשלת עם זה מבפנים.

יש כאן הומור מקסים. אמה של ג'ולין שייכת לחבורת נשים פרסיות שיש להן דעות מוצקות על מקומה של אישה רווקה בעולם. אחד מעמיתיה של ג'ולין, מהנהלת החשבונות, גם הוא ממוצא פרסי, מספר להוריו שהוא מנהל חשבונות בכיר ושהוא מאורס לג'ולין. סיפור שאנחנו מכירים מהפולניות המוכרת לנו, האמהות שיודעות הכי טוב וקובעות מצבים בשטח. כל זה מתובל באוכל פרסי ריחני. "העניין עם דוך (משקה על בסיס יוגורט), זה שלא משנה כמה שומרים עליו יציב, הבקבוק תמיד מתפרץ ונשפך עליך ועל ילדי ילדיך." עמ' 205

"ארוחת ערב עם אמי וכל הדודות שלי היא כמו להיות בבית חולים: את לא רוצה להיות שם, אבל אם תעזבי את עלולה למות." עמ' 79

כמובן שיש גם סיפור אהבה שמתפתח לאיטו, תוך דילוג על מהמורות רבות, עד הסוף הטוב, כמובן. 

נהנייתי מאד. זה ספר מוצלח ביותר כאסקפיזם עכשווי. חלק מהרגשות, מהדמויות, אוניברסליים לגמרי, אבל הם מוארים באור היתולי וגם רגיש. כתוב ממש כייפי. הביטוי "עפעפיו נשמטו לחצי התורן." (עמ' 123) נשא חן בעיני עד מאד ובכוונתי לאמץ אותו. 

מומלץ מאד.

 

 

שיעורים בכימיה - בוני גרמוס

 

Lessons in Chemistry - Bonnie Garmus

מאנגלית: הדסה הנדלר

הוצאת תכלת, 2022, 412 עמודים,

נקרא כקובץ דיגיטלי באפליקציית עברית

לא הרחבתי כימיה בתיכון ובודאי שלא לקחתי כימיה באקדמיה. מה שהביא אותי אל הספר הזה הוא הקונצנזוס הספרני עליו אצלנו בספרייה בנתניה. גם זה לא תמיד עובד עלי, אבל כשבדקתי איך התייחסו אל הספר בעולם, כבר לא יכולתי להתעלם ולקחתי אותו אלי.

מדובר בספר פמיניסטי שמדבר על שנות ה-60 של המאה הקודמת, ועכשיו, כשה me too כבר חי ובועט במרץ אז אפשר לראות בו קצת דיבור סטריאוטיפי. אבל הסיפור מקסים, הדמות הראשית מאד עקבית, וזה מתאים מאד לעלילה, יש איזו שהיא סטריליות נעימה באופייה של הגיבורה, היא לא מתכופפת ואינה מעגלת פינות, למרות שהיא חווה מהמורות רבות. ומעל לכל, היא לוחמת. את המלחמה של כולנו. 

אליזבת זוט היא כימאית, מדענית, גבוהה ויפה אבל... אישה. ובתקופה שהספר קורה מצופה ממנה להיות "יפה ושתוקה." להסיע ילדים למסגרות, לבשל ולנקות ולהיות רעיה טובה. לא, אנחנו ממש לא מכירים את זה מכאן ועכשיו. זה היה מזמן. היום אין דברים כאלה. אבל אליזבת היא שונה. הקונספט הזה לא מתאים לה. כשאנחנו פוגשים אותה בתחילת הספר היא אם יחידנית לילדה שהולכת לגן והיא מקפידה לשים לה פתקים בתיק האוכל המושקע שלה, שיזכירו לה שהיא חכמה, חזקה, ועליה להיות מה שנכון לה. כל זה "היה שם, בעיר קומונס שבדרום קליפורניה, שבה מזג האוויר היה חם רוב הזמן, אבל לא חם מדי, והשמים היו כחולים רוב הזמן, אבל לא כחולים מדי, והאוויר היה נקי, כי כזה היה האוויר אז..." לכאורה, מושלם. אבל, אימה "המדוכאת תמיד" הולכת לעבודה בטלויזיה ומלמדת נשים להיות הן עצמן דרך שיעורים בבישול או כמו שהמדענית שלנו קוראת להם: שיעורים במדע, בכימיה. ההצלחה שלה נוסקת אל על מפני שהיא מסבירה לצופים שלה שהן חשובות, עבודתן קשה וראוייה להערכה, ועליהן להגשים את חלומותיהן. היא מדגישה ללא הרף שהיא אישה מדענית, ולא שום דבר אחר.

לפני שהגיעה אליזבת לתפקיד הזה היא שימשה ככימאית במכון מחקר נחשב, אך כמעט כל מי שפגשה ניסה להקטין אותה, להכשיל את התקדמותה המדעית, ושניים אף בחרו להטריד אותה מינית. ואז היא פגשה את קלווין, מדען ידוע שם שגדל בבית יתומים לאחר שהוריו המאמצים נהרגו בתאונת דרכים. האהבה פרחה שם וגם ההצלחה המקצועית. וכאן יש את האבל הזה שיוצר את המפנה בעלילה ושאותו אני לא יכולה לספר לכם מפאת הקלקלנים הנושפים בעורפי. 

כמה דמויות מיוחדות מאד בספר הזה. מדלן, מאד, ביתה הצעירה והגאונה של אליזבת שהיא ילדה חזקה שאומרת את האמת ויודעת, ש"כולם משקרים". הכלב שלהן הנקרא שש וחצי שאליזבת מלמדת אותו מילים רבות והוא אנושי מאד. (אני מאד אוהבת שיש כלבים בעלילה. זה תמיד מוסיף חיבוק לעניין) הרייט, המטפלת של מדלן כשאליזבת בעבודה, אישה מוכה ומושפלת, חכמה מאד ומציגה ראייה מיוחדת על מצבים שונים. אהבתי גם את השפה המיוחדת של אליזבת, ההארה של מושגים מדעיים בתוך היום-יום. 

בהמון הוצאות הוציאו את הספר הזה, שכיף לקרוא אותו ונחמד ונעים. הוא היה מיד לרב מכר היסטרי.

""הנשים שתדברי אליהן הן עקרות בית רגילות", אמר לה וולטר. "נשים ממוצעות." אליזבת הסתכלה עליו במבט שהפחיד אותו. "אין שום דבר ממוצע בעקרת הבית הממוצעת." היא תיקנה." עמ' 204

""זה מביא אותנו לקשר השלישי," אמרה אליזבת והצביעה על סדרת מולקולות נוספת. "קשר המימן - הקשר העדין והשברירי מכולם, אני קוראת לו קשר ה'אהבה ממבט ראשון', כי שני הצדדים נמשכים זה לזה אך ורק על בסיס של מידע חזותי: את אוהבת את החיוך שלו, הוא אוהב את השיער שלך. אבל אז אתם מדברים ואת מגלה שהוא נאצי בארון וחושב שנשים מתלוננות יותר מדי. פוף, הקשר העדין מתפורר פשוט כך. זה קשר המימן, גבירותי - תזכורת כימית לכך שאם המצב נראה טוב מכדי להיות אמיתי, זה כנראה נכון."" עמ' 265

מצאתי רק 18 כריכות עולמיות של הספר. יש כנראה עוד. אולי אתם תמצאו ותראו לי?

ממליצה. גם בחיוך, גם בעניין גם בכיף.

  

  

  

 

  

  

רוזנפלד - מאיה קסלר

Rosenfeld - Maya Kessler

הוצאת כנרת זמורה דביר 2022, 415 עמודים

רוזנפלד, טדי רוזנפלד, הוא איש בן למעלה מחמישים. הוא שותף בכיר ועשיר מאד בחברה בינלאומית מצליחה בתל אביב. הוא גרוש, הוא אב לשני בנים, הוא שמן, אבל כריזמטי לאין שיעור. נועה הגיבורה של הספר הזה, המסופר בגוף ראשון מפיה, מתאהבת בו באובססיביות. היא אוהבת את כל כולו, כל חלק בגופו, את ריחו וטעמו. היא נמשכת אליו והיא רוצה להזדיין איתו (כן, בשפה הזאת בדיוק) כאן ועכשיו. הוא מנסה להרגיע, להזהיר אותה מפניו, להסביר לה שזה לא ילך וזה ישבור לה את הלב אבל היא איתנה בדעתה לכבוש אותו. נועה היא בימאית מתחילה של סרטים, עד כה לא נרשמה הצלחה מסחררת מעבודה שלה, אבל היא מציעה את עצמה לעבודה בחברה שטדי עומד בראשה ומכינה להם סרט פרסום והדרכה מוצלח. השותף השני, עמוס, מאד מתלהב. נשים מסויימות בחברה - פחות. 

נועה וטדי רוזנפלד מתחילים במערכת זוגית פרועה וסקסית, כשברקע, לשניהם יש פצע פתוח בעברם, וכל אחד מהם מנסה להצפין את הפצע הזה ולא לתת לאחרים לדעת עליו, להתערב, אפילו לא להביע דיעה. 

יש מי שירימו גבה ויצקצקו בלשונם על הקריאה שלי בספר הזה, שתיאורי המין בו הם גרפיים לגמרי, ואתם יודעים, אישה בגילי וזה... אבל תתחילו אותו ותראו. הוא סוחף, פראי, מלא הומור שנון וחד, שפה מעודכנת, חדשנית אולי בספרות, ויש בו המון אקשן טוב ומרתק. ספר חי ובועט שקשה מאד להניח לו. אנחנו מאד רוצים לדעת מה קרה שם. מהו הסוד שגורם לנועה לא להסכים לדבר עם אימה במשך שנים ולא לקבל ממנה כלום. וגם, למה הדירה של אימו של טדי בחולון עומדת בשיממונה, על ים החפצים המאובקים שבה, והוא אינו עושה עם זה דבר. ואורי, בנו, מה קרה שם? 

"לפעמים נדמה לי שמהפרספקטיבה של האישה שהיא אני, ישנם, באופן כללי, שני סוגים של יחסים בין אישה לגבר; יש גברים שהם אבות, מגוננים עלייך מהעולם, אבל בדרך כלל לא פנויים לשחק איתך, ויש גברים שהם אחים, או יותר מדוייק בעיני - בני דודים, שהם לא מגוננים, הם צמודים אלייך כתף אל כתף, וככה חווים את העולם ביחד איתך. במשך השנים היו לי מערכות יחסים גם עם אבות וגם עם בני דודים. הייתי מאוהבת יותר באבות, אבל יחסים ארוכים היו לי רק עם בני דודים." עמ' 254

"הבכי לא נפסק, אני לא שולטת בו. הוא עולה בעוצמות חזקות, שיטפון שסוחף איתו כאב ישן ובלתי נסבל. זה לא הכאב הרגיל. אולי אפשר לומר שזה הכאב הראשי, מלך הכאבים." עמ' 315

"אני נזכרת שגם לי אמר ככה, אחרי התאונה. הוא מאפשר לקושי להיות נוכח, ובאותו הזמן מצליח לעודד באופן אבהי ומשכנע." עמ' 366

ומילה על הכריכה. התעלפתי. לא יודעת מי צייר את זה אבל הרגיש לי שכל הטירוף היפהפה של הספר הזה מוצג בעטיפה הזאת. כל מה שהתרוצץ במוח המיוחד של נועה, כל מה שקרה שם, כל התחושות, הרגשות, הרגעים, האנשים. מאיה אומרת שהגיעה לאיור הזה דרך אובססיה. היא מצאה בו מפלצתיות, עולם רגשי, יצורים חיים, עולם המים שלו, וכל הסמלים הפאליים שנראים שם. גם מצאה משהו הומוריסטי בצורה שהיצורים ממוקמים בו. זה מוסיף פן נוסף לספר הזה.

אהבתי מאד ואני ממליצה מקרב לב. 

כאן: ריאיון עם הסופרת על הרומן הלא-רומנטי שלה.